נתניהו, הגיע הזמן לשחרר את הפקק

זו המציאות הפוליטית, טובה או רעה, מוצדקת או מעוותת, הגונה או אכזרית. זה פוצע את הלב, במיוחד לאנשים כמוני שליוו את נתניהו מקרוב. אך ככל שאדם יכול לצפות את העתיד, המציאות הזו לא תשתנה.

זה אולי לא צודק ולא פייר אך זה המצב. אחרי שנתיים של סחרור נוראי, הדרך היחידה להקים ממשלה בישראל היא ויתור של נתניהו.

מדוע אין ממשלה אחרת? כי לממשלה הנשענת על מפלגות אוהדות טרור - ולא חשוב מי יעמדו בראשה - אין רוב בכנסת. יש בבניין מספיק אנשים כמו חיים כ"ץ, איילת שקד, מאיר פורוש, זאב אלקין ואחרים, עם עמוד שדרה ערכי שלא יאפשרו זאת. (ומילה על מהות העניין - האם באמת השתגענו, ביום הזיכרון להקים ממשלה שזכות קיומה מאוהדי הרצח של חיילנו וילדינו?!).

גם עריקים לא יופיעו. בארבע מערכות על פני שנתיים איש לא עבר מחנה. מי שטוען שהדבר יקרה הפעם, צריך להוכיח זאת.

היש מסלול אחר לממשלה? אם יש לנתניהו שפן, קסם, טריק או שטיק - בבקשה שיראה לנו את 61 האצבעות. הלוואי. אני הקטן לא רואה אותן.

אישית אני מלווה את נתניהו כבר 25 שנה. בבחירות 1996 עמדתי בצמתים עם תמונותיו. כעיתונאי, מאז שב לראשות ב-2009, כשהכל דיברו על 'בידוד מדיני', אני כתבתי שישראל פורחת. כשלעגו לקשריו עם פוטין טענתי אני בשבחם. כשהשמיצו את נאומיו בקונגרס, דיברתי על גדולתם. כשוויתר על שערי הבידוק בהר הבית הצדקתי את נסיגתו. וכשביקר בעשרות בירות בעולם - לקול לעגה או התעלמותה של רוב התקשורת - עמדתי אני ותיארתי את עוצמתו. הוא יודע זאת. כך שאיני צריך הטפות.

הבעיה אחרת והיא קשה. אין לנתניהו רוב. וכל עוד אנו בדמוקרטיה זה הנדבך הנדרש לניהול המדינה. הא ותו לא.

לכן בערב יום הולדתה ה-73 של ישראל, המדינה לה הקדיש חייו, צריך לבקש מנתניהו עוד מעשה אחד. למענה. למענו. למעננו.