אביבה כרוסט קומרוב בת ה-81 מנתניה, לא זוכרת דבר ממסע הבריחה לארץ ישראל שעברה ביחד עם משפחתה במלחמת העולם השנייה, אשר הופך אותה לתינוקת ניצולת שואה. היא אינה זוכרת את הקור המקפיא, את המסע ברכבות ענק בתת תנאים, את הרגע ברכבת מלאה בהמונים בה אחותה נעלמה ואמה כבר דמיינה איך נחטפה, מה שיכול היה לקרות בקלות.
היא אינה זוכרת את המסע שלקח חמישה חודשים, כאשר אין ברשות אמה חלב להנקה ומצבה הבריאותי ירוד.
אך למרות שאינה זוכרת, המסע טבוע בכל רמ"ח איבריה ובביתה הפתוח. בראיון ל-"ישראל היום" היא משתפת את שחלקו עמה הוריה ומשתפת אותנו הכי מקרוב, בחיי היומיום המורכבים עם הורים ניצולי שואה.
הוריה ברחו בספטמבר 1939, בתחילתה של המלחמה, ותכננו לבצע עלייה לא חוקית לארץ ישראל כשאין בידיהם את המסמכים הדרושים לכך. הם ידעו שלליטא הגרמנים עוד לא הגיעו ולכן התארגנו 300 חברי תנועת בית"ר וברחו אליה. שם, בעיתוי 'מצוין', אמה גילתה שהיא בהיריון עם אביבה ברחמה וכשלא הצליחה לעשות הפלה, במאי 1940 – היא נולדה.
באותו הזמן היו בליטא שני שגרירים, אחד מהם טורקי, שהוריה ידעו שאפשר לקבל דרכו ויזה בסתר. הם חיו בליטא כמו המקומיים, ומשם התחילה בריחתם. חודשים ספורים לאחר לידת אביבה, המשיכו למוסקבה - כשהיא בת שלושה חודשים יחד עם אחותה בת השש, ללא מזון לתינוקת, טיטולים או כל מוצר אחר החיוני לגדילה והתפתחות, מה שתרם למצבה הבריאותי הירוד: "אין לי מושג מה ינקתי מאמי, הרי שגם לה לא היה אוכל כמעט", היא משתפת.
"למוסקבה הגיעו הוריי בחששות מרובים, אבי היה מבוקש ע"י המשטרה החשאית של רוסיה ופולין מעצם היותו פעיל בית"ר. למרות זאת, המשיכו לאודסה ברכבות לנמל הים השחור, וכשקיבלו את המסמכים שם, הפליגו לבולגריה וממנה לטורקיה, שוב – בתנאים לא תנאים.
"בטורקיה כנראה שמצבי היה ירוד בצורה שאי אפשר היה להמשיך ולכן הם עצרו כדי שאתאושש, ומשם התחילו את ההתגלגלות השנייה ברכבות היישר לסוריה, ממנה ללבנון ומשם סוף סוף לחיפה, מצאו עבודות והתחילו את חייהם".
גדלת בבית שחווה שואה בדרך לא קונבנציונלית, וגם דיבר עליה, לא טריוויאלי. "יש שיגידו שכן. הוריי נשאו משא מאד כבד כיוון שבשלב מסוים של הבריחה שלהם מפולין לליטא ברחו איתנו סבתי מצד אבא, ואחותה של אמי. היה ברור שהם לא יוכלו לקבל מסמכים, והם עזבו אותם בלית ברירה באמצע הדרך והם נרצחו. זו הידיעה שזה או אתה, או הם, ולדעתי זה תמיד יהיה על מצפונם".
"בעיניי, יש שני סוגים של בתים לניצולי שואה: הבתים שלא דיברו בהם כלל, כמו בבית של חברתי, שבלילות הייתה שומעת את אמה שעברה את כל מחנות הריכוז מתעוררת מבהלה וצורחת, אבל בבוקר למחרת לא ידעה על מה. בבית שלה לא דיברו על כלום ומעבר לכך – גם לא ידעו לתת חום ואהבה".
"הבית שלי לעומת זאת", ממשיכה אביבה, "היה מצד אחד מאד חם ואוהב, אבל גם מאד over protected. לא יכולתי לעשות שום דבר ללא רשות, שלא ניתנה לי. בכיתה י"א גיסי התערב ואמר להוריי שהם לא נותנים לי לחיות, שזה מונע התפתחות! ולכן סופסוף יצאתי".
היה בך כעס עליהם?"אז – ברור שכעסתי. הייתי ילדה ונשללה ממני היכולת הבסיסית להיות כמו כולם, כשבאותו הגיל זה הכי חשוב לך. הרגשתי עטופה בצמר גפן. היום אני יכולה להבין יותר כמה הם פחדו".
"הרצון לדעת את העבר היה ויהיה תמיד בעצמותיי"
"הבית שלי הוא מה שהטביע בי את החיבור האובססיבי לשואה. לא במקרה נסעתי עם הוריי לפולין (לציון 90 שנה לביה"ס בו למדו הוריה) עם סמלי ישראל על הבגד, זו תמונה חזקה בצורה בלתי רגילה. לראות את אבי עומד ומברך בתודה לקהל על כך שהייתה סביבו אנטישמיות, כי בזכות כך יש לו מדינה, לראות אותו מוציא את הדרכון מהכיס, מנשק ומנפנף בו... זה היה מחזה מדהים. יכולתי לבחור שלא לנסוע, זה לא היה שלי כמו שזה היה של הוריי. אבל הרצון לחפש שורשים, לדעת את עברי - היה תמיד בעצמותיי".
כך בעצם התוודעת למשפחה שמעולם לא הכרת. "נכון. מעולם לא היו לי סבא וסבתא או דודים. פגשתי את הדוד הראשון שלי כשהייתי בת תשע – אחיו של אבי הופיע בפתח הבית ומבחינתי זה היה כאילו הוא נפל מהשמיים. המציאות שהכרתי הייתה אני, הוריי ואחותי".
הסיפור יכול היה להתגלגל אחרת לגמרי. בנובמבר 41 הייתה אקציה מאד גדולה בעיירת מגוריה, וקומרוב מספרת כי היא הייתה מרחק פסע מהמוות: "אחיה של אמי, אשתו ואחד עשר ילדיה הלכו ליער לופוחובה. שם בבורות, הם נורו כולם למוות. יכולתי באותה מידה אני, לא להיוולד, הוריי יכלו להיהרג".
"אני זוכרת את הרגע הזה בתור ילדה בת חמש סה"כ, שבה סיפרו לאמי שאחותה, אליה הייתה מאד קרובה, נרצחה בבורות ביערות פונאר. זוכרת את אמי מחזיקה קרוב לפניה שני מכתבים שלעולם לא יישלחו, והיא בוכה עד כלות הנשמה, מרטיבה את המכתבים בדמעות. זו תמונה שלעד תיחרט בזכרוני".
מראה לא פשוט לילדה בת חמש."נכון, אבל עובדה שאני זוכרת ושזה לא משהו שהודחק".
החוויות האלה שהורייך חוו, גרמו לך לתפוס אותם בצורה מסוימת? "תראי, מבחינתי הם היו הורים ככל ההורים. עם זאת, אני יודעת שלאור העובדה שהוריה של אמי מתו (ללא קשר לשואה, אלא ממחלה) היא הייתה ילדה אומללה. היא סיפרה לי כיצד היא ואחיה היו יושבים שעות ליד המדרגות ומחכים לצלחת מרק. עוד לפני המלחמה לחוות עוני ורעב כאלו זה קשה מנשוא, שלא לדבר על כך שאת מות אמה – היא ביכתה כל חייה".
ואת מרגישה שהחוויות האלו עיצבו את החינוך שניתן לך?"לגמרי. זה תרם לכך שבחיים לא ראיתי את עצמי עוזבת את הארץ וזה המקום היחידי שאני מרגישה שהוא שלי. לעזוב פירושו בעיניי לבגוד באלו שנפלו כדי שהמדינה שלי תהיה קיימת. וזה משהו שהקניתי לילדיי כל החיים. לספר את סיפור משפחתי לכל מי שרק מוכן לשמוע – זו השליחות שלי".
לא היינו צריכים לנסוע לפולין כדי לחוות שואה. היא הייתה לנו בתוך הבית""אבא שלי דווקא דיבר פחות על השואה, אבל כיפר על כך בכך שנתן לנו לקרוא המון ספרים בנושא. אולי מכך שאמר לעצמו שאם הוא לא מסוגל - שהספרים יעשו את העבודה. אני הבנתי שהידיעות האלו שבאו בצרורות על עוד קרוב משפחה שמת, הן אלו שגרמו לו לבעור, לרצות שנדע במדויק מה קרה שם".
השואה חיה עבורה בכל יום זיכרון, לעיתים ממש בכל יום. קומרוב יכלה להתעלם מהתחושות הקשות שמותירות בה מעט התמונות המורכבות שהיא זוכרת. יכלה שלא לבקר בפולין ולהתעלם ממציאות חייהם הבלתי אפשרית של הקרובים לה ביותר, אך בתושייה וברגש, בחרה לקחת את הסיפורים למקומות אחרים: "היה לי ברור שכל אחד ממשפחתי, ילדיי ונכדיי, יסעו לפולין גם כן ויעמדו בנקודות שחשובות לי עם זר פרחים ויעשו תמונה. איבדנו יותר מדי בשביל שנוכל לזרוק את זה. לי זה נתן את התחושה שהנה, אנחנו דור שלישי שדורכים שם, זה הניצחון שלנו".
"ביום הזיכרון לשואה ולגבורה של שנת 2021, אעמוד בכמה בתי ספר ואספר את סיפורם, שלא ייעלם כפי שמחקו אותם, בירייה אחת, בשריפה בודדת. הסיפור ימשיך להדהד באמצעותי ובאמצעות משפחתי. זו השליחות שלי, של ילדיי. השליחות שצריכה להיות של כולנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו