הפעולה נגד אוניית הביון חידדה את ההיערכות לתגובה מטהרן

ביום שלישי בבוקר כינס הרמטכ"ל דיון שיבוצים בלשכתו בקריה בתל אביב. על הפרק: איוש תפקידי המפתח במטה חיל הים, לקראת כניסתו לתפקיד של מפקד החיל החדש, דוד סלמה, בראשית חודש ספטמבר הקרוב.

התפקיד הראשי שעמד לאיוש היה של ראש מספן הים (רמי"ם) בחיל. מי שיושב בכיסא הזה מנהל למעשה את כל האופרציה של חיל הים. המועמד שמונה הוא אל"מ ד', המפקד המכהן של שייטת 13 (שיועלה לדרגת תא"ל). אם להישען על פרסומים זרים, ניתן להניח שבזמן שהמינוי פורסם, היה ד' רחוק מאוד מהבית, ובלי קליטה. שכן, הוא פיקד על מבצע החבלה בספינת הביון האיראנית מול חופי אריתריאה.

דומה שכבר מזמן לא הותאם חימוש מדויק למטרה כמו במינוי הזה. תחת פיקודו של ד' הפכה שייטת 13 לקבלנית ביצוע סדרתית של מבצעים. לכאורה, עוד פרק בהיסטוריה של היחידה הקשוחה ביותר בצה"ל. בפועל, זינוק נחשוני שהגדיל דרמטית את הספיקה המבצעית של חיל הים. בפרפרזה על תוכנית הספורט משנות ה־80, "מהר יותר, חזק יותר, גבוה יותר", הובילה השייטת מבצעים רחוקים יותר, נועזים יותר, ובפרקי זמן קצרים הרבה יותר.

זה רחוק מלהיות מובן מאליו. אם להישען, שוב, על התקשורת הזרה, השייטת פעלה בשנתיים האחרונות ביותר מ־20 מקרים כנגד יעדים איראניים בתווך שבין מיצרי באב אל־מנדב, בדרום הים האדום, לבין הים התיכון. רק ההפלגה לאזור המיצרים, סמוך לאריתריאה, אורכת 5-4 ימים, בכל כיוון, ומחייבת שליטה מבצעית מורכבת רחוק מאוד מהבית ומהאפשרות להתערבות מהירה.

מזוודות כסף למיליציות

המערכה הימית בין ישראל לאיראן החלה להתרומם בשלהי 2018. זה קרה כמה חודשים לאחר פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין, שלוותה בסנקציות משתקות על כלכלתה. בישראל הבחינו כי האיראנים מיסדו נתיב הברחות ימי של נפט, מאיראן לסוריה, שנועד בקצה למימון פעולות הטרור של שלוחיהם, בעיקר חיזבאללה בלבנון.

ההבחנה הזאת בין סתם הברחות לבין טרור היא חשובה. בקצה, היא נועדה לתת לגיטימציה משפטית לתוקף. על פי הדין הבינלאומי, אם ניתן לסמן באופן ברור כי סחורה כלשהי מומרת לכסף, שמועבר לטרור, ניתן לפעול נגד הסחורה כחלק מהמלחמה בטרור.

וזה בדיוק מה שאיראן עושה. הנפט מוברח בספינות אזרחיות, ומועבר בחשאי לסוריה. שם הוא נלקח למתקן הזיקוק "בניאס", ונקנה בידי אנשי עסקים סורים, שהבולט ביניהם הוא חוסאם אל־קטרג'י. מדובר באחד מאנשי העסקים הבולטים בסוריה, עם קשר ישיר לשלטונות ועם היסטוריה ארוכה של פעולות אסורות. גם במהלך מלחמת האזרחים הוא תיווך, עבור כסף כמובן, בעסקאות נפט וחיטה בין משטר אסד לדאעש.

אל־קטרג'י הוא הבעלים המרכזי של חברת Arfada Petroleum Private Joint. הוא והחברה שלו מחזיקים ברוב חוזי פיתוח תשתית הנפט בסוריה, אבל הם גם נמצאים עמוק ברשימת הסנקציות האמריקניות. הם הוכנסו לשם בגלל מעורבותם בסחר הלא חוקי של נפט: את הסחורה שהם מקבלים מאיראן הם קונים במזומן, ומזוודות הכסף מועברות למימון המיליציות השיעיות שמפעילה איראן בסוריה ושל חיזבאללה בלבנון.

מאחר שאיראן ושלוחיה נתונים תחת סנקציות שמונעות מטהרן להעביר להם מימון שוטף במערכת הבנקאית, פגיעה בנתיב הזה מקשה מאוד על מאמצי ההתבססות האיראניים במרחב. במלחמה הזאת אין 100 אחוז הצלחה, וספק אם ישראל כיוונה לשם. אבל גורמים שונים העריכו את שווי הנפט שלא הומר לכספי טרור כתוצאה מהפעילות הישראלית הזאת בשני מיליארד דולר.

המערכה הזאת התקיימה ברובה בחשאי, עד לאחרונה. לישראל גם לא היה שום אינטרס לפרסם אותה, כדי שלא להביא על עצמה תגובה ולפתוח חזית גלובלית. אבל מישהו בוושינגטון החליט לדבר. נראה שמדובר היה באיתות של הממשל האמריקני החדש שנועד להבהיר לישראל את גבולות הגזרה, ובעיקר למנוע ממנה לנסות ולחבל במאמצים לחדש את הסכם הגרעין עם איראן.

גם השבוע, זמן קצר לאחר החבלה בספינת הביון האיראנית "סאביז" מול חופי אריתריאה, ידעו בוושינגטון לספר כי ישראל אחראית לפעולה. כמה פרסומים אף קשרו את הביצוע לשיחות הגרעין, שהחלו באותו היום בווינה. מניסיון העבר, ספק אם זה המקרה; במידה גבוהה של ודאות ניתן להעריך שהחשש מעוד תקיפות איראניות של ספינות בבעלות ישראלית הוא שקבע את העיתוי.

"סאביז" היתה מוכרת לכל מי שפועל בגזרת הים האדום. אין צי זר, ידידותי או פחות, שלא אסף עליה מודיעין. לכאורה ספינה תמימה, בפועל - ספינת ביון מתקדמת, שאוישה באנשי חילות האוויר והים של משמרות המהפכה. במשך יותר משלוש שנים היא עגנה שם, ואספה מודיעין בשיטתיות על כל ספינה, אזרחית או צבאית, שפעלה באזור.

ספק אם האיסוף הזה הוא מה שהטריד את ישראל. כאמור, "סאביז" עגנה שם במשך שנים, מבלי שנפגעה. הפעילות הצבאית־מודיעינית שלה היתה חשובה, אבל ברוב המקרים מדובר במידע שניתן להשיגו כיום בשלל מנועי החיפוש והאתרים, שמאפשרים כיום לדעת כמעט כל מידע על כל ספינה בעולם.

ניתן להעריך כי הפגיעה בה היתה איתות. ישראל ביקשה להבהיר לאיראן שהיא חרגה מגבולות הגזרה המותרים. הפגיעה בשתי סוחרות בבעלות אנשי עסקים ישראלים היתה, מבחינת ישראל, צעד אחד רחוק מדי. המסר שהועבר לטהרן היה - תשחקו איתנו במגרש הצבאי, לא האזרחי.

צריך להיות תמים כדי לחשוב שטהרן תירתע ותנהל מעתה את המשחק לפי הכללים שישראל קובעת. כאשר הבריטים עצרו ביולי 2019 מכלית שהבריחה נפט לסוריה סמוך לגיברלטר, הגיבו האיראנים בהשתלטות על מכלית בריטית סמוך למיצרי הורמוז. הבריטים הבינו את הרמז, ושחררו את הספינה. מאז הם לא חזרו לעסוק בנושא.

סביר שזאת הסיבה שישראל מקפידה לפעול רק במרחב החשאי. לכאורה ניתן היה לעצור את מכליות הנפט, להביאן לחיפה או לאשדוד, ולטעון כי מדובר במימון טרור. סביר שהמשפטנים גם היו יודעים לקשור את הקצוות כדי להגן על הפעילות הזאת בזירה המשפטית. אבל הם לא היו יודעים להגן על שלל האינטרסים של ישראלים ברחבי העולם, שהיו נכנסים אוטומטית לכוונת האיראנית.

בלי הרוגים, בלי זיהום

איראן, כאמור, לא משחקת לפי הכללים. כאשר ישראל חיסלה ב־1992 בלבנון את עבאס מוסאווי, מנהיג חיזבאללה שקדם לחסן נסראללה, היא קיבלה בתגובה שני פיגועים בטווח של שנתיים בארגנטינה, הראשון נגד שגרירות ישראל בבואנוס־איירס והשני נגד בניין הקהילות היהודיות בעיר. על פניו, אין שום קשר בין קהילה יהודית בדרום אמריקה לפעילות של צה"ל בלבנון, אבל איראן לא צריכה הקשרים. היא צריכה סיבה, והזדמנות מבצעית לפעול.

כאשר ישראל הגדישה מבחינתם את הסאה במבצעים הימיים, החליטו האיראנים להגיב. זה קרה אחרי הפגיעה באמצע החודש שעבר בספינה "שארה קורד". לכאורה, ספינת מטען רגילה שהובילה מכולות לספרד; בפועל, היא תכננה לבצע עגינת ביניים בנמל בסוריה, ולפרוק שם מטען חשאי שכלל מערבל דלק שנועד לחיזבאללה.

מדובר ברכיב קריטי לפרויקט דיוק הטילים של הארגון, שאמור לאפשר לו עצמאות בייצור טילים מדויקים. מערבל דומה נפגע באוגוסט 2019 בתקיפת רחפנים בביירות, שיוחסה לישראל. גם הפעם ידעו האיראנים להצביע לשיטתם על האחראים לפעולה, וטענו כי מדובר ב"פיראטיות ימית". הם לא ציינו כמובן כי לא הספינה כולה נפגעה, אלא רק מכולות ספציפיות שסמוך להן הופעלו מטעני חבלה שהוציאו את המערבל מכלל פעולה.

מניתוח הפעילות שמיוחסת לישראל, נראה כי מדובר בשיטת פעולה קבועה. השייטת (שאחראית לרוב הפעולות) מקפידה להימנע משלושה דברים: היא לא מטביעה את הספינות, לא פוגעת באנשי הצוות, ולא גורמת לנזק אקולוגי. הסעיף האחרון הוכח באחרונה כקריטי, על רקע הזיהום בחופי הארץ שהיה תוצאה של שחרור דלקים מספינה מסחרית. ברשתות החברתיות נפוצו שמועות כי הזיהום היה תולדה של חבלה שנגרמה במבצע של השייטת, אבל בירור העלה שמדובר במידע כוזב.

השייטת כן מחבלת בספינות, כך שלא יוכלו להמשיך בדרכן. בעבר דווח על פגיעה במדחפים ובמנועים, וכי חלק מהספינות הוצאו מפעולה. ספינות אחרות הושמשו מחדש בתהליך ארוך, אבל ספק אם הבעלים שלהן ישמחו להעמיד את עצמם שוב בסיכון בשירות האיראנים.

חשש ממל"טים

בכיר לשעבר בחיל הים אומר כי פעולות כאלה מחייבות, קודם כל, מודיעין מדויק. ישראל הוכיחה בשנים האחרונות כי איראן חדורה מאוד, על אדמתה ובמהלכיה האזוריים. זה בא לידי ביטוי בכל מקום וזמן: בפעולות שיוחסו למוסד באיראן, ובשלל התקיפות (בעיקר של חיל האוויר) שנוהלו במסגרת המב"מ כנגד ההתבססות האיראנית בסוריה והעברת אמל"ח לחיזבאללה.

לעתים המודיעין הזה קיים מראש, ומאפשר נוהלי קרב ארוכים. מבצעים מהסוג הזה מחייבים הכנות מדוקדקות ומודלים. כל ספינה שונה מהאחרת, וכל אחת דורשת טיפול פרטני: איפה נכון לפגוע בה גיאוגרפית בעולם, והיכן נכון לפגוע בה פיזית כך שפעילותה תושבת. נראה שישראל מעדיפה לפעול בים האדום, ולכן היא גם מקיימת פעילות קבועה של ספינות מתקדמות מסוג סער 5 (ולעיתים גם צוללות) שיש להן יכולת שרידות גבוהה במרחבים מרוחקים.

במקרים אחרים, המודיעין מגיע ברגע האחרון, ומחייב לא מעט אלתורים. השייטת הוכיחה יכולת יוצאת דופן בתחום הזה, שאפשרה לה לפעול בנוהלי קרב קצרים במיוחד. גם כאן, רכיב המודיעין הוא קריטי: כדי לפגוע במדויק במערבל הדלק נדרש היה לדעת לא רק על איזו ספינה הוא מובל, אלא גם באילו מכולות בדיוק הוא נמצא מבין מאות המכולות שהיו על הסיפון.

השלב הבא הוא היכולת לבנות תמונה ימית. חיל הים נחשב לאחד הציים המתקדמים בעולם בתחום הזה, בוודאי בהשוואה לאיראנים. היכולת הזאת נבנתה כדי להתמודד מול ציים במלחמות, אבל היא מיושמת במערכה הימית הנוכחית. זה מאפשר לחיל הים לשמר עליונות ולהרגיש ביטחון גם בטווחי פעולה שפעם היו עבורו כמעט מדע בדיוני.

הביצוע עצמו, אומר הבכיר, הוא לעיתים קרובות החלק הקל. בהינתן המודיעין, ההכנות והתמונה הימית המדויקת, אין לשייטת קושי לבצע. בטח כשמנגד לא עומד אתגר צבאי, אלא ספינה שלצוותה המנומנם אין יכולת או רצון להילחם, ולרוב הוא מגלה רק בדיעבד מה קרה.

לאיראן, לעומת זאת, אין יכולת כזאת. הכוח הימי של משמרות המהפכה הוכיח יכולת פעולה מרשימה באזור המפרץ, אבל ספק אם הוא מסוגל לפעול אלפי קילומטרים מהבית, ובטח שלא לפגוע בכלי שיט צבאיים שמוגנים על ידי מערכות מתקדמות. לכן גם הגיבה איראן נגד מטרות שנוחות לה - המוקשים שהוצמדו לדפנותיה של סוחרת בבעלות איש העסקים רמי אונגר במפרץ עומאן, והטילים שנורו לסוחרת בבעלותו החלקית של איש העסקים אודי אנג'ל בים הערבי.

בישראל סבורים שמדובר בתגובה איראנית רפה מאוד, שמעידה על חולשה. גורם בכיר הסביר כי כדי לשבש ספנות של מדינה, צריך לפגוע בדגל שלה, בחברות שפועלות תחתיה, בסחורות שמיועדות אליה או בנתיבי השיט שלה. "איראן לא עשתה שום דבר מאלה", הוא הוסיף. "היא פגעה בקו מכוניות בין המפרץ לסינגפור, ובקו מסחר בין אפריקה להודו".

ספק אם התגובה האיראנית תסתכם בכך. כפי שפורסם אתמול ב"ישראל היום", החשש הוא שאיראן תפעל גם בדרכים אחרות, כולל ירי של אמל"ח משטחה. לאיראן מל"טים חמושים מתקדמים לטווחים של אלפי קילומטרים, שכבר שימשו אותה בספטמבר 2019 לפגיעה קשה בתשתית הנפט של סעודיה. ישראל מוגנת יותר והטווח רחוק יותר, אבל מדובר באיום רציני שמחייב היערכות רצינית.

לאיראן יש דרכי פעולה נוספות. תא"ל (מיל') שאול חורב, לשעבר ראש מספן הים בחיל הים וכיום ראש מרכז חיפה לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית וראש מרכז עזרי לחקר מדינות המפרץ, מזהיר כי איראן תגיב. "לחיל הים מגיע שאפו גדול על הפעילות, אבל ספק אם מי שהחליט עליהן בדרג המדיני הביא בחשבון את כל המשמעויות האסטרטגיות", הוא אומר.

"פוטנציאל הנזק גדול מפוטנציאל התועלת", מוסיף חורב. "מי שחותם על הסכמים לאספקת דלק מהאמירויות לישראל צריך להביא בחשבון. גם נתיבי השיט עלולים להיות בסכנה, בעיקר בים האדום. ישראל תלויה בסחר הימי, וספק אם לחיל הים יש את הסד"כ והיכולת להגן עליהם".

חורב הוא אחד האנשים הנבונים והמנוסים במערכת. בעברו היה גם ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, והוא מכיר את איראן היטב, ולעומק. הוא סבור שממילא המערכה נגד הברחות הנפט קרובה למיצוי, על רקע ההסכם שטהרן חתמה עם סין והאפשרות שהסנקציות האמריקניות עליה יוסרו כחלק מהחזרה להסכם הגרעין. לטעמו, פעילות נגד יעדים צבאיים מובהקים ונגד הברחות נשק - כן, פעילות נגד יעדים אזרחיים - לא. לראיה, הבלבול הרב ששורר בשבועות האחרונים בחברות הספנות הישראליות, שתוהות מה מידת הסיכון שנשקפת להן.

יש אוזן בוושינגטון?

בינתיים הפעילות הזאת נמשכת. שייטת 13 נמצאת בפרונט, אבל היא לא לבדה. כל חיל הים מושקע במאמץ הזה (ומאחוריו כל צה"ל, ולעיתים קרובות גם המוסד). שייטת 7, למשל, הגדילה בשנתיים האחרונות את נפח הפעילות של הצוללות כמעט ב־40 אחוז, ואת החלק המבצעי מתוך כלל הפעילות ביותר מ־150 אחוז.

רצף המבצעים האלה גם אפשר לחיל הים לחזור להיות רלוונטי באמת. מאז הפגיעה בספינה "חנית" במלחמת לבנון השנייה, חיפש החיל את מקומו. בהיעדר איומים ימיים הוא ניסה לסייע למאמץ ביבשה, בהצלחה לא מבוטלת - אבל לא כזאת שעשתה שינוי אמיתי. כעת הוא שוב חזק על המפה, אבל לא ברור לכמה זמן.

האיתותים מוושינגטון והחזרה הצפויה להסכם הגרעין יחייבו את ישראל (ואת צה"ל) להמציא את עצמם מחדש, גם בתחום של המב"מ, כולל בים. אם איראן תחזור להיות לגיטימית, יהיה לישראל קשה יותר לפעול נגדה, בוודאי בהיקפים כאלה. 

סביר שאת הזמן שנותר עד אז תבקש ישראל לנצל להגברת הפעילות, אבל בעיקר כדי להשחיר את האיראנים. זה בדיוק מה שיעשו הרמטכ"ל, ראש המוסד וראש אמ"ן בביקורים שלהם החודש בוושינגטון; המידע שהם יציגו משקף את מידת האיום שגלום בטהרן, בכל הגזרות, מהגרעין ועד לטרור. צריך לקוות שיהיה מי שיקשיב.  טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו