בצרפת מוכרת מריאן כהן כאחת מגיבורות המאבק נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה, אך בישראל נותר שמה עלום כמעט, מלבד אצל מתי מעט יוצאי צרפת. גם מתוכם, רק בודדים מכירים את סיפור חייה, שכן רובם שמעו על כהן דרך השיר שכתבה ביושבה בכלא - "אבגוד מחר, לא היום".
"כילידת צרפת, סקרן אותי לדעת מה עברו יהודי צרפת בשואה וכיצד שרדו", מספרת מגלי רונו (קטורזה), היסטוריונית, חוקרת ומורה, שספרה על מריאן כהן יראה אור בהוצאת יד ושם, "במסגרת התואר השני והשלישי חיפשתי נושא לכתוב עליו וחיפשתי דמות נשית. בחיפושיי הגעתי אל המוזיאון היהודי לחקר השואה בצרפת, והספרנית, גב› הלפרין זכרונה לברכה, הפנתה אותי אל השיר שהיה ממוסגר על הקיר מאחוריה - 'אבגוד מחר, לא היום'. השיר ריגש אותי מאוד. רציתי להבין מי כתב אותו ומה הסיפור שלו, וכך נחשפתי לראשונה למריאן כהן.
"גב' הלפרין הגישה לי מזוודה גדושת דפים כתובים במכונת כתיבה עם הערות בכתב יד. אלו היו זיכרונותיו של רוברט קוסיולק, אחד הילדים שנאסרו עם מריאן. בניגוד לאחרים שכתבו על המאורעות הרבה לאחר שהדברים קרו, קוסיולק החל לכתוב את זיכרונותיו ממש אחרי המלחמה. הם עוד היו טריים, וכך נותרה לנו עדות טובה על מה שהתרחש שם".
הנוער היהודי הלוחם
מריאן נולדה ב-1922 בעיר מנהיים בגרמניה למשפחת אינטלקטואלים יהודית וליברלית. עם עליית היטלר לשלטון החליטו בני המשפחה להימלט, וב-1934 עזבו את גרמניה אל ברצלונה. אך המלחמה לא הרפתה מבני משפחת כהן. בעודם יושבים בברצלונה פרצה מלחמת האזרחים הספרדית ב-,1936 ומריאן ואחותה נשלחו לשווייץ עד יעבור זעם. ב-1938 התאחדה המשפחה מחדש בצרפת.
לאחר הכניעה לנאצים ב-,1940 צרפת חולקה לשני אזורים: האזור המערבי וחופי הים הצפוניים הפכו לשטח כבוש של הנאצים, ובו חלו חוקי הגזע של הגרמנים. אך באזור הדרומי הקים מרשל פטן ממשל צרפתי עצמאי לכאורה שנקרא "האזור החופשי", ובירתו שכנה בעיר וישי בדרום-מרכז צרפת. לפחות בתחילת המלחמה, חיו יהודי צרפת ב"אזור החופשי" תחת חוקי הסטטוס היהודי, אך לא נשלחו למחנות השמדה. אלא שבמקביל, משטר וישי התחייב בפני הנאצים להעביר לידיהם את כל היהודים הזרים שנמלטו לצרפת ומצאו בה מחסה, ושמו של וישי נודע לדיראון עולם כמשתף פעולה עם הנאצים.
בין היהודים שמשטר וישי שלח אל מחנה המעצר "גורס", שבו רוכזו כל היהודים הזרים בטרם יישלחו אל המזרח דרך מחנה הריכוז דראנסי, היו גם הוריה של מריאן. היא ואחותה נשלחו לאחד מבתי הילדים של תנועת הצופים היהודים במואסק, בניהולם של שאטה ואדמונד סימון.
"בבית הילדים השתיים מתוודעות לחיים בעלי צביון יהודי מובהק. הן הופכות להיות חברות בתנועת הצופים היהודים (,(EIF תנועת הנוער שהוקמה עוד לפני המלחמה על ידי רוברט גמזו שהנהיג גם את הרשת המחתרתית 'שישית' ואת יחידת הפרטיזנים 'מרק הגנו'", מספרת מגלי, "ב-1942 מריאן מצטרפת גם לתנועת הנוער הציונית (,(MJS שהוקמה כאיחוד כל התנועות הציוניות על ידי סימון לויט. לא הרבה יודעים שבצרפת היתה מחתרת יהודית, שהיתה מורכבת מארגונים שצמחו מתוך תנועות הנוער.
"במסגרת פעילות המחתרת היהודית עוסקים אנשיה בעיקר בשתי משימות - הראשונה היא הסתרה שיטתית של ילדים יהודים במנזרים, בעיקר בנות, והשנייה הצלת יהודים באמצעות זיוף מסמכים. אנשי המחתרת היהודית הפכו להיות מומחים בשיטות זיוף, ובדרך זו סיפקו זהויות בדויות לאלפי יהודים, מה שאפשר להם להסתתר בצרפת ולהינצל. במסגרת זו הם מנהלים גם קשר עם המחתרת הצרפתית, ובסופו של דבר מאיחוד כל המחתרות ותנועות ההתנגדות הוקם גם הצבא היהודי".
תקווה, הומור ומוות
בהניחי את ידי הימנית על דגל כחול ולבן, אני נשבע אמונים לצבא יהודי וציות למנהיגיו. אנשיי שיקומו לתחייה, ארץ ישראל תיבנה מחדש. חופש או מוות". זו היתה שבועת המצטרפים לצבא היהודי - הארגון שהוקם בינואר 1942 בטולוז על ידי אברהם פולנסקי, בני הזוג קנוט (המשורר), דיטה ג'יורפקין ועוד, כאיחוד כל תנועות ההתנגדות היהודיות בצרפת.
חלק מיחידות הצבא לחמו בשיתוף המחתרת הצרפתית, נטלו חלק בקרבות הקשים שניהלו החילות, ואף נלחמו תחת דגל כחול לבן. כך, למשל, חוסלה בעיר ניס חבורה של "מזהי יהודים", אשר עבדו בשירות הנאצים.
אחת המשימות הקשות והמסוכנות היתה הברחת ילדים, שהוריהם גורשו למחנות ריכוז, אל מעבר לגבולה המזרחי אל שווייץ הניטרלית. בכל קבוצה היו עד 30 ילדים בגילי ,12-7 והמטרה הסופית היתה להבריחם לארץ ישראל.
מגלי: הצבא היהודי עסק גם בפעילות ההברחות, אבל גם במלחמת גרילה ובהקמת יחידות פעולה צבאיות קטנות, שפעלו בערים וביצעו פעולות נגד הנאצים. מדובר במאות אנשים.
ואיך מריאן כהן משתלבת בפעילות הזאת?
"מריאן החלה לעבוד כמזכירה של סימון לויט. מלבד איחוד כל תנועות הנוער, הוא הקים ספריה ניידת שהיוותה מרכז מידע ליהודים. מדי שבוע הוא הדפיס והפיץ דפים שמספרים על תרבות ישראל, ומי שהופכת להיות העורכת של הדפים האלו זו מריאן. ב-1943 הספריה הניידת עוברת ממקום למקום ברחבי 'האזור החופשי' ולבסוף מגיעה לעיר גרנובל, שצמודה לשווייץ. שם מצטרפת מריאן לקבוצה שנקראת הגדוד הציוני של גרנובל, ובו היא מתחילה את פעילותה המחתרתית".
מה היא עושה שם?
בהתחלה היא מהווה סוג של עובדת סוציאלית שעוברת ממקום למקום ובודקת מה שלום הילדים שנמצאים במחבוא, ונותנת את התשלום למשפחות ששמרו על הילדים. הכסף הגיע מארגון הג›וינט ומה-,UGIF ארגון הגג של יהודי צרפת, שהצליחו בדרך לא דרך להזרים כסף לכל אותן פעילויות מחתרתיות.
כיצד נראים חייה של מריאן בגרנובל?
היא חיה תחת זהות בדויה, משנה את שמה מכהן לקולין. היא כותבת מכתבים רבים לאחותה ובהם היא מתארת את חייה והגיגיה. מהמכתבים עולה אישה שבתחילת החיים, אישה שמגלה את העולם, בעצם מגלה את הכל. אישה שגם בתוך התופת מתפעמת מיפי הטבע, ועם זאת, המלחמה והחיים בצל המלחמה מאוד נוכחים במכתביה, וכמובן משפיעים עליה. המוות, כמו התקווה וחוש ההומור, נוכחים שם.
רק הנעליים נותרו כעדות
בנובמבר 1943 מנהלים ג'ורג' לואנז'ה ועמנואל רסין את ההברחה של הילדים באזור גרנובל. השלטונות השוויצריים הסכימו לקבל רק ילדים עד גיל ,16 ולכן לכל קבוצה של ילדים הוצמדו מלווים שילוו אותם מהצד הצרפתי של הגבול, עד שהם עוברים לשווייץ. בכל קבוצה כזו היה אדם מקומי שמכיר היטב את השבילים והמעברים בין הארצות, ויחד איתו אחראי מטעם המחתרת ששילם למבריחים ושמר על שלום הילדים עד הגיעם לאזור הבטוח. מעברו השני של הגבול נקלטו הילדים בידי שליחי המוסדות היהודיים בשווייץ, ששיכנו אותם בבתי משפחות או בבתי ילדים.
כמה ילדים הוברחו בדרך הזאת?
סדר גודל של כ-2,000 ילדים. מילה רסין, אחותו של מנהיג הרשת ועוד אחד מגיבורות התקופה הלא ידועות, נתפסת במהלך אחת ההברחות, ומריאן כהן מגויסת להחליף אותה בתפקיד. ככל הידוע לנו, היא אחראית ומלווה לפחות עשר הברחות ילדים לשווייץ.
ב-31 במאי 1944 מובילה מריאן קבוצה של 28 ילדים וילדות יהודים בני .16-4 בשלב זה כבר הורה היטלר לכבוש את האזור הדרומי של צרפת, ולמעשה הנאצים שולטים בכל רחבי המדינה. מריאן והילדים נתפסים בידי חיילי משמר גרמנים שמאבטחים את הדרכים ומושלכים לכלא, אבל בזכות ראש עיריית אנמאס,זן דפו, הילדים הקטנים בגילי 11-4 מועברים מהכלא אל משפחות מקומיות.
דפו הבטיח לנאצים שהוא ערב לזה שהילדים לא יברחו, ואפילו הציע לתת את ילדיו במקום אלו שיברחו, אם יהיו כאלו. עם מריאן נשארים בכלא 11 ילדים בוגרים. במשך חמישה שבועות היא עוברת עינויים בכלא, במטרה לחלץ ממנה מידע שיסגיר את שאר חברי הרשת. היא לוקחת אחריות ואומרת 'אני העברתי לבדי, אין עוד שותפים'. באמצעות ראש העיר דפו מצליחה מריאן להבריח מכתבים החוצה, ואנשי המחתרת מנסים להבריח אותה מהכלא. הם יוצרים איתה קשר, אבל היא מסרבת, חוששת שהנאצים ינקמו בילדים ולא רוצה לסכן אותם.
"באחד הערבים של יולי 1944 מתפרצים אנשי מיליציה מקומית שפועלים בחסות הגרמנים אל הכלא. מריאן ועוד ארבעה לוחמי מחתרת צרפתית נלקחים משם, מובלים ליער ליד העיירה וילה גרנד, ושם הם נעלמים. באוגוסט 1944 העיר אנמאס משוחררת מעול הגרמנים בידי אנשי המחתרת הצרפתית ואנשיה מגלים את חמש הגופות בבור אחים. על הגופות אין סימני ירייה או חנק, ואנשי המחתרת מבינים שחמשת חבריהם נרצחו במכות גרזן ואלות. הגופות מרוטשות לגמרי עד שקשה לזהותן. המפקד של מריאן, עמנואל רסין, מזהה את גופתה בזכות הנעליים שנעלה, שאותן נתן לה במתנה.
מגלי מספרת כי סביר להניח שהשיר "אבגוד מחר, לא היום" החל להיכתב עוד לפני שמריאן נתפסה, אבל התגלגל החוצה בצורתו הסופית דרך אחד הילדים מהקבוצה ששרדו עד השחרור.
"בתחילת שנות ה-50 השיר יוצא בספר שירים שכתבו אנשי המחתרת הצרפתית. עם השנים הוא הופך לשיר מייצג ומזוהה עם כלל התנגדות המחתרת הצרפתית - הרזיסטאנס. יש בשיר משהו שמתאר חוויה משותפת, שמפרט את מנת הכאבים והייסורים של העינויים ומציג את ההתחבטויות של לוחמי המחתרת, את החשש הגדול שבעקבות העינויים יישבר האסיר, ימסור מידע ויסגיר את חבריו למחתרת.
"ההתעניינות בשיר הלכה וגדלה עם השנים, והובילה לכך שהסיפור של מריאן מתפרסם, גם בשל סופה הטרגי. צריך לזכור שמדובר באחד המקרים הבודדים שבהם אנשי המחתרת נתפסו›.
בשנת 1982 נחנך גן ביד ושם לזכרה של מריאן כהן. ניתן להבין כמה מרכזית וחשובה דמותה בצרפת, שכן מי שהגיע לחנוך את הגן הוא לא אחר מנשיא צרפת באותה עת - פרנסואה מיטראן. כיום הגן סגור לציבור הרחב עקב עבודות בנייה וצפוי להיפתח שוב בשנה הבאה.
איך קרה שבצרפת מריאן מוכרת מאוד, ובישראל כמעט לא?
"אני נלחמת שיכירו אותה גם כאן. אני יודעת שהיו ניסיונות להנציח את זכרה של מריאן. המוסדות והמכונים האחראיים לזיכרון השואה, לוחמי הגטאות ויד ושם, מכירים את הסיפור. ארגון 'עלומים' פועל להנצחת סיפור המחתרת היהודית וסיפור הסתרת הילדים, ואף נתן לו מקום וחשיפה. חלק מהלוחמים הדליקו משואות ביום השואה.
"בצרפת ובגרמניה יש בתי ספר על שם מריאן כהן, ואילו בארץ - שום רחוב, מוסד או אתר הנצחה. מן הראוי שהמוסדות והרשויות ייתנו מקום להנצחתה, במיוחד לרגל ציון 100 שנים להולדתה בשנה הבאה, וכמו כן לסיפור של שאר חברי המחתרת והצבא היהודי. הגיע הזמן שגם בישראל ינציחו את גבורתם.
”באוגוסט 1944 לאחר שחרור העיר אנמאס גילו לוחמי המחתרת את חמש הגופות בבור אחים כשהן ללא סימני ירייה או חנק. הם הבינו שחמשת חבריהם נרצחו במכות גרזן ואלות".
"יש בשיר של מריאן משהו שמפרט את מנת הייסורים ומציג את ההתחבטויות של לוחמי המחתרת, את החשש הגדול שבעקבות העינויים יישבר האסיר ויסגיר את חבריו".
אבגוד מחר, לא היום / מריאן כהן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו