אחרי שנה של קורונה וניתוק, ההתרגשות ניכרת בכל אחת מ־20 הנשים שמתכנסות ב"בית החם" בדליית אל־כרמל. המפגש המחודש לא מותיר באדישותו גם את המתבונן מן הצד, שלא מכיר את הדמויות ורק מביט איך הן מתקרבות זו אל זו בתנופה של שמחה, בעיניים דומעות, נצמדות בחיבוקים שאינם משתחררים במהרה.
המשותף לנשים האלו - זולת הלבוש האחיד המסורתי המבהיר את מידת אדיקותן ומאפיין את מוצאן הדרוזי - הוא שבר פנימי עמוק ושייכות למשפחת השכול הישראלית. סמיכות המועדים של דעיכת הקורונה עם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הופכת את המפגש לחגיגי ומרגש עוד יותר. עד פרוץ המגיפה הן היו רגילות להיפגש בכל שבוע במשך שש שנים, במה שמכונה "הבית החם", שם כללי לתרפיה שהחלה משעתיים טיפוליות של שיח קבוצתי והפכה לארבע־חמש־שש שעות בממוצע של מפגש מעצים, ביוזמת האגף למשפחות, הנצחה ומורשת במשרד הביטחון. "אלמנות שהייתי פוגשת לטיפולים רגשיים תיארו את עצמן כמתות מהלכות", אומרת ראודה מנסור זרקה, העובדת הסוציאלית המלווה את הקבוצה, "ואני חיפשתי מענה לחוויה הקשה, כך שלא משנה כמה שנים חלפו מאז - נמצא משהו שיוציא אותן משם".
כך נולדו המפגשים ב"בית החם", שאליהם נוספים מפעם לפעם טיולים, פעילויות ומפגשים חיצוניים. אלמנות ואימהות שכולות יושבות במעגל בבית הזה, שהוא בכלל הסלון של מנווי עלי, ששכלה את בנה סאלח באסון הטבע בנאות הכיכר ב־1970. "אחרי אסון כזה את לא יכולה להמשיך את החיים, אני הייתי אם שכולה בת 35. היו לי 11 ילדים. רציתי להמשיך לחיות, ולא ידעתי איך. החלטנו להביא לעולם עוד בן, נולדו אחריו שתי בנות", היא מחייכת.
חלפו 12 שנים מאז האסון שבו נהרג גם בעלה, והיא נותרה לבדה מול משימת חייה - גידול השבט כולו. בסלון של מנווי תמונת הבן שנפל, וסביבו ממוסגרות תמונותיהם של רבין, נתניהו, ריבלין, כמה רמטכ"לים מתולדות ישראל, מנהיגי העדה הדרוזית ועוד סמלי צבא ישראליים שרק על הקירות האלה עוד אפשר למצוא. בנותיה של מנווי מגיעות לסייע לה לרגל חזרתם של המפגשים, ומספרות שבשנה האחרונה, בכל יום רביעי בשעת המפגש, היא היתה שוכבת במיטה ובוכה את היעדרן של חברותיה. הניסיונות לכנס את הבנות למפגש זום לא צלחו, ורק לאחרונה אחת מהן פתחה קבוצת ווטסאפ שכמחצית חברותיה מצליחות להיות שותפות בה.
"צריך להבין", מסבירה לי ראודה כשאנחנו יושבות במעגל הגדול ואני שואלת מדוע לא התקיימו מפגשי זום או מפגשים בפועל עבור נשים שהיו מבודדות ממילא בגלל הקורונה, "זאת לא קבוצה רגילה, רוב הנשים כאן שייכות לדור אחר. זאת חברה מסורתית מאוד, פטריארכלית, לא טכנולוגית. ביום הזיכרון הקודם עשינו מפגש זום, ואחר כך מה שניסינו לא הלך". את דבריה משלימה עליזה סעיד שהתאלמנה ב־1978 מבעלה, סא"ל חסאן סעיד, מפקד ענף חי"ר. "התקשרו אלי מארגון אלמנות צה"ל, ניסו להסביר לי איך להיכנס לזום, לא הצלחתי. הילדים והנכדים רצו לבוא לעזור לי, כי הם יודעים כמה אני תלויה במפגשים האלה, אבל פעם אני חששתי להידבק מהם, פעם הם חששו להידבק ממני, ובסופו של דבר ישבתי בבית לבד". החברות מהנהנות. גם יוזמות פרטניות של נשים בבידוד - לא צלחו.
"חוקי הדת חלים ומכובדים במלואם, והם מגבילים מאוד. גם אם היה בעל בסביבה, כולן תחת העין הבוחנת של הקהילה. זה כמו קיבוץ. גם אם הוצאת רישיון, את לא תנהגי כי אנשי הדת אוסרים עלייך, מי שתנהג - מסתכנת בחרם דתי, בייחוד כשאת אלמנה. וכשאת לא ניידת, האפשרויות שלך להתקדם בחיים, לצאת מהמקום החסר ומהשכול ולפרוץ קדימה - מצטמצמות". יש משפחות שבהן באים לעזור ויש בתים שבהם השקט מורגש.
הייתן רוצות להתחתן שוב?
"לא!", עונות לי כל יושבות המעגל. רובן אוחזות תמונות של הבעל, חלקן מראות את תמונתו בווטסאפ, לפעמים בשחור־לבן. נבילה: "אצלנו נשים נותנות הכל בשביל הבעל והמשפחה. לילדים, לנכדים, לכלות. אנחנו כמו משרתות. הצרכים שלנו נדחקים הצידה. פעם אחת כבר עשינו את זה".
עליזה: "גם אם משרד הביטחון יציע חתנים חדשים, נגיד לא. רוצות רק ימי כיף עם הבית החם!". כולן צוחקות, ואחרי המפגש מתפנות להתכנס לסיפורים, לחזור לנקודת ההתחלה שבה הכאב של כל אחת מתחיל.
השיתוף הראשון הוא של לאויזה נאסר־אל־דין, שאיבדה את בעלה, רס"ל לוטפי־אמל נסר־אל־דין, ב־7 במאי 1969. לאויזה לוקחת נשימה עמוקה, עוצמת עיניים, וחוזרת אל עצמה של לפני 52 שנים: "הבת שלי רימה היתה בת 56 ימים. לוטפי דיבר איתי בטלפון, לא היה אז לכולם טלפון, והוא התקשר לשכנים כדי שנשוחח. אחרי שירות קבע כסמ"פ הגיע יום השחרור שלו, ורצינו לחגוג.
"הוא עדכן אותי שהוא יוצא עוד מעט הביתה מכיוון הערבה. אני לא ידעתי שזמן קצר לאחר שסיימנו את השיחה הוא שמע את המפקד בקשר מנחה את החיילים לצאת למרדף אחרי שמונה מחבלים ירדנים שחדרו מהגבול, והחליט להצטרף. בדיעבד סיפרו לי שהמפקד אמר לו שהוא לא יכול, שהוא משוחרר והוא חייב לחזור הביתה. אבל לוטפי התעקש. חזר אחורה וכך נהרג".
החגיגה בבית היתה מוכנה
לאויזה עוברת במהירות על פרטי הקרב, וכשאני שואלת מה היא זוכרת מאותם רגעים, מרגע שהניחה את השפופרת אחרי שבישר לה שהוא יוצא מהערבה לחופשת שחרור - היא קורנת, ומתארת כיצד רחצה את רימה והלבישה לה שמלה לבנה, כיצד התקשטה, לבשה בגדים מיוחדים שקנה לה לוטפי בשקם זמן קצר לפני כן, והשתמשה בבושם "קוראז'" שאהב. "הכל לכבודו", היא אוחזת בפרקי ידיה במיקום המדויק שבו ענדה את צמידי הזהב שרכש לה לנישואיהם. פניה מוארים עד לרגע שהיא עוברת מפרק היד שענדה בו את הצמידים אל פרק היד שענדה בו את השעון שהראה לה שהזמן נוקף ומשהו לא הגיוני בשעות שחלפו בלי שלוטפי חוזר.
"נכנסתי לחוסר שקט, זזתי ממקום למקום, כל כך הרבה שעות. גרנו אז אצל ההורים של בעלי, יצאתי לחצר. עין אחת שלי על רימה ועין אחת שלי לרחוב. ככה העברתי את הזמן, כשחרדה עוטפת אותי. פתאום הגיע רכב, אני מסתכלת ורואה את חמי יוצא ממנו. הוא לא הסתכל לכיוון שלי, וזה היה לי מוזר, היו איתו גם כמה אחים של בעלי, הם הסתכלי הצידה, וראיתי שהם בוכים. חמותי שאלה אותם: מה קרה? והם ענו לה: הגיבור נפל".
את כל זה את רואה מהחלון?
"כן. ועדיין לא הבנתי שמדברים על בעלי. הייתי בהלם. לא הבנתי מה קרה, נכנסתי הביתה. אחרי כמה דקות הם נכנסו אחריי. ואז שאלתי אותם מה קרה, והם אמרו לי. תלשתי את צמידי הזהב", מספרת לאויזה בעיניים מלאות דמעות תוך שהיא מחווה את תנועות התלישה מפרקי ידיה, "לא יכולתי לזוז. ביקשתי שילכו לבדוק מה עם רימה". לאויזה בוכה. 52 שנים אחרי, היא חוזרת להיות אלמנה בת 22. "אני עדיין לא מעכלת".
היתומה הפכה לאלמנה
לתחושת ההלם שממשיכה ללוות את הנשים במפגש עד היום מתחברת גם מלכה שח'ידם, האלמנה הוותיקה ביותר בחדר, וגם זאת שהתאלמנה בגיל הצעיר ביותר. את בעלה, פואד־סאבא, איבדה באוגוסט 67', כשנסע למילואים באל־עריש. "בדרך היתה תאונה בין רפיח לעזה. הייתי בת 19 וחודשיים. היתה לי תינוקת, נורה, בת שבעה חודשים".
מלכה מספרת שרגע הבשורה מחוק אצלה בגלל ההלם, ושהחלה לעכל את הבשורה רק בימי האבל: "הגיעו אנשים מהצבא, לספר לנו מה בדיוק קרה ואיך קרה. אני זוכרת שישבו מולי אנשים במדים, ובמקום הפרצופים שלהם דמיינתי את פואד. גוף במדים ועוד גוף במדים ועוד גוף במדים, כולם יושבים מולי וכשמגיעים לראש - כאילו קופצים מולי הפנים של בעלי".
מלכה התגוררה אז בבית חמיה וחמותה, ולאחר שנתיים שכללו הצעות רבות להינשא מחדש, החליטה לשוב לבית הוריה. לאחר שלוש שנים נוספות נישאה. "בעלי הראשון היה בן של דודה שלי. אחרי מותו, נישאתי לבן הדוד שלי. בתפיסה התרבותית שלנו, ילדים לא שייכים לאמא שלהם אלא למשפחת הבעל. לכן כולן פה חוששות להינשא", היא אומרת וכמו מקיפה ביד אוהבת את חברותיה לקבוצה, והן מאשרות. "כאשר אלמנה מחליטה להתחתן, לוקחים לה את הילדים, ומשפחת הבעל מגדלת אותם, כי הלכתית אסור לגדול עם קרוב משפחה שאינו מדרגה ראשונה".
ראודה מבהירה שכיום זה כבר לא בדיוק ככה. מלכה מספרת כיצד משפחת בעלה המנוח לקחה ממנה את בתה היתומה, ובכל זאת הקפידו על קשר רציף ועל יחסים טובים, שהרי אמא של בעלה לשעבר, "היא בכל זאת דודה שלי". עם זאת, מי שחשה כאילו נלקח ממנה אביה בפעם השנייה היא בתה, נורה, שלא זכתה לגדול במשפחה רגילה כבת בכורה לששת האחים שילדה אמה, הגם שרצתה בכך מאוד.
"44 שנים חייתי עם בעלי החדש, והיא תמיד קיבלה יחס טוב ממנו מעל ומעבר", אומרת מלכה. לפני חמש שנים הוא נפטר. זמן קצר אחר כך נפטר בעלה של נורה, סא"ל בצה"ל, וכך הצטרפה נורה, יתומת צה"ל, אל מעגל השכול של האלמנות.
קיבלתי תפקיד מאלוהים
כשדוניה אסעד מתחילה לדבר על בנה ופא, שנפל ב־1993 בהיותו בן 27, היא קודם כל מראה את תמונתה של ופא, הנכדה שלה, שנולדה 40 יום לאחר מותו. "היא בחודש תשיעי עכשיו, תחשבי מה זה. תכף יש לבן שלי נכד מהבת שלו שקרויה על שמו, והוא לא הכיר אותה, ולא יכיר את הנכד שתכף ייוולד". דוניה מנגבת את הדמעות.
סמל ופא אסעד היה משוחרר משירות קבע כשנקרא לשירות מילואים בעזה. במהלך סיור שגרתי פיקד על ג'יפ, כשכוח מחבלים הגיע מולם, ירה בהם מטווח קצר והרג אותו ועוד שני לוחמים בני העדה.
המורשת הצה"לית חזקה במשפחה, תא"ל אמל אסעד גם הוא בן שלך.
"אני נולדתי בלילה של סערה, אבא שלי סיפר שבזמן שנולדתי היה בחוץ מבול, והוא אמר - 'מה קורה לעולם הזה?'. השם שלי, דוניה, בערבית זה עולם. אני מחנכת את הילדים שלי, ולא נשברתי משום דבר, הערכים שלי לא נפגעו. המורשת לא נפגעה. האמונה רק התחזקה".
זמן קצר לפני שנהרג ופא, אביו נהרג בתאונת טרקטור. דוניה מספרת שהמשפחה לא הספיקה להתאושש כשביום שבו ופא נפל הביטה במקרה מהחלון, וראתה המונים צובאים על הכביש, נחיל אדם לאורך הרחוב עד פתח ביתה. בנה של מנווי, מי שמארחת את הבית החם, דפק בדלת.
"הוא שאל, איפה הבנים, ואני הרגשתי שהגוף שלי לא יכול לשאת אותי. החזקתי את עצמי כדי לא לצרוח, הבנתי שקרה אסון. התיישבתי. אלוהים נותן לאדם כוח ויכולת, הבנתי שיש לי תפקיד חשוב במשפחה, הרי בדרך כלל מי שעוזר ומדריך בשעת אסון זה האבא, ובאותו רגע עשיתי את הסוויץ'. הפכתי להיות גם האבא וגם האמא. הבנתי שאני צריכה ללמד את כולם להיות שלמים, לקבל את הגורל".
סיוט בלב היער
שונה מכולן היא ראסילה ג'רירה, שאינה בת המקום. ראסילה נולדה בסוריה, משם עברה עם משפחתה ללבנון. את בעלה, נידאל נאסר, שכלה שם, ורק אחר כך הגיעה לארץ. ראסילה היא אלמנת צד"ל הדרוזית היחידה בישראל, והבית החם מהווה משפחה עוטפת עבורה, בהיותה יחידה כאן, בלי משפחה בישראל. כשראסילה מספרת את סיפורה, אנחנו יוצאות הרחק מגבולות דליית אל־כרמל ועוספיא ומגבולות המדינה, ונדמה שגם מגבולות החוויה האנושית שהדעת מסוגלת להכיל.
"לא ידעתי שבעלי משתף פעולה עם השב"כ. חשבתי שהוא סוחר, הוא היה מביא אורז ותה הביתה, ומספר שהוא נוסע לעבוד. היום אני יודעת שהוא היה נוסע לישראל כל הזמן".
מדוע נידאל עבד עם ישראל?
"אני לא יודעת. אני גם לא יודעת כיצד נוצר הקשר בינו לבין הישראלים. הילדים שלי ניסו לברר לפני כמה שנים, אבל לא הצליחו להבין את זה. יום אחד נידאל איחר, חשבתי שיש עיכוב עם הסחורה, אבל פתאום השכנים קראו לי לטלפון. לנו לא היה מכשיר בבית, סוריה בסוף שנות ה־90 עוד לא אפשרה להחזיק מכשיר בכל בית. שאלתי אותו אם הוא בחאלב, אבל הוא ענה שהוא בחסביה, כלומר בלבנון, ושאנחנו צריכים מייד לצאת מסוריה".
שאלת אותו למה?
"לא היה זמן לשאלות, ואני סמכתי על נידאל. הלכתי להורים שלי, אמרתי להם שאני צריכה לנסוע עם הילדים וביקשתי שיסיעו אותי למקום שאוכל משם להגיע ללבנון. הם סירבו לסייע לי".
איך זה יכול להיות? אלו ההורים שלך.
"כן. תביני, לא הם ולא אני ידענו מה הסיבה לבריחה החפוזה הזאת. אמרתי להם שנידאל לוקח אותי ואת הילדים לחופשה של אביב. הם ידעו שהחסביה זה אזור דרום לבנון, ושיש שם חילופי אש עם ישראל, ומסוכן שם. הם פחדו שיקרה לנו משהו".
ומה קרה אז?
"הבריחה התעכבה בשבועיים, 14 יום שהמודיעין הסורי הידק את האבטחה מסביב לבית. שמתי את הילדים לישון באותו חדר, עם שמיכה אחת. מהפחד. הרגשתי שמשהו נורא עומד לקרות. בעלי התקשר והודיע שמישהו יבוא לעזור לנו לצאת לדרך. לגיסתי שהתגוררה לידנו נתתי דברים יקרי ערך שהיו בבית וכסף מזומן, ידעתי שלא נחזור".
מה עם מסמכים?
"האיש שהגיע להסיע אותנו הביא איתו ניירת. הגענו לגבול, אבל לא נתנו לנו לעבור. בכל זאת נכנסתי פנימה. קצין בדרגה גבוהה שאל למה אני מביאה לכאן ילדים, אמרתי שבעלי עובד בחסביה, ואני רק מראה לו את הילדים. הוא הלך רגע, ואז חייל אחד בש"ג אמר 'תכניס אותה, יש לה ילדים קטנים, היא לא תברח. בסך הכל נוסעת לשבוע'".
מה המרחק?
"נסיעה של שעה. הגענו לכפר בתוך לבנון שנקרא דאהר אל־אחמאר, ושם נתקלנו במחסום שאי אפשר להמשיך אחריו דרומה. האיש שלקח אותנו בבוקר המשיך איתנו למזלי, וככה ירדנו ברגל עם חמשת הילדים והמזוודות. הלכנו 10 שעות ביער עם חזירי בר וחיות טרף, עד שראינו מתוך הערפל חיילי צה"ל עם נשקים שלופים. מי שהביא אותנו צעק 'הם משלנו, אל תירו בהם'. רק אז ראיתי שהרגליים שלי מדממות".
בכפר עין קיניא ניסו ראסילה ובעלה נידאל לשקם את חייהם יחד עם הילדים, אך האיחוד היה מורכב משחשבו. כשברקע מלחמה בין ישראל ללבנון ופצצות שנוחתות מכל עבר, חששו תושבי המקום לשכן אותם בבתיהם, והם נדדו בתוך הכפר מדירה לדירה.
"גם מבחינה חברתית, בכפר היה תוהו ובוהו. חלק שיתפו פעולה עם ישראל, וחלק עם חיזבאללה. יום אחד, שכן שלנו שלא ידענו שהוא משתף פעולה עם חיזבאללה הגיע הביתה, לקח את נידאל כביכול לעבודה, אבל למעשה לקח אותו למקום אחר. יומיים הוא לא חזר".
כעבור יומיים התקשרה ראסילה לגורמים הישראליים, שמצאו אותו זמן קצר לאחר מכן ירוי. גופתו הושחתה, בדיוק ביערות שראסילה צעדה בהם בחירוף נפש עם ילדיה שנה וחצי לפני כן. שני דרוזים רצחו אותו והותירו אותה אלמנה בת 34 ואם לחמישה ילדים.
רצית לחזור להורים?
"ידעתי שאין דרך חזרה. הדבר הראשון שרציתי לעשות כשאמרו לי שהוא נרצח זה לראות אותו, לא האמנתי שזה יכול לקרות. אבל לא רצו שאראה מה עשו לו. הלכתי עם הבן הבכור שלי והוצאנו אותו בעצמנו, ראינו אותו. הבנתי שזה הוא ושזה סופי. מאותו רגע קלטתי שהמשימה היא להגן על עצמי ועל הילדים".
מי עזר לך?
"יצרו איתנו קשר מצה"ל, ביקשתי שיעשו סורגים מסביב לבית ולדלת. ישראל שילמה לנו משכורת ושלחה דברים, קניתי רכב ונהגתי. עברו עלי שנתיים של פחד עד שעברנו לכאן, לישראל".
מה את עושה ביום הזיכרון?
"אין קבר לעלות אליו. נידאל קבור בחסביה, יש שם בית קברות ייעודי ללוחמי צד"ל. בקרוב אמורה לקום אנדרטה בגבול, ועד אז", היא מספרת, "ההנצחה היחידה שיש עם השם של בעלי היא זו שהכנתי עם החברות שלי בבית החם. עשינו פרויקט הנצחה בבית הספר האזורי של אורט לזכר חללי עוספיא ודלית אל־כרמל, עשינו מיזם הנצחה במרכז יום לקשיש שבו גם נטענו עצים לזכרם. שם, בטקס הסרת הלוט, ראיתי בפעם הראשונה את השם של בעלי חרוט רשמית כאדם שמסר את חייו למען המדינה".
חברותיה לבית החם מספרות על התרגשות זהה, כי רוב ההנצחות הן עם השמות בעברית, ובהנצחה שיצרו בעצמן בבית החם שמות הנופלים הם בערבית.
"רובנו לא עולות לבית העלמין ביום הזיכרון", מסכמת לאויזה. "אסור לנשים דתיות ומבוגרות להיות בבית קברות. לפעמים אנחנו שולחות עם הילדים היתומים שלנו עציץ שיניחו על הקבר בשמנו. בשנה שעברה ישבנו בבית ובכינו, השנה בבית החם אנחנו בוכות יחד, אבל זה לא בכי של לשקוע בעבר אלא בשביל לצמוח, לעתיד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו