בדיעבד, ערביי א"י המשיכו לראות את עצמם עוד עשרות שנים לאחר 1920 כשייכים לסוריה הגדולה. וכך יש לראות את אירועי הדמים הראשונים שביצעו ערבים ביישובים יהודיים בצפון א"י ובירושלים - פרעות תר"פ, ובהם גם הטבח בתל חי, מהאירועים המכוננים של התנועה הציונית - לא כמועד לידת הסכסוך הפלשתיני־ישראלי, אלא כחלק מניסיון לייצר ממלכה פאן־ערבית ומוסלמית גדולה במזרח התיכון. רעיון זה, אגב, גם שימש כמאה שנה לאחר מכן הקו המנחה של ארגון הטרור האסלאמי דאעש. ללמדנו, שההיסטוריה היא עדיין הווה.
הישראלים פיתחו עם השנים חיבה רבה לבית המלוכה ההאשמי, שסולק ב־1924 מחצי האי ערב על ידי בית המלוכה סעוד. תחום שליטתו צומצם כיום רק לירדן, שהיתה ב־1920 חלק מהשטח שעליו אמור היה לקום כהבטחת הבריטים הבית הלאומי היהודי. האמיר פייסל, בנו של חוסיין בן עלי, שריף מכה ושליט חיג'אז, היה הדמות המרכזית בניסיון להקים את "ממלכת סוריה הגדולה", ומכאן שמילא תפקיד משמעותי ביותר באירועים שקדמו לוועידת סן רמו והסתבכו באופן דרמטי ביותר לאחריה.
ב־3 בינואר 1919 חתם פייסל בלונדון על הסכם עם נציג התנועה הציונית, חיים ויצמן - לעתיד נשיאה הראשון של מדינת ישראל - על הסכם המביע תמיכה ערבית בעידוד הגירה רחבה ומהירה של יהודים לא"י, פיתוח כלכלי משותף ומתואם של חבל ארץ זה ושל המדינה־ממלכה הערבית הצפויה לקום באזור, ויישומה של הצהרת בלפור ושמירת זכויותיהם - בעיקר הדתיות - של ערביי הארץ. הצדדים הסכימו גם לקבוע בהמשך את הגבולות בין שתי הישויות החדשות שאמורות היו לקום.
עם זאת, פייסל הוסיף להסכם הערה, שבה פטר את עצמו מכל מחויבות לכל מילה שהיא בהסכם, אם הערבים לא יקבלו במסגרת הסכמי השלום העתידיים מדינה־ממלכה עצמאית משלהם, שגבולותיה אמורים היו לכלול את א"י. מה שנראה היה כמסמך הכרה ערבי היסטורי בשאיפותיה של התנועה הציונית, היוה למעשה תרגיל דיפלומטי שנועד לגייס את תמיכתם של הציונים ברעיון הקמתה של סוריה הגדולה והעצמאית, ומשזה לא בא לידי ביטוי בוועידת סן רמו - בוטלה לאלתר ההכרה והחלה מלחמת הבעלות על א"י.
שורשיה של התסבוכת הזו, שנמשכת עד ימינו, נעוצים ביוזמה בריטית לגייס תמיכה ערבית בקרבות מלחה"ע הראשונה נגד האימפריה העות'מאנית. בתכתובות שהוחלפו בין השריף חוסיין מחיג'אז להנרי מקמהון, המושל הבריטי במצרים בשנים 1915-1917, שורטטו תנאי התגייסותו של השליט ההאשמי למרד ערבי נגד העות'מאנים במזרח התיכון. חוסיין התנה את תמיכתו במרד בהקמתה של ממלכה ערבית גדולה ועצמאית, שתכלול גם את שטח א"י. הבריטים לא תפסו את תוכן התכתובות הללו כמחייב, ובמקביל תכננו את חלוקת המזרח התיכון בינם לבין הצרפתים לאזורי שליטה - חלוקה שעמדה בסתירה לדרישותיו של חוסיין. מאוחר יותר הבריטים גם פרסמו את הצהרת בלפור, שצמצמה עוד יותר את שאיפותיו הטריטוריאליות של "מלך הערבים" העתידי.
בסוף ספטמבר 1918 נכנס הגנרל הבריטי אדמונד אלנבי לדמשק, שלפי הסכמי סייקס־פיקו על חלוקת המזרח התיכון בין בריטניה לצרפת היתה אמורה להשתייך לצרפת. אלנבי אפשר לפייסל, בנו של חוסיין, שנלחם לצד הבריטים, להקים ממשלה ערבית, מהלך שנראה היה כתמיכה בחזון הקמתה של הממלכה הערבית הגדולה.
הצרפתים, מצידם, ראו בכך הפרה של הסכמי סייקס־פיקו. ככל שהזמן עבר, כך הבין פייסל שהבריטים לא ייכנסו לעימות עם הצרפתים על הקמתה של ממלכה ערבית עצמאית, חזר בו מההסכם עם ויצמן והכריז שא"י היא חלק בלתי נפרד מסוריה. במארס 1920, שבועות ספורים לפני כינוסה של ועידת סן רמו, כונס בדמשק הקונגרס הסורי הלאומי השני, שהכריז על הקמתה של ממלכת סוריה "בגבולותיה הטבעיים", שכללו גם את א"י, ועל הכתרתו של פייסל כמלך סוריה.
בשלב זה כבר ניהלו כוחות ערביים מלחמה נגד צבאות צרפת ובריטניה כדי לתפוס שליטה על שטחים בשמה של הממלכה הערבית - בין היתר, על שטח ההפקר בגליל העליון. באווירה הכאוטית שנוצרה באזור זה בוצעה התקיפה הערבית על החווה החקלאית היהודית בתל חי, שגרמה לנטישה זמנית של כמה יישובים יהודיים באצבע הגליל - מהלך שנתפס כניצחון גדול בעיני האוכלוסייה הערבית בא"י וסייע להקצנתה. בתחילת אפריל נערכו פרעות ביושבים היהודים של העיר העתיקה בירושלים.
במקביל לדיוני הוועידה הבינלאומית, נערכו מצד גורמים ערביים פרעות ביישוב היהודי בהיקף שלא היה כמותו עד אז. עם היוודע תוצאותיה של ועידת סן רמו וחיסול חלום הקמתה של ממלכה ערבית עצמאית גדולה וחלוקת שטחה, התרחבו המהומות האלימות נגד הצרפתים והבריטים בסוריה, בעיראק ובא"י. חלום הדו־קיום עם ערביי א"י שפיתחו אבות הציונות, נגדע באיבו.
ב־24 ביולי 1920 ניצחו הצרפתים בסוריה את צבאות נאמניו של פייסל, שנמלט לעיראק, שם מונה על ידי הבריטים למלך. כדי להרגיע את תחושות הטינה של הערבים כלפיהם, הפרו הבריטים את הצהרת בלפור ואת אמנת המנדט על א"י־פלשתינה, תלשו מא"י את עבר הירדן המזרחי - שהיווה שני שלישים משטח המנדט - והכתירו את אחיו של פייסל, עבדאללה, כמלך עבר הירדן.
הממלכה שלעתיד תיקרא ירדן נוצרה יש מאין על חשבון הבית הלאומי העתידי של היהודים. התבוסה הערבית לצרפתים במלחמה על סוריה הביאה לאומנים ערבים רבים להימלט מדמשק לא"י הבריטית, שבה הרגישו בטוחים יותר. היו כאלה ששבו לא"י, כמו אמין אל־חוסייני, שב־1921 מונה לתפקיד המופתי של ירושלים ונשיא המועצה המוסלמית העליונה. אל־חוסייני ניצל את תפקידיו אלו כדי לנהל מאבק חורמה בציונות וביישוב היהודי.
בעקבות פרעות תרפ"ט (1929), שבהן לקח אלחוסייני חלק מרכזי, חוסלה הנוכחות היהודית בערים משותפות רבות כחברון (עד לחידוש היישוב היהודי בה לאחר ששת הימים), עזה וג'נין. "גיבור לאומי פלשתיני" אחר, איש הדת הסורי עז א־דין אל־קסאם, נמלט גם הוא מסוריה, שם נידון למוות על ידי הצרפתים, ומצא מקלט בחיפה, שם החל להסית ולהמריד את התושבים הערבים נגד היהודים. אילו שיתפה בריטניה פעולה עם צרפת בדיכוי הקיצוניות הלאומנית הערבית, ולא הייתה נותנת לא"י להפוך לארץ מקלט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו