חיל האוויר הפציץ בסוריה
ב־5 באפריל 1951, בשעה 14:30, צללה רביעיית מטוסי "ספיטפייר" של חיל האוויר מעל הכפר אל־חמה (חמת גדר) שבגבולה המזרחי של ישראל עם סוריה, וביצעה שלוש גיחות הפצצה על תחנת המשטרה במקום. מייד אחר כך תקפה רביעיית מטוסי "מוסטנג" בונקר ששימש את הצבא הסורי.
היתה זאת פעולת התגמול הראשונה שנקט צה"ל מאז הקמתו, והיא כוונה נגד סוריה, אחרי שיום קודם לכן, ב־4 באפריל 1951, נהרגו שבעה חיילי צה"ל ונפצעו שלושה בתקרית קשה מול הצבא הסורי. בסיום תקרית זו נפלו בשבי שניים מהחיילים הישראלים - אחד משלושת הפצועים וחייל נוסף.
מקור התקרית היה נעוץ בהסכמי שביתת הנשק שנחתמו בין סוריה וישראל ב־20 ביולי 1949. הסעיף בהסכמים שדן באזורים שממערב לגבול הבינלאומי, ושאותם תפסו הסורים במלחמת העצמאות, נוסח באופן מעורפל - והצית מחלוקת בין הצדדים. ישראל פירשה את הסעיף כמתיר לה לבצע פעילות אזרחית מלאה באזורים אלה, בנוסף לפעילות צבאית מוגבלת, ואילו סוריה ראתה בהם שטחים מפורזים, שישראל לא רשאית לקיים בהם שום פעילות.
ב־30 במארס 1951 החליטה ממשלת ישראל לפעול למימוש ריבונותה באזורים אלה, וב־4 באפריל 1951 יצא מצמח לכיוון מובלעת אל־חמה סיור של שני כלי רכב, ובהם חיילים שהוסוו במדי משטרת ישראל. אחרי דין ודברים עם כוח סורי שעצר אותם נפתחה על הישראלים אש קטלנית.
עיון במסמכי צה"ל מגלה שהפעולה הישראלית למימוש הריבונות כשלה בכל שלביה: כל חיילי הסיור היו עולים חדשים בטירונות, ובידיהם הופקד נשק שלא הכירו; פקודת המבצע לא היתה ברורה, מערכת הקשר היתה תקולה, וגם תקיפת התגמול של חיל האוויר למחרת התבררה ככישלון. "הפצצות נפלו בכל מקום - פרט למטרה", דיווח מפקד טייסת 101, בני פלד (לימים מפקד חיל האוויר), שטס מעל אל־חמה בזמן הפעולה.
המתיחות בין ישראל לסוריה נרגעה בזכות פעילות דיפלומטית שנקט שגריר ארה"ב בישראל, מונט דייוויס, ובעקבות כינוסה של ועדת שביתת הנשק הסורית־ישראלית. אך "תקרית אל־חמה", כפי שכונה האירוע בספרי ההיסטוריה, היתה הראשונה בסדרה ארוכה של תקריות אש בין הצדדים, שנמשכו עד למלחמת ששת הימים, ביוני 1967.
לזכר שבעת חללי צה"ל בתקרית הקשה הוקמה אנדרטת "יד לשבעה", הסמוכה לצומת חמת גדר.
לעשירים אין צנע: ארוחות יוקרה ונופש בחו"ל
העיתון "דבר" סקר בתחילת אפריל 1951 את אורח החיים של ה"היי סוסייטי", החברה הגבוהה בישראל, ודיווח ש"בעוד רוב הציבור טרוד בקיום יומיומי וקונה במשורה באמצעות פנקס המזון המשפחתי, יש כאלה שעבורם מוטסים מפריז מטעני בשר משובחים הנשמרים בתנאים מיוחדים, רק יינות תוצרת חוץ יעלו על שולחנם, ובתקופת החופש לא תמצאו אותם מתחככים עם 'מר ישראלי' הממוצע בבתי הבראה ונופש עממיים בארץ, אלא נופשים בסן מוריץ ובמועדונים יוקרתיים באיטליה".
ואכן, בישראל הקטנה, שטרם מלאו לה שלוש שנים, חיה שכבה אמידה שהתנהלה בסטנדרטים של עשירי פריז, לונדון וניו יורק. ידיעות שפורסמו בעיתוני הימים ההם, וכן סיפורי רכילאים, תיארו אירועי יוקרה פרטיים שבהם הארוחה הורכבה משבע מנות, האורחים נהנו משמפניה, ולקינוח התכבדו בתות שדה עם קצפת תוצרת חוץ.
אורח החיים היוקרתי של עשירי הארץ בא לידי ביטוי גם במסעדות משובחות, שבהן שילם כל סועד כחמש לירות בממוצע לארוחה (שכר שני ימי עבודה של פועל). "הם אפילו לא בודקים את פרטי החשבון", סיפר אחד מבעלי המסעדות והוסיף: "הם משלמים ברצון ואפילו אומרים 'תודה'".
משמרים את הספרות העברית
ב־5 באפריל 1951 הוקם ברחוב ריינס 6 בתל אביב "מכון גנזים", לשימור יצירתם של הסופרים העבריים. השקת המכון החדש באה 30 שנה בדיוק אחרי שהוקמה ביפו "אגודת הסופרים העבריים", ביוזמת המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, שאליה הצטרפו כ־70 סופרים בולטים ומובילים באותה עת.
ב־1934 הגה הסופר והמשורר אשר ברש (1889־1952) את רעיון הקמת "מכון גנזים", והקדיש להגשמת חזונו שנים רבות. ב־1951, כשהמכון נפתח סוף־סוף, מונה ברש ליו"ר הראשון שלו, ובטקס הפתיחה אמר: "הסתכלתי בגודל עבודתו של הסופר העברי החי והמת. ראיתי בשנים האחרונות הרבה הסתלקויות של סופרים, יותר משדרך הטבע מחייבת. ומה עלה לה, לירושתם הספרותית? מעט מאוד נשמר, ומה שנשמר אינו מצטרף לאוצר כלשהו".
תוכניות רבות רקם ברש לעתיד "מכון גנזים", בכוונה לכנס בו בעתיד את מכלול היצירה היהודית הספרותית. אולם הוא הלך לעולמו, למרבה הצער, כשנה אחרי שהמכון הוקם.
לאורך השנים נדד מיקומו של המכון, וכיום הוא שוכן ב"בית אריאלה" בתל אביב, ומחזיק לא פחות מ־800 ארכיונים של סופרי ומשוררי ארץ ישראל ומדינת ישראל לדורותיהם. יו"ר המכון כיום היא הסופרת אדיבה גפן. "ב־2017, בתמיכת משרד ירושלים ומורשת, התחלנו במפעל שימור לאומי גדול, שיסרוק דיגיטלית את כל ארכיוני הסופרים והמשוררים הנמצאים אצלנו." מספרת גפן. "אנו עומדים בקצב סריקה של 50 ארכיונים בשנה, והפרויקט כולו אמור להסתיים ב־2031".
האמריקנים לא עוזרים
במשך שבועות דנו בריטניה, צרפת וארה"ב בנושאים הקשורים בסוגיית הפיצויים והשילומים, שאותם דרשה ממשלת ישראל מגרמניה בתיווך מעצמות המערב. מידיעות שהתקבלו בארץ באפריל 1951 התברר שצרפת ובריטניה תומכות בדרישות ישראל, ודווקא ארה"ב נוטה לתמוך בהצעה המינימליסטית שהגישה גרמניה. אחרי ששר החוץ, משה שרת, ביקש הבהרות בנושא, ובעקבות לחץ ארגונים יהודיים, שינתה ארה"ב את דעתה והצטרפה אל שתי המעצמות האחרות.
בלגן בחלוקת מוצרי מזון
באפריל 1951 הגיעה לשיאה האנדרלמוסיה שהשתלטה על תחום המזון בארץ מתחילת השנה. הסיבה העיקרית למצב היתה חוסר תכנון ממשלתי נכון בנושא אספקת המזון. החלוקה הסדירה של רוב מוצרי היסוד, ובהם בשר, סוכר, ביצים, שמן וקמח, הופסקה למעשה, וזעם הצרכנים גבר כששר החקלאות, פנחס לבון, הודיע על קיצוץ במכסת הביצים המיועדות לילדים. "תנובה", ספקית הביצים הגדולה בארץ, הבהירה, מצידה, שהיא התריעה בפני השר "כבר לפני שבועות" על מחסור צפוי בביצים.
האוצר לוחץ על הבנקים
יו"ר ועדת הבנקים במשרד האוצר, אליעזר הופיין, כינס ב־7 באפריל 1951 את ראשי הבנקים בישראל לישיבה דחופה. במהלך הפגישה דרש הופיין לדעת מהן הפעולות שבכוונת הבנקים לנקוט כדי להגדיל את נזילותם הכספית, ודרש מהם להתמקד ראשית כל בסילוק חובותיהם של הלקוחות. בתגובה העיר אחד ממנהלי הבנקים ש"ספק אם הממשלה תפעיל את איומה ותטיל פיקוח על הבנקים". הוא טעה, כמובן: ב־1954 הוקם בנק ישראל, והמפקח הראשון על הבנקים מונה ב־1961.
הנעלמים / מקומות שהיו ואינם
סטקיית הטייסים
סטקייה מפורסמת שהוקמה ב"צומת נתניה" אחרי מלחמת ששת הימים, בימי ההערצה הציבורית הגדולה לחיילי צה"ל ולטייסיו. היא נודעה לתהילה בזכות גימיק שיווקי שהגה בעליה, ג'ורג' יחזקאל: הוא רכש דגם גרוטאה של מטוס מיראז' והציב אותו לראווה על הגג. בהמשך נוספה גרוטאה של מטוס "נורסמן" ששירת את חיל האוויר במלחמת העצמאות - ושבאחרית ימיו שימש דוכן לממכר גלידות במקום. "סטקיית הטייסים" פעלה ברצף עד 1989, ונסגרה עם העבודות להרחבת כביש החוף.
הצרכנייה / פריטים מאז
סיכת ראש
פריט מהזמנים שלפני מייבשי השיער והמכשירים החשמליים שנועדו לטפל בשיער ראש סורר אצל הנשים - וגם פריט הכרחי לכל חובש כיפה. אצל הבנים עדיין מתפקדת הסיכה כאמצעי חיזוק הכיפה לשיער, לצד סיכת ה"קליפס" שהומצאה בשנות ה־60, ואצל הבנות הומצאו ברבות השנים אביזרי שיער רבים, שדחקו את הסיכה המסורתית לקרן זווית, אם כי היא עדיין בשימוש אצל בנות המגזר החרדי־דתי.
הגימיקים של חנויות הרחוב
לבעלי חנויות הרחוב בראשית ימי המדינה חסַר תקציב לפרסום, ורובם נאלצו לשווק את עצמם בשלל גימיקים מסחריים שנועדו למשוך את תשומת לב הלקוחות. לצד הגרלות נושאות פרסים נהגו בעלי חנויות להציג בחלונות הראווה פריט "תופס עין", דוגמת עוגה מפוארת בגובה עשר קומות, או מערכת גדולה של רכבות נעות, כמו זו שהוצגה בחזית חנות הצעצועים "פינוקיו" בחיפה (בצילום) ונחשבה בזמנו לאטרקציה גדולה.
מודעות שהיו
