הזדמנות להסתכל על מגוון הניצחונות המשותפים לכולנו

במלחמות העבר נלחמו צבאות מול צבאות, בדרך כלל הרחק מריכוזי האוכלוסייה. צה''ל שלט במה שקרה שם, שלט במי שנכנס לשם, שלט במידע. ממילא כמות כלי התקשורת היתה מועטה, והם ניזונו ממקורות ספורים וריכוזיים. כשתמונה טובה צולמה, היא זכתה לתפוצת שיא והצליחה להשפיע ולהיצרב בתודעה - אצלנו, אצל אויבינו וברחבי העולם.

המלחמות כיום מתנהלות ברובן מתוך האוכלוסייה (של האויב) ולתוך האוכלוסייה (שלנו). במלחמות האלה אין לצה"ל שליטה על המידע, ובוודאי שלא על הפצתו. כל מי שמחזיק בטלפון סלולרי הוא כתב או צלם; כל משתמש ברשת חברתית הוא כלי תקשורת רב תפוצה.

במציאות הזאת, היכולת להשפיע ולהכריע באמצעות צילום בודד הצטמצמה למינימום. בוודאי כאשר עצם המושג "ניצחון" הפך להיות חמקמק ושנוי במחלוקת. במידה רבה, דווקא לאויב קל יותר להשיג ניצחונות תודעתיים, בהיותו משוחרר מכבלים וממוסר. גם כלי התקשורת מפרסמים לעיתים תמונות שמשרתות לכאורה את הצד השני, שהן נגישות יותר להשגה ומציגות את המורכבות ואת מחירי המלחמה.

מלחמות הנוכחיות אין יותר דגל על הגבעה, או אויב שמכריז על כניעה. הרקטה האחרונה תמיד תעוף לעברנו, וגם ההצלחות ניתנות לפרשנות רב-משמעית. יירוט של כיפת ברזל, למשל, הוא הצלחה מרשימה ללא ספק, והוא גם ניצחון מובהק של הטכנולוגיה, אבל הוא לא תמונת ניצחון במשמעות הקלאסית שלה. גם פיצוץ במפעל גרעין באיראן הוא הישג כביר, אבל הוא רחוק מלהיות ניצחון שיכריע את המערכה.

החיים הנוכחיים מורכבים מפסיפס של תמונות, שאי אפשר לגזור מהן תמונה אחת בודדת. לכן גם החיפוש אחר "תמונת ניצחון" במלחמה הבאה (שהלוואי שלא תפרוץ) עלול להיות מתסכל, וכנראה גם נועד לכישלון. זה לא אומר שצריך או אפשר לוותר על הקרב על התודעה ועל דעת הקהל, אבל במערכה הזאת אין ולא יהיו ניצחונות קלים שאפשר יהיה לסכם אותם בתמונה אחת.

כדאי, לכן, להיות צנועים, ולהסתפק בהישגים מהדהדים פחות, וביותר מאשר תמונת ניצחון אחת. ואפשר גם להתבשם מניצחונות שמושגים שלא בשדה הקרב הקלאסי, אלא בזירות אחרות. החיבור בין חיילי צה"ל לציבור החרדי בבני ברק הוא ניצחון מובהק של החברה הישראלית על פחדיה שלה. בעת הנוכחית נראה כי אלף תמונות כאלה עדיפות על המחיר שנלווה לתמונת ניצחון קלאסית אחת.