במבט ראשון, הבית העתיק ברחוב שדי חמד 11 בשכונת יגיע כפיים, מרחק חמש דקות הליכה משוק מחנה יהודה, לא שונה מכל בית אחר. אבנים ירושלמיות, סמטה צרה, תערובת של ישן וחדש. רק שלט קטן בשחור־לבן מספר בכמה מילים את הסיפור שהתרחש כאן, וכמעט נעלם בנבכי ההיסטוריה של הארץ והמדינה.
"בית זה במקורו נבנה בשנת תרס"ח 1908, על ידי הקדוש ר' זאב אלימלך ליכטנשטיין, מקדושי מאורעות תרפ"ט בישיבת סלובודקה בחברון. בבית זה נולדו וגדלו הילדים: יעקב, אלימלך, אבנר הי"ד, בני יהושע וחנה אבנר (ליכטנשטיין) מגיני ירושלים ומלווי השיירות בעת המצור בתש"ח, שנפלו במערכות ישראל".
כך נפתח סיפור מדהים, מצמרר ומרגש, שמשתרע על פני יותר ממאה שנים ומחבר בין עבר והווה, בין חלוציות להקרבה אין קץ, בין גבורה של יהודים ביישוב העברי שלפני הקמת המדינה לגבורה של ישראלים אחרי קום המדינה, ועד ימינו אלה. סיפורה של משפחה אחת, אצילית ומיוחדת, שאבותיה נרצחו בפרעות בתקופת היישוב העברי, ושלושה מבניה נפלו במערכות ישראל. גם ענפים אחרים של המשפחה המורחבת שילמו את המחיר הכבד ביותר.
במהלך הכנת הכתבה הגענו אל ד"ר יורם אלמכיאס ואל יהודית כהן, שעוסקים בשנים האחרונות בתיעוד קורותיה של המשפחה. אלמכיאס (50), היסטוריון ומרצה באוניברסיטת בר־אילן ובמכללת אורות ישראל, קיבל ממשה ליכטנשטיין ז"ל, בכור הבנים, את החומרים שאסף במשך השנים על שלושת אחיו שנפלו, וגם על המשפחה המורחבת - כתבות, תמונות, מסמכים, עדויות כתובות, קטעי עיתונות, ועוד. חלק גדול מהחומרים העביר משה גם לארכיון יד בן־צבי. הוא נפטר לפני שנתיים, בגיל 94.
יהודית כהן (79) היא אמו של נועם ז"ל, רכז השב"כ שנרצח ב־1994 על ידי מחבלים ברמאללה. אמה היתה בת דודתו של משה ליכטנשטיין.
אלמכיאס וכהן מתכוונים להוציא ספר על תולדות המשפחה בשם "המחיר הוא מלא", שייצא בהפקת מדרשת חברון, "ציוני דרך" - מרכז סיור ולימוד מזכרת בתיה ועמותת "דרכי נועם". "מעטים המקרים שבהם משלמת משפחה אחת מחיר כל כך כבד בגלל היותה משפחה יהודית בארץ ישראל", אומרת יהודית, "אין מחיר יותר גבוה. אי אפשר לשלם יותר".
* * *
הרב זאב אלימלך ליכטנשטיין נולד ב־1871 בעיר רדזין שבפולין. הוא נישא שם לרחל, שהיתה נכדתו של אדמו"ר, ובינואר 1899 נולד בנו יהושע. כעבור שנה עלתה המשפחה ארצה והתיישבה בשכונה החרדית בתי ורשה בירושלים. ב־1909 עברו לשכונת יגיע כפיים. ליהושע נולדו עוד שתי אחיות - מאשה ובילה.
בספטמבר 1919, כשהוא בן 20, נישא יהושע לחנה ארקין. אביה, ישראל חיים ארקין, היה בנו של אחד ממייסדי המושבה עקרון (מזכרת בתיה). יהושע וחנה עברו להתגורר בבית הוריו של יהושע בשכונת יגיע כפיים, ופתחו חנות מכולת בסמוך.
באפריל 1920 הצטרף יהושע לכוח המגן על ירושלים, בפיקודו של זאב ז'בוטינסקי, נעצר בידי הבריטים ונכלא לתקופה קצרה בכלא עכו. ב־1921, לאחר הקמת ההגנה, הצטרף יהושע לארגון. הוא הסתיר נשק בביתו והצטרף ל"משמר העם" - יחידת מתנדבים שהוקמה כדי לשמור על הסדר בערים הגדולות.
ב־1925 החליט הרב זאב אלימלך ליכטנשטיין להצטרף לישיבת כנסת ישראל (סלובודקה), שעברה באותה שנה מליטא לישראל, והתיישבה בחברון. "בערוב ימיו הוא בחר ללמוד תורה בחברון", מספר ד"ר אלמכיאס, "הוא היה לומד עם הצעירים בישיבה בחברון, ובסופי שבוע חוזר לביתו שבירושלים".
חברון של אותם ימים היתה עיר גדולה ותוססת, והיהודים עשו כמיטב יכולתם להשתלב. את הקניות ביצעו בשווקים הערביים, ובתמורה סיפקו שירותי רפואה לבני כל הדתות בבית הדסה. בקיץ 1929 גבר המתח בעיר, והרב ליכטנשטיין הרגיש כי הערבים זוממים לפגוע ביהודי העיר. הוא החליט לשוב לביתו שבירושלים ולהישאר שם עד יעבור זעם, אבל ב־20 באוגוסט בחר לחזור לחברון. לבני משפחתו אמר: "איני יודע את סיבת הדבר, אך ליבי מְשָכני לשם בחוזקה".
ביום שישי, 23 באוגוסט, פרצו פורעים ערבים אל בית המדרש של ישיבת סלובודקה ורצחו את חברו של הרב לספסל הלימודים, שמואל רוזנהולץ. ליכטנשטיין ניצל בנס.
למחרת, שבת, הוא עלה לתורה כדי לברך ברכת הגומל. בצהריים החל הטבח ביהודי חברון, במה שיכונה אחר כך מאורעות תרפ"ט. ליכטנשטיין בן ה־59, שהסתתר בביתו של ראש הישיבה, נתפס על ידי הפורעים, הוכה ונרצח בדקירות סכין. מאוחר יותר נטמן בחלקת קדושי תרפ"ט בבית העלמין העתיק בחברון.
ב־1933 נרצח אביה של חנה, ישראל חיים ארקין, על ידי פורע ערבי, כשהיה בדרכו ליפו. הוא היה בן 66 במותו, ונקבר במזכרת בתיה.
* * *
ליהושע וחנה ליכטנשטיין נולדו שבעה ילדים. בנם הראשון, זלמן, נפטר ממחלה בגיל 3. ב־1922 נולד הבן שמואל, וכעבור שנתיים נולדה הבת היחידה, יוכבד. ב־1926 נולד הבן משה, ב־1928 - הבן יעקב (יענק'לה), ב־1931 - הבן אלימלך (אלי), שנקרא על שם סבו שנרצח, וב־1932 - בן הזקונים אבנר.
כבר בנעוריהם התגייסו הבנים לבית ליכטנשטיין לפעילות למען היישוב. הבן משה, נסע ב־1942 למפעל האשלג בסדום, כשהוא בן 16, במסגרת פרויקט של הנהלת המפעל להכשרת נערים צעירים למקצועות טכניים שונים, כדי שישמשו עתודה לסגל עובדים קבועים במפעל. הוא התמחה במקצוע החשמלאות ובתיקון משאבות מים, ולאחר שלוש שנים כבר היה לפועל מן המניין.
שם גם הכיר את חוה, רעייתו לעתיד. היא היתה קיבוצניקית צעירה מבארי, שהגיעה למחנה העובדים בסדום. הם נישאו וגרו תקופה קצרה בירושלים, ומשה סייע לאביו בחנות. אחר כך שבו לסדום, שם המשיך משה בתפקידו כחשמלאי במפעל, וחוה עבדה בעיקר במטבח ובמכבסה.
הבן השני במשפחה, יעקב, למד מסגרות בבית הספר המקצועי "עמל", אך עוד לפני תום לימודיו יצא להכשרה בדגניה, כחבר קבוצת גורדוניה מעפילים. הוא הגיע לתנועה בעקבות אחותו יוכבד וסייע בהבאתם של מעפילים לחופי הארץ.
הבן השלישי, אלי, למד גם הוא בבית הספר "עמל" והצטרף לתנועת הנוער גורדוניה. ב־1946, כשהוא בן 15 וחצי, התגייס לפלמ"ח. כדי להתקבל, "תיקן" בתעודת הזהות את גילו. הוא יצא להכשרה בקיבוץ גבעת השלושה, משם הועבר לרמת רחל ולנען, ואז חזר לירושלים.
צעיר הבנים, אבנר, שהתעניין במוזיקה, בציור ובעתיקות, החל ללמוד מכונאות. גם הוא היה חבר פעיל בגורדוניה והתגייס להגנה חודשים אחדים אחרי אלי, בגיל 15.
יוכבד יצאה עם חבריה מגורדוניה להכשרה בנווה איתן שבעמק הירדן, ולאחר כשנה עברו לקיבוץ חמדיה. שם הכירה את בעלה לעתיד אורי ריינהולד, ששירת בצבא הבריטי בתקופת המלחמה, השתחרר והתגייס לפלמ"ח. גם היא שירתה בהגנה ובפלמ"ח.
אחיינה של חנה, אליעזר ארקין, יליד מזכרת בתיה, התגייס לפלמ"ח ב־1946. כעבור חודשים אחדים נבחר לצאת לקורס מפקדי כיתות, ולקראת סיומו הוטלה עליו ועל חבריו המשימה לפוצץ את תחנת הרדאר בחיפה, ששימשה את הבריטים לאיתור אוניות מעפילים בדרכן לחופי הארץ. ב־21 ביולי 1947 פוצצה התחנה על ידי לוחמי הפלמ"ח, ובעת הנסיגה מהמקום נפצע ארקין אנושות. הוא ביקש מחבריו לא להתעכב לצורך פינויו. הבריטים מצאו אותו בשטח והעבירו אותו לבית חולים, שם מת מפצעיו. הוא היה בן 18 ושלושה ימים.
* * *
מלחמת העצמאות מצאה את כל בני משפחת ליכטנשטיין מגויסים למערכה. משה, שהיה בן 22, עבד במפעלי ים המלח (אז "חברת אשלג"), התגורר שם עם רעייתו הטרייה חוה ושימש מפקד תחנת המשטרה בסדום מטעם ההגנה. חוה היתה אז בתחילת הריונה הראשון.
יעקב בן ה־20 ואלי בן ה־16 וחצי השתתפו בליווי השיירות לפריצת הדרך לירושלים כ"פורמנים", מלווי שיירות בגדוד הפורצים של הפלמ"ח. אבנר, שהיה בן 15 וארבעה חודשים כשפרצה המלחמה, התמחה בתחום החבלה. אורי ריינהולד לחם עם הפלמ"ח בקרבות בירושלים ובסביבותיה. האב יהושע עצמו, שהיה בן 49, שירת במשמר העם. שמואל, שהיה בעל צרכים מיוחדים, התגייס לגדוד נהגי הפרדות, ומאוחר יותר שוחרר משירות בגלל בעיות בריאותיות.
ב־11 בדצמבר 1947 השתתף יעקב ליכטנשטיין בליווי שיירה מירושלים לכפר עציון, שהותקפה בידי הערבים באמצע הדרך. עשרה מהלוחמים נהרגו. באותו יום שיגר יעקב מכתב למשפחתו, ובו כתב: "מה רב החרון שנאלצנו במחיר החיים להניח את הנשק ואת המשוריינים, שהיו כה מעטים ויקרים לנו". המכתב, ומכתבים אחרים שכתבו בני המשפחה, נחשפו על ידי ד"ר אלמכיאס בארכיון הגדול שהותיר אחריו משה ליכטנשטיין, ומופיעים בספר.
בהמשך המלחמה השתתף יעקב בפעולות נגד הכפרים הערביים לצד הכביש לירושלים - צובה, קסטל, דיר־איוב, סריס ושער הגיא. אלי לחם באותה עת בחטיבת הראל כנהג משוריין והשתתף בכיבוש הקסטל, בקרב סן סימון, בקרבות בגזרת צובה ובניסיונות הפריצה לעיר העתיקה.
יהושע וחנה ליכטנשטיין סירבו לתת לדאגה ולפחד להשתלט עליהם. חנות המכולת שלהם נותרה פתוחה בכל תקופת המלחמה, והם אירחו בביתם אזרחים ולוחמים שנזקקו לאוכל או לפינה חמה. הבנים יעקב ואלי נהגו להזמין את חבריהם הלוחמים לביקורים מזדמנים בחנות, וכולם הכירו את הוריהם; הבנים עצמם היו באים לביקור חפוז בחנות בכל פעם שהגיעו לעיר עם שיירת אספקה, וכעבור כמה שעות כבר שבו לתל אביב או לרחובות, לליווי השיירה הבאה.
* * *
בינואר 1948 נטשו הבריטים את תחנת השמירה שלהם ליד המפעל בסדום. מפקד האזור מטעם ההגנה הציע למשה ולחוה, שהיתה אז בהיריון ראשון, לעבור להתגורר בתחנת המשטרה. משה מונה למפקד המפעל ולמפקד תחנת המשטרה. יחד איתם עברו לתחנה עוד כעשרה פועלים, ולאחר מכן הצטרפה קבוצה של לוחמי פלמ"ח צעירים מבית הערבה, וקבוצת לוחמי חי"ש מירושלים.
מסיבות של חוסר מזון מתאים עבור אישה הרה וחוסר תנאים בריאותיים מתאימים, החליט רופא המחנה לפנות את חוה למרכז הארץ. היא התפנתה בסירה למחנה בצפון ים המלח, ומשם הוטסה במטוס קל לתל אביב. היא הגיעה לכפר סבא, שם התגוררה בבית הוריה של חמותה, משפחת ריבקין.
ב־25 במארס, סוף החודש הרביעי למלחמה, יצא משה עם ארבעה מאנשיו לעבר מעיין עין חוחאן, בשטח הירדני שממזרח לים המלח, כדי לחבר מחדש צינור מים שסיפק מי שתייה לעובדי מפעל האשלג בסדום ולמקש את האזור. הם נתפסו על ידי מארב ירדני.
משה הועמד לדין בבית משפט ירדני ונידון לשנת מאסר. הוא נשלח לכלא כַּרַכ, ומשם הועבר לכלא ברבת עמון. רק בינואר 1949 הועבר למחנה השבויים אום אל־ג'מאל, שב ישב עוד כחודש עם שבויים ישראלים מגוש עציון ומהעיר העתיקה.
יומיים אחרי שמשה נפל בשבי, ניצל אחיו יעקב ממוות כשליווה את שיירת נבי דניאל, שהביאה אספקה לגוש עציון הנצור והיתה בדרכה חזרה לירושלים. בקרב הקשה נהרגו 15 לוחמים, וכ־40 נפצעו. ההורים, יהושע וחנה, לא ידעו עדיין על גורלו של משה ודאגו לגורלו של יעקב, עד שגילו שהוא בין הניצולים ששבו לירושלים. רק כעבור ימים אחדים נודע להם שמשה נמצא בשבי הירדני.
בערב פסח, 23 באפריל 1948, הגיעו יעקב, אלי ואבנר, יוכבד ובעלה אורי לבית הוריהם בירושלים, להסב ביחד לשולחן הסדר. במהלך הערב נשמעו דפיקות בדלת: מפקדם של יעקב ואלי, משה הופמן, הגיע כדי להזעיק אותם לבסיס שנלר. כוחות ההגנה נערכו שם להשתלטות על ירושלים וסביבותיה, בעקבות שמועות שהבריטים מתכוונים לפנות את ירושלים מוקדם מהצפוי.
יעקב ואלי התארגנו מייד ליציאה. לפני צאתם מהבית אמר יעקב לאמו: "אל תפחדי, אני יוצא להגן עליכם, שתוכלו לעשות את הסדר בשקט". אבנר, צעיר האחים, נותר בבית ושאל את ארבע הקושיות.
כשהגיעו שני האחים לבסיס, פנה יעקב למפקדו וביקש ממנו לשחרר את אלי, כדי לא לסכן שני בנים מאותה משפחה. "אתה לא יכול לקחת את שנינו", אמר, "או אני או אחי". הופמן השיב: "בסדר, לך הביתה". אבל יעקב התעקש: "אם היה לך אח צעיר, את מי היית שולח?"
כך נשלח אלי הביתה. זו היתה הפעם האחרונה שהשניים ראו זה את זה.
* * *
ב־3 במאי 1948 השתתף יעקב בקרב על אוגוסטה ויקטוריה. מרגמת הדוידקה שהפעילו הלוחמים התפוצצה, ויעקב נפצע אנושות ומת מפצעיו. לוחם נוסף נהרג איתו, ועוד 17 נפצעו.
חנה ויהושע קיבלו את ההודעה בכאב עצום, אבל שמרו על איפוק. במודעת האבל נכתב: "שכול שוכלנו מבננו ואחינו היקר יענק'לה, בן 20 שנה. יעקב, שהלכת להגן על עמך ומולדתך לא יכולת לזכות ליום הניצחון. כולנו עומדים במערכה עד הניצחון. הוריך, אחיך, אחותך וגיסך. משפחת ליכטנשטיין, ריינהולד".
יעקב נקבר בבית העלמין בשכונת סנהדריה. מכתב שכתבה אחותו יוכבד, לחוה ליכטנשטיין, רעייתו של משה, מלמד על גודל הכאב במשפחה. "שמעתי שאת יודעת כבר מאסוננו", כתבה ביוני 1948, חודש אחרי נפילת אחיה. "מה דעתך על זה, יעקב איננו! האמא ממש הרוסה. מי ייתן והוא יהיה האחרון אצלנו. בכלל, הלוואי וכבר יהיה שלום. אנחנו סובלים מאוד. עכשיו הפוגה ואפשר קצת לנשום לרווחה, אבל נראה מה שיהיה אחר כך.
"אורי איננו בירושלים, קודם היה בקסטל ועכשיו בארזה, ואני רואה אותו לעיתים די רחוקות. אבל לא נורא, העיקר שנגמור את המלחמה ונישאר בחיים... אלי נהג ונוסע למקומות די מסוכנים. עכשיו הוא עבר לתל אביב, וייתכן שיהיה יותר טוב.
"חוה, אם תהיה לך איזו אפשרות להתקשר עם משה, מסרי לו כל טוב מאיתנו, אבל אל תודיעי לו מיעקב. הם היו ידידים טובים".
ביולי 1948, בעת שבעלה נמצא בשבי הירדני, ילדה חוה את בנם הבכור. היא קראה לו עמירם יעקב, על שם אחיו של משה, שנפל בקרבות.
* * *
לאחר נפילתו של יעקב ביקשו יהושע וחנה ממפקדו של הבן הצעיר אבנר, שהיה בן 16 ולחם במסגרת מחלקת החבלנים של גדוד 62 בחטיבת עציוני, לשחררו מהשירות. המפקד הסכים, אבל אבנר סירב. הוא אמר להוריו: "אם ישחררו אותי מההגנה, אצטרף לאצ"ל. ומשם לא תוכלו להוציא אותי". ההורים ויתרו.
באמצע יולי השתתף אבנר בניסיון האחרון שביצעה חטיבת עציוני לכבוש את העיר העתיקה, מבצע קדם. הוא היה בכוח שניסה לפרוץ את החומה באמצעות פיצוץ של מטען גדול באזור שער ציון, אבל הניסיון כשל.
יוכבד, שהיתה חברה בהגנה ועבדה בסלילת מסלול לנחיתת מטוסים קלים בשכונת גבעת שאול, חלתה באותם ימים ואושפזה בבית חולים. הרופאים לא הצליחו לאבחן את המחלה. רק לאחר מספר שנים התברר שהיא היתה חולה בשחפת, ושהמחלה פגעה ביכולתה להרות. ליוכבד ולאורי לא היו ילדים.
ב־17 באוגוסט 1948, בעוד יוכבד מאושפזת, השתתף אבנר בקרב על ההר שבו שכן ארמון הנציב, יחד עם חבריו לפלוגה המסייעת של גדוד 62 של חטיבת עציוני. באותו יום עוד הספיק לעבור ברכב משוריין עמוס חומר נפץ ליד החנות של אביו, ונופף לו בידו לשלום.
בלילה הצליחו הלוחמים להשתלט על צלע ההר שהיו אמורים לכבוש, אבל עם שחר הם התגלו ונקלעו לאש כבדה מכיוון ארמון הנציב. אבנר עלה על גג בית כדי לתצפת על המתרחש, הבחין שחברו נפצע ורץ להזעיק חובש. לאחר מכן מיהר בעצמו לסייע לחבר, וגם לקחת את המקלע שהושאר בשטח. בדרכו חזרה נפגע מירי ונפצע אנושות.
אמו, חנה, הספיקה לבקר אותו בבית החולים. 12 שעות לאחר שנפצע, הוא נפטר מפצעיו.
אבנר הובא למנוחות בבית העלמין הזמני בשייח' באדר (כיום ליד הכנסת). האב יהושע סיפר כי ערב נפילתו, התעוררה אמו בפחד וסיפרה ליהושע כי שוב חזר אליה החלום הנורא, שחלמה ערב נפילתו של יעקב. "ראיתי דם", סיפרה.
לאחר מותו נסעו חנה ויהושע למזכרת בתיה, למשפחתה של חנה. כוחם לא עמד להם להישאר בביתם. מאוחר יותר נסעה חנה לבית הבראה בגבעת ברנר, משם שיגרה מכתב לחוה, רעייתו של משה. היא כתבה בצער נורא ובסערת רגשות גדולה, בכתב יד, באותיות גדולות:
"לבתי היקרה חוה'לה ולנכד היקר לנו, שתחיו לנו יחד עם משה'לה היקר שלנו, שנזכה לראותו במהרה אמן. חוה'לה יקירתי, תסלחי לי על אשר לא באתי להיפרד ממך, יען זה היה קשה לי ללכת. כל הלילה לא ישנתי, לא עלייך. הראש שלי בער כמו אש. ומה שאת עושה לנו טובות, כלומר, אכן מכתבייך, היקרים לנו מפז, ומה שהורדת מהרה את תמונתו של אבנר'קה שלנו, שלפני שעת הפרידה שלו מהעולם הזה נשק אותי וחיבק אותי ואמר לי: 'אמא'לה, השתדלי שאף אחד לא יראה אותי איך שאת מנשקת אותי, מפני שהם יקנאו בי, יען להם אין הורים! אמא'לה, אל נא תטפלי בי, יען את חולה יותר ממני'. מפני שהייתי משקה אותו קצת קפה, אז הוא חשב שזה קשה לי. והוא עוד חשב שייתנו לו גם אוכל, אז אמר לי: 'הגידי (להם) מה להכין, שאני לא אוכל בשר'.
"ואחרי כל השיחה התחיל להיפרד מאיתנו, ואז אבא לא היה איתי, יען אבנר'קה אמר לנו תכף, כמו שהוא גם כן היה איתו, אז אבא שיחיה עזב אותי לבד איתו. את כל זה ראיתי אני. ואף אמא שלא תראה את זה, מה שעיניי ראו, וגם אני אמא. שיהיה כבר די מפי ה'. שאת ויוכבד תבריאו מהר".
* * *
עשרה ימים לאחר מותו של אבנר, כתבה יוכבד מכתב לאחיה שנפל.
"חששותיי נתאמתו. התקווה כי אך מחזות שווא והרגשות כוזבות בליבי, נכזבה. אבנר איננו. זה כבר היום הרביעי אני חיה עם ידיעה זו כי אבד לי אחי האהוב הטהור, ידידי עוד מעת היותו קטן.
"למרות שמונה השנים המפרידות בינינו, אהבתיך תמיד כחבר, והבנתי אותך וידעתי את גודלך, את כישרונותיך ואת מאווייך. תמיד חלמתי על העתיד, על השנים שבהן נראה אותך מבוגר ומעוצב כבר, וידעתי כי תהיה כזה כמו שרציתי. אבל הגורל האכזרי גזלך מאיתנו בלי לחוס עלינו.
"לא די היה ביעקב היקר, שנפל הראשון ושמותו החריד והסעיר את כל רגשותיך הצעירים ולא נתן לך מנוח. נשבעת לנקום את דמו, ולו גם במותך. ואמנם, נפלת ואין לי נחמה, גם אם אדע כי לא לשווא נפלת, וכי בהכרה וברצון מלא היית נכון לקראת המוות. לא חסת על חייך. היית גיבור ועז, לא פחדת מפני המוות והסכנה. רק בן 16 היית יקירי, אולם כולך אש ומרד.
"מבלי להרבות דברים, רק דמותך כולה הביעה לעיתים את החרון הכבד נגד המלחמה הזו וגורמיה... מה יפית, אבנר! בייחוד בחודשיך האחרונים. אמא אמרה פעם כי לשושנה דמית, ואמנם כן הוא. עורך נשזף, פניך קרנו, עלומים וחיים פרצו ועלו מתוכך. עיניך התכולות היו רציניות, ועם זה מלאות רון. וזרועותיך, שאך בנות 16 היו, נעשו אמיצות וחזקות. קומתך גבהה וראשך נישא בגאווה. אין אלה סתם מילים ותיאורים, אחי. ראיתיך - ונפשי רחבה בתוכי.
"התזכור את טיולנו האחרון? היה זה ביקורנו האחרון בקבר יענק'לה היקר. חלשה הייתי אז, כי מחלתי כבר כרסמה בתוכי, ונשענתי עליך ואת זרועך לקחתי, למען שאוב כוח ממך, הצעיר ממני בשמונה שנים. לא אשכח את הרגעים שבילינו ליד קבר אחינו. לא דיברנו דבר. כרענו ליד קבר אחינו וראשנו מורכן, עצב עולם שכן בעיניך ואפף אותך, יקר. לא ידעתי כי כעבור מספר חודשים תהיה גם אתה בתוך האדמה.
"האמנתי באלוהים ובניסיו. קיוויתי שלא ייקח עוד אחד מאיתנו, לאחר שנלקח יעקב השחרחר היקר. וכשהיית חוזר מפעולותיך המסוכנות, ממטר האש שניתכה עליך ועל חבריך, וראינוך חי, ידעתי כי אכן יש אלוהים. אולם עתה?
"אכזרית היתה המכה שנחתה בנו בשנייה, אכזרית עד מאוד. נדמה לי כי מרבית משפחתנו אבדה, כי נתייתמנו בלכת שניכם, האהובים, מאיתנו... כיצד יישא זאת משה בשובו מן השבי, איך יבין את האסון הנורא כי שניכם אינכם?!"
במכתב ששלח גד, מפקד מחלקת החילוץ, ליהושע ולחנה, הוא כתב: "בשם מחלקת החבלנים הנני להביע את רגשי השתתפותנו בצערכם העמוק בנפול בנכם אבנר. הוא היה הילד האהוב והנערץ של המחלקה. הצטיין באומץ לב יוצא מגדר הרגיל, במסירות לתפקידו ובשאיפה הנעלה לשרת את עמו ומולדתו. עוד ברגעי חייו האחרונים חשב על תפקידו ודאג למשימה שהוטלה עלינו. לעולם לא נשכחהו, ואין תנחומים, לצערנו".
* * *
בסוף אוגוסט 1948 פורסם בעיתון "דבר ירושלים" מאמר שהילל את בני משפחת ליכטנשטיין. "לפני ימים מספר נפל בתלפיות אבנר ליכטנשטיין, ובמודעת האבל של המשפחה הננו קוראים 'כל המשפחה תמשיך ללחום עד הניצחון'. האב הזה, והאם הזאת, איזה גבורה בליבם! עם משפחות כמשפחת ליכטנשטיין, בוא יבוא הניצחון המלא".
"ממה התלהב הכתב של עיתון דבר?", מתקוממת יהודית כהן, אמו של נועם כהן ז"ל. "איזו זכות היתה לו לומר דבר כזה? מה, הם עקדו את הילדים למזבח?"
יהודית היתה בת 6 בזמן מלחמת העצמאות. סבתא שלה, בילה ליכטנשטיין לוי, היתה אחותו של יהושע. "בשבילי יהושע היה כמו דוד", היא אומרת, "ידעתי שיעקב ואבנר נפלו, אבל לא ידעתי ממש מה זה אומר, לא ידעתי מה המשמעות של הורה שמאבד ילד, שניים. בכל שבת, במשך תקופה ארוכה, הוא היה בא אלינו הביתה לאחר התפילה ויושב איתנו. לא יכולת להרגיש שעבר עליו משהו. אם לא הייתי יודעת שהבנים שלו נהרגו לא מזמן, לא הייתי שמה לב שמשהו שונה.
"את חנה כמעט לא ראינו. היא היתה שבורה. כילדה אני זוכרת שאמרו עליה ביידיש, 'חנה בוכה הרבה'. אני אם שכולה כבר 27 שנה ומכירה המון הורים שכולים. אני יודעת איך אני התמודדתי, איך אחרים התמודדו, וזה הזוי לבקר אדם אחרי דבר כזה. זה לא הגיוני שאדם לא נשבר אחרי אירוע כזה. ובכל זאת אני זוכרת את הביקורת, שהיא בוכה הרבה, כאילו זה לא בסדר".
אלמכיאס: "במודעות האבל ובמה שפורסם בעיתונות רואים משפחה גיבורה, ש'ממשיכה עד הניצחון'. אבל פתאום, כשאתה קורא מה נאמר במכתבים האישיים, המשפחתיים, אתה מבין שהסיפור הרבה יותר מורכב. כלפי חוץ האמירות היו יפות - לא לשבור את הניצחון. אבל השבר היה מאוד גדול. היתה שם משפחה מרוסקת, שאף אחד לא עזר לה, כי יש 6,000 הרוגים במלחמה, ואין דבר כזה קצינת נפגעים. 'שיגידו תודה שיש קבר ישראל, כי יש כאלו שגם זה אין להם'. מצב נורא".
הסופר חיים באר, שהעביר את שנות ילדותו בחנות של הוריו, מול המכולת של משפחת ליכטנשטיין ברחוב מלכי ישראל, נחשף לשכול הנורא. "מתוך פנים החנות, ממעמקי החנות, בקעה יבבה נוראה, חלולה, ואני הייתי מבועת", הוא מספר, "את היבבה הזאת לא אשכח כל חיי. כשיצאנו מהחנות שלנו, שאלתי את אמא שלי מה זה היה, והיא אמרה: 'זאת חנה ליכטנשטיין. היא ובעלה איבדו במלחמת השחרור שני בנים. אומרים שברק לא פוגע בעץ יותר מפעם אחת. במקרה הזה הוא פגע פעמיים'".
בסוף הקיץ של שנת תש"ח נותרו בשדה הקרב רק שניים מבני המשפחה - אלי ליכטנשטיין וגיסו, אורי ריינהולד. יעקב ואבנר נפלו במלחמה, משה היה בשבי הירדני, ויוכבד היתה בבית, חולה.
* * *
בפברואר 1949 שוחרר משה מהשבי הירדני, במסגרת חילופי השבויים עם ישראל. במעבר הגבול בין מזרח ירושלים למערבה, בשער מנדלבאום, אמר לו קצין צה"ל: "תתכונן לפגישה עם משפחתך. המצב אינו כפי שהיה כשעזבת". משה, ששמע מפי אחד השבויים על נפילתו של יעקב, אמר: "כן, אני יודע שיעקב נפל". הקצין אמר לו: "גם אחיך אבנר נפל. אתה חוזר לבית שבור".
בכפר סבא פגש משה את אשתו חוה, וראה לראשונה את בנו התינוק, עמירם יעקב, שהיה בן שמונה חודשים.
באוגוסט 1950 הועבר יעקב ליכטנשטיין מהקבר הזמני בשכונת סנהדריה למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. כעבור עשרה חודשים הוטמן לצידו גם אחיו הצעיר, אבנר.
יהושע, חנה ואלי החליפו את שם משפחתם מליכטנשטיין לאבנר, לזכר בנם הצעיר שנפל. בסלון ביתם הישן בשכונת יגיע כפיים ניצבו תמונותיהם של יעקב ואבנר. יהושע התמודד עם השכול באיפוק, וחנה בשבר בלתי נגמר, שלא התאחה עד יום מותה ב־1967.
"אני זוכר את היגון הכבד שרבץ על הבית שלהם", מספר חיים באר, "חנה ליכטנשטיין היתה באמת סמל היגון. לא עלה חיוך על שפתותיה. אמא שלי אמרה שהיא 'כל כולה פצע'. תמיד כשראיתי אותה העיניים שלה היו נפוחות מבכי, קרועות לרווחה, שיער לא מסודר. כילד זה מראה נורא.
"יהושע דומה בעיניי לאהרון, אחיו של משה רבנו, ששכל את שני בניו, נדב ואביהוא. כתוב בתורה 'ויידום אהרון', וזו ההגדרה המושלמת ליהושע. הוא היה מאופק, שמר הכל לעצמו".
ב־1952 הגשים יהושע חלום ישן ורכש משק במושב כפר ורבורג. הוא הקים שם רפת עצמאית ועסק בחקלאות.
יוכבד ואורי ריינהולד היו ממקימי המושב אביגדור, שליד כפר ורבורג. היא עבדה שם כמזכירת בית הספר האזורי. ברבות השנים פתח משה מסגרייה בירושלים עם חברים. אחר כך עבר עם אשתו לכפר סבא, שם גידלו את שלושת ילדיהם - עמירם, עמנואל ואבנר (נריק).
* * *
אלי (אלימלך) אבנר־ליכטנשטיין השתחרר מצה"ל. הוא חזר לירושלים והתחיל לעבוד כשוליה אצל טכנאי קירור. באותה תקופה הכיר את תמר, שתהפוך לימים לאשתו. בתום שנה של לימודים אינטנסיביים סיים בהצלחה את בחינות הבגרות ועבר את הבחינות לטכניון. הוא החל ללמוד הנדסת קירור, ואז עבר עם תמר לארה"ב, ללמוד במכון הטכנולוגי של אינדיאנה. אחרי שנתיים וחצי הפך למהנדס מכונות.
בתחילת שנות ה־60 חזרו השניים לארץ, ואלי התמנה לאחראי האחזקה והפיתוח של מיזוג האוויר באוניברסיטה העברית. ב־1962 נולדה בתם הבכורה רינה. הבת רחל נולדה כעבור שלוש שנים.
אלי עבר קורס קצינים במילואים, ושירת במסגרת המילואים בחטיבת ירושלים. ב־1966 התמנה לקצין מבצעים גדודי, בדרגת סרן. במלחמת ששת הימים שירת כקמב"ץ של גדוד 66 ולחם בגבעה הצרפתית, בבית לחם ובגוש עציון.
ביום השלישי לקרבות, 8 ביוני 1967, השתתף בכיבוש חברון - העיר שבה נרצח סבו 38 שנים לפני כן. אלי היה בין מניפי דגל ישראל בפתח מערת המכפלה.
"מערכה זו היתה בעיניי כחלום", כתב לאחותו יוכבד ולבעלה אורי, "ניצחון זה ברכסים הסוגרים את העיר שבה הקיזה משפחתנו את דמה נראה כפרי דמיון חולני, לולא מוניתי סגן מושל נפת חברון. אלי ליכטנשטיין חוזר למקום קבורת ר' אלימלך ליכטנשטיין - אין זאת אלא להסביר את הכתוב: 'בשוב ה'... היינו כחולמים'".
במכתב אחר, למשה ולחוה, הוא נשמע לא פחות נרגש: "אמש פרצנו דרך בית לחם ונכנסנו לחברון. תארו לכם רגשותיו של רבי אלימלך העולה לעיר, שממנו נלקח שמי".
אלי מונה לסגן המושל הצבאי של נפת חברון. ב־12 ביוני כתב ליוכבד ולאורי: "המלחמה בעיר (ירושלים) החלה במקום שבו נפגע אבנר, וכוחות האויב נשברו לרסיסים במקום שבו נפגע יעקב. היה בזה משום סמל ונס. אי לכך, מינויי לסגן המושל הצבאי אינו אלא המשך טבעי לסגירת מעגל ההיסטוריה שלנו בארץ".
* * *
בספטמבר 1967 הלכה חנה לעולמה, והיא בת 69. השכול הכבד והמחלות שמהן סבלה הכניעו אותה. היא נקברה בבית העלמין סנהדריה, בקבר שבו היה טמון בנה יעקב, ועל מצבתה נכתב: "אשר קידשה מקום קברה בדמי בניה, יעקב ואבנר הי"ד, שמסרו נפשם על הגנת ירושלים במלחמת הקוממיות תש"ח".
ביום חמישי, 27 ביוני 1968, השתתף אלי באימון גדודי ברמת הגולן. האימון הסתיים לאחר חצות, וקבוצה של חמישה קצינים ירושלמים, ובהם אלי, ביקשו לשוב הביתה עוד באותו לילה. הם יצאו לדרך ביום שישי בשעה 2 לפנות בוקר, ובכביש גהה, ליד בני ברק, איבד הנהג את השליטה במכונית והתנגש בעוצמה בעמוד בטון. כל החמישה נהרגו במקום.
"בחיים לא אשכח את הרגע שבו שמעתי על האסון הכבד", מספרת יהודית כהן, "אני שומרת מסורת, וביום שישי אחר הצהריים הקשבתי למהדורת החדשות האחרונה לפני כניסת השבת. פתאום אמרו שחמישה קצינים נהרגו, וציינו את השם של אלי. הייתי בהלם".
20 שנה לאחר שני אחיו נפל גם אלי, והוא בן 37. שוב ניצבו קציני צה"ל בפתח ביתו של יהושע ליכטנשטיין. קשה לשער את התחושות שחלפו בו באותם רגעים. מבין ששת ילדיו, רק שלושה נותרו בחיים - שמואל, משה ויוכבד.
ועדיין, כלפי חוץ שמר על איפוק. "הוא לא דיבר על תחושותיו", אומרת יהודית בעצב, "היה לו מאוד קשה, אבל הוא בחר להדחיק הכל. טוב שחנה נפטרה לפני נפילתו של אלי".
מייד לאחר ששמע על מותו של אלי, פנה יהושע בן ה־69 למשרד הביטחון בבקשה חריגה: לאפשר לו לקבור את בנו השלישי לצד שני אחיו. משרד הביטחון התכוון להיעתר לבקשה, אבל בדיקה העלתה שהחלקה הישנה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל היתה מלאה.
"ליד שני קברי הבנים היה עץ גדול", מספר ד"ר אלמכיאס, "הוחלט לעקור אותו, כדי לפנות מקום לקבר של אלי לצד אחיו. תחשוב איזו סיטואציה לא נורמלית זאת, לחפש מקום לקבור את הבן השלישי במשפחה אחת".
* * *
ביום הזיכרון 1969, כמעט שנה לאחר נפילתו של אלי, ספדה לו אחותו יוכבד בבית העלמין בהר הרצל, מול שלושת הקברים. "הנוף הנהדר בבית הקברות מעורר אותי בכל פעם בעת ביקורינו בו", אמרה, "תמיד חשבתי - אה, אילו יכלו לראות את מקום מנוחתם! אחד המקומות הנפלאים והמרהיבים בעיר מולדתם. כשהיו נערים, היו אלה הגבעות 'מחוץ לעיר', שאליהן הגיעו אולי בשבתות ובחגים.
"הרגשתי אשמה על שנתתי דעתי לאוויר הצח, לשמיים התכולים המבצבצים מבין העצים שגדלו במשך שנים, לאבן הירושלמית העוטרת את סביבת הקברים, ליופי, לשקט, למנוחת העולמים. שני אחיי הקטנים טמונים כאן לעולם, ואני מוצאת בי הכוח והעת להתפעל ולנשום אוויר צלול כיין. הם נחים כאן זה ליד זה כבר הרבה שנים. דייריו הראשונים של היכל הנעורים והאלמוות.
"אבל אלי, שאליו באנו עתה במיוחד - הוא התפעל כמוני ממקום מנוחת אחינו. הוא מיהר תמיד, איחר תמיד, ותמך ביד רפה את אמא, ולעיתים גם את אחותו. הוא הכיר את יפי המקום וראה בגידולו. לפאתי מזרח נוספו חלקות חדשות, ונערים חדשים, בני שנתונים אחרים, הובאו לכאן במשך השנים.
"אי אפשר להרהר כעת על יופי ומנוחת העולמים שאלי לא הכיר בחייו. במקום הברוש שגדל כאן, ליד יעקב ואבנר, נכרה הקבר החדש לאלי. הברוש התמיר היכה שורשיו במשך השנים, ובוודאי חדרו השורשים כזרועות ארוכות ונכרכו סביב גופותיהם של יעקב ואבנר. אילולא ברוש זה, היו מפרידים עתה בין שלושת האחים, ששיחקו יחדיו, השתוללו וטיילו לבטח בילדותם אל הגבעות שהיו 'מחוץ לעיר'.
"יעקב ואבנר הפכו לחלק מזיכרונות הילדות. לשני אחים קטנים, יפים ואהובים, אשר לעולם יהיו כאלה. עיני תכלת לאחד וחומות עיני השני, שיער בהיר לאבנר - כהה ליעקב, גוף מוצק נערי לשניהם, וחיוך נצחי לשניהם. לא ראיתיהם ברגעיהם האחרונים, ולא אדע מראה פניהם בעת סבלם.
"אלי היה אחד מאיתנו. יחד ביקרנו את יעקב ואבנר, יחד התפעלנו, מיהרנו, בגרנו. לא זיכרון הוא, אך נתח מן החיים. וידע את יפי המקום וצחות האוויר. לא נוכל להתנחם ולמלמל לעצמנו: אהה, אילו ידע את מקום מנוחתו. ידע את אי המנוחה, את החיים, העמל, השאיפות, המאמץ, חיי המשפחה. ידע את האהבה וחדוות הילדות בשתי בנותיו. לא נוכל למלמל על קברו: אהה, אלי, לו ידעת מקום מנוחתך!
"את אי המנוחה לו יכולנו להחזיר".
* * *
יהושע ליכטנשטיין העביר את השנים האחרונות לחייו בבית אבות בתל אביב. באותה תקופה נהג ללכת לשפת הים ולהביא משם צדפים, שאותם הדביק על לוחות עץ, עיטר וכתב פסוקים או משפטים משמעותיים. את יצירותיו חילק לבני המשפחה.
"כשהבן הגדול של משה, עמירם, עמד להתחתן, חוה הזמינה לחתונה את שר הביטחון משה דיין", מספרת יהודית כהן, "דיין הגיע, ושאל את יהושע מה שלומו. בתשובה, הרים יהושע אצבע לשמיים ואמר: 'עוד מעט הוא לוקח גם אותי למעלה'".
יהושע הלך לעולמו ביולי 1971, שלוש שנים לאחר מות בנו השלישי. הוא היה בן 72 ונטמן בבית הקברות בסנהדריה, ליד רעייתו חנה. על מצבתו נחקקו המילים: "איש ירושלים, הולך תמים ופועל צדק. יהושע לייב אבנר־ליכטנשטיין - ב"ר אלימלך זאב, מקדושי חברון. קידש מקום קברו בדמי בניו: יעקב, אלימלך ואבנר הי"ד, שנפלו במערכות ישראל".
ב־7 באוקטובר 1973 ספגה המשפחה המורחבת מהלומה נוספת. סרן צבי (ציקי) ברוידא, נינו של הרב אלימלך זאב ליכטנשטיין והנכד של מאשה, אחותו של יהושע, נפל במלחמת יום הכיפורים. הוא עמד בראש כוח טנקים שלחם בקרבות הבלימה מול המצרים ונחשב נעדר במשך חודשיים, עד שגופתו התגלתה בשטח שהיה בשליטת המצרים.
יוכבד ליכטנשטיין נפטרה ב־1991, ללא ילדים. גם היא נקברה בסנהדריה. היחידים שנותרו בחיים מבין ילדיהם של יהושע וחנה היו שמואל ומשה.
יהודית כהן ויורם אלמכיאס מכנים את משה "שומר הגחלת", מאחר שהוא זה שדאג שסיפורם של אחיו ייצא לאור, למען יידעו כולם. "הוא חי בביתו בכפר סבא, מוקף בציוריה היפהפיים של רעייתו חוה ז"ל ובהרבה מאוד תמונות, קטעי עיתונות ומסמכים שקשורים להוריו, לאחיו שנפלו וליתר בני המשפחה", מספרת יהודית.
* * *
אנחנו יושבים בסלון רחב הידיים של יהודית כהן בשכונת בית הכרם בירושלים, מרחק הליכה מבית העלמין הצבאי בהר הרצל, שבו טמונים שלושת האחים לבית ליכטנשטיין ובנה של יהודית, נועם. ב־13 בפברואר 1994 יצא נועם כהן, שהיה אז רכז צעיר בשב"כ, יחד עם שני אנשי שב"כ נוספים, כדי לאסוף פלשתיני ששימש מקור מודיעיני. הם נקלעו למארב בלב העיירה ביתוניא, בפאתי רמאללה, וכהן נפגע אנושות. באותו יום נפטר מפצעיו, בגיל 28.
"אני זוכרת את עצמי בהלוויה שלו", אומרת יהודית, "אב שכול פנה אלי ואמר לי: 'תהיו חזקים'. לא עניתי, אבל אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להיות חזקה. לאנשים מאוד נוח שהמשפחה השכולה חזקה, כי אז הם יכולים להיות בשקט. מאוחר יותר באותו יום פנו אלי בני זוג מרמות מנשה, שנועם שירת עם בנם בסיירת מטכ"ל. הבן שלהם נהרג מאוחר יותר בטיול. שאלתי אותם אם אפשר לחיות עם השכול, והאבא אמר: 'אפשר, אבל כל אחד צריך למצוא את הדרך שלו'. זה היה משפט מפתח בשבילי - כי הוא אמר לי שאפשר לחיות, משהו שאתה כמעט לא מאמין בו אחרי מכה כזאת.
"בנוסף לרצון לשמר את זכרה של המשפחה המופלאה הזאת, יש בי גם רצון להעלות על סדר היום את ההתייחסות למשפחות - מה עושים ולא עושים. אני מרגישה הזדהות עם כל אדם שאיבד את ילדיו, ובוודאי עם חנה ליכטנשטיין. לחברה היה נוח לראות מישהו כמו יהושע - שקט, לא מציק. אתה פוגש אותו בחתונה ויודע שהוא לא יגיד 'למה הילד הזה התחתן והילד שלי באדמה'. זה לא פופולרי לומר את זה, אבל אני מעזה, בגלל מה שחוויתי.
"היום, 27 שנים אחרי נפילתו של נועם הי"ד, אני מעזה לבטא את הדברים ולקרוא תיגר. לא רק בשמי, אלא גם בשמם של רבים ורבות אחרים, שנמנעים מלהוציא את הדברים מפיהם, ואולי אפילו מלהגיד אותם לעצמם".
ד"ר אלמכיאס מדגיש את חשיבות הסיפור של משפחת ליכטנשטיין לדורותיה. "בעיניי זה לא רק סיפור משפחתי, אלא הוא אומר משהו על ההתמודדות עם שכול בשנותיה הראשונות של המדינה. חנה, האם השכולה, מביאה לנו את התחושה של בנים גיבורים שנפלו על המולדת, משדרת במודעה שהמשפחה מפרסמת אומץ רוח, אבל חושפת המון כאב וקושי במכתבים שלה. הייתי רוצה שיידעו שיש כאן עוצמה בלתי רגילה. זה לא עוד סיפור גבורה, אלא סיפור שמבטא כאב גדול".
* * *
בבית העלמין הצבאי בהר הרצל קבורים זה לצד זה יעקב, אבנר ואלי. מדי פעם נאספים ליד הקברים מניין מזדמן או קבוצה קטנה של מבקרים, אומרים קדיש או קוראים פרקי תהילים.
שמונה מבני משפחות ליכטנשטיין וארקין נפלו במערכות ישראל: הרב זאב אלימלך ליכטנשטיין, שלושת נכדיו - יעקב, אבנר ואלי ליכטנשטיין, חיים ישראל ארקין, נכדו אליעזר ארקין, ציקי ברוידא ונועם כהן.
אבל סיפור הגבורה המדהים הזה לא הסתיים. ב־6 במארס 2008 פרץ מחבל לישיבת מרכז הרב בשכונת קריית משה בירושלים, פתח באש ורצח שמונה תלמידים. אל"מ דוד שפירא, אז קצין צעיר שהיה בחופשה, מיהר למקום, עקף את השוטר שניסה לעצור אותו מלהיכנס, ויחד עם אדם נוסף, הרג את המחבל. שפירא הוא בן אחותה של יהודית כהן והנין של בילה לוי, אחותו של יהושע.
"אתה שואל אם הגבורה זורמת במשפחה? יש בזה משהו", אומרת יהודית, "ברור שזו לא משפחה של אנשים שמחפשים חיים קלים בצבא או בשירות הביטחון". וד"ר אלמכיאס מוסיף: "השושלת של המשפחה נמשכת. הסיפור הזה הוא לא רק על משפחת ליכטנשטיין, אלא על כל תקומת העם בארצו. במבט־על יש כאן סגירות מעגל מדהימות. סבא שהגיע לארץ כעולה חדש ונרצח בחברון בתרפ"ט, ונכדו, שמשחרר את מערת המכפלה. גבורה שחוצה דורות ומגיעה עד היום. זה הסיפור של כולנו, שמדבר על עלייה לארץ, השתרשות, הקרבה, כאב, שכול ותקומה".
