"יום אחד תפסיד", הספר ה־24 בסדרת המותחנים בעלת הפופולריות העצומה (כמאה מיליון עותקים נמכרו ממנה ברחבי העולם), שבמרכזה עומד ג'ק ריצ'ר, מסמל את סיומה הדרמטי של תקופה. הספר שיצא זה עתה לאור בעברית בתרגומו של שאול לוין (הוצאת כנרת) הוא האחרון שחתום עליו בלעדית לי צ'יילד, יוצר הסדרה. הספר הבא - The Sentinel - נכתב כבר יחד עם אחיו הצעיר (52), אנדרו - ומכאן ואילך האח הוא זה שעליו הוטלה המשימה לנווט את המשך דרכו של ג'ק ריצ'ר בעולם.
צ'יילד אינו מספק סיבה לפרישתו, אבל יש לשער שאחרי מרוץ אינטנסיבי שכזה - ספר לשנה במשך 24 שנים - הוא פשוט התעייף. הוא גם הגיע לגיל המתאים, ואינו צריך לדאוג לפרנסתו, כמובן: ערכו של המותג "ג'ק ריצ'ר" מוערך בכמיליארד דולר; הונו האישי של צ'יילד בכ־50 מיליון דולר.
עבור חובבי הז'אנר מדובר ברעידת אדמה. מיליונים רבים ברחבי העולם ממתינים בנשימה עצורה לכל ספר חדש בסדרה, שיוצא לאור בדייקנות שווייצית מדי אוקטובר, כאמור, כבר רבע מאה. אותם מיליונים מעורבים עמוקות בגלגולי גיבורו של צ'יילד, ולא היססו למחות בעוז על הבחירה בטום קרוז כמגלם דמותו של ריצ'ר על המסך (קצפם יצא במיוחד על הפער בנתונים הפיזיים בין השניים; בעוד ריצ'ר הוא ענק רחב כתפיים בגובה 1.96 מ', קרוז מגיע ביום טוב למטר ושבעים, והוא "מלוקק" מדי לטעמם, בהשוואה לחספוס הבולט של ריצ'ר הספרותי). כמצופה, גם השינוי במחברים לא עבר חלק אצל הקוראים. התגובות ל־ The Sentinel היו מעורבות במקרה הטוב, ולא מעטים טענו ש"קולו האמיתי (של ריצ'ר) נעלם" וספדו לו.
לי צ'יילד הוא שם העט של ג'יימס גרנט, שנולד ב־1954 בקובנטרי שבאנגליה. במשך קרוב ל־20 שנה שימש תסריטאי בימי הזוהר של אולפני גרנדה, והשתתף בהפקות מופת כגון "בחזרה לבריידסהד" ו"החשוד העיקרי". בשנת 1995 פוטר מגרנדה בשל צמצומים. הוא החליט שברצונו לכתוב, ניצל את הזמן שהתפנה לו, ובתוך שנתיים סיים את ספרו הראשון "Killing Floor" (יצא לאור בעברית בשם "כסף קטלני", בהוצאת קוראים).
בספר הזה הוא ברא את ריצ'ר - הדמות שתלווה אותו מכאן ואילך ותמקם אותו בפסגת כותבי המותחנים העולמים, לצד הרלן קובן, ג'יימס פטרסון ודומיהם, וכמובן - תייצר עבורו המון כסף.
עם יציאתו לאור של הספר הראשון עבר לארה"ב, והוא מתגורר עד היום בסביבות ניו יורק עם רעייתו ג'יין. אגב, דרישתו היחידה של צ'יילד מאחיו להעברת השרביט אליו הייתה שגם הוא ישנה את שמו לצ'יילד. אמור מעתה: אנדרו צ'יילד (ולא אנדרו גרנט, שהוא סופר מותחנים בזכות עצמו, ופרסם תשעה ספרים).
ריצ'ר הוא גיבור אמריקני קלאסי: הוא נע ונד ברחבי ארה"ב לכאורה ללא מטרה (מכנים אותו לעתים Sherlock Homeless משחק מלים שהוא הלחם בין שמו של הבלש הנודע וחסר בית). המשימה שנטל על עצמו היא פשוט לתקן עוולות עבור אלה שאינם יכולים לעשות זאת בכוחות עצמם. מעין קאובוי מודרני, המשליט "צדק טבעי" ועולמו מצטמצם לשני צבעים בלבד: שחור ולבן. טובים ורעים. יש לו עבר צבאי הכרחי לגיבור מסוגו: חוקר מצ"ח במשך 13 שנה, ושיטתו העיקרית לפתרון בעיות (למרות שהוא מכחיש) היא אלימות טהורה; מה שלא הולך בכוח האגרופים ילך באמצעות האקדח. הוא לא מהסס להרוג את יריביו והגופות נערמות במספרים גדולים - גם ב"יום אחד תפסיד".
בראיון שהעניק לפני שנים אחדות ל"ישראל השבוע" הסביר צ'יילד את סוד הצלחת ספריו כך: "בספריי קיימת מציאות אלטרנטיבית - מנחמת; כיצד העולם יכול להיות. לאנשים נמאס מביורוקרטיה, משחיתות ומאי-צדק. הם מתגעגעים לעולם פשוט יותר, בגוונים ברורים יותר של שחור ולבן. ברור לי, כמו שברור לכולם, שאנשים מבינים שהם צריכים לציית לחוק. אבל לפעמים זה מעצבן. הם מתוחכמים מספיק כדי להבין שבמציאות אי אפשר לירות לאנשים בראש, אבל הקריאה משמשת להם מין שסתום ביטחון. בספר אפשר להרוג את הנבל ולהעניק לקורא הרגשה טובה, שהצדק ניצח."
"יום אחד תפסיד" מתנהג באופן מדויק בהתאם לכללי הסדרה: ריצ'ר מגיע לעיר אנונימית באוטובוס, שממנו יורד משום שהוא מזהה שאחד הנוסעים עומד לשדוד נוסע קשיש. ריצ'ר, שלא תכנן לרדת דווקא שם, בעיר המסוימת הזו, מציל את הקשיש והופך, כמאמר הסיני הידוע, אחראי לחייו. מעתה יש לו כשבוע (זה מקסימום הזמן שהוא מוכן להישאר במקום אחד, כפי שהוא אומר לאביגייל, העזר כנגדו בהרפתקה הספציפית הזו), שבו הוא צריך לפתור את בעיותיו הקריטיות של הקשיש שהציל ולעשות סדר בעיר.
העיר, מתברר, נחלקת בין שתי כנופיות יריבות: אחת אוקראינית, אחת אלבנית. מציאות חדשה באמריקה של ימינו: זוזו הצידה המאפיה האיטלקית, הקרטלים הלטינו־אמריקאים, השחורים, היהודים; מלכי הפשע החדשים הם ממדינות מזרח אירופה, שנאבקים אלה באלה על הטריטוריה. והם אכזריים. אלא שמאחורי חזות הפשע המחרידה כשלעצמה, מסתתר אויב הרבה יותר מעורר אימה: הרוסים, בכבודם ובעצמם. הם הפכו את העיר חסרת השם למרכז של הצפת האינטרנט והרשתות בפייק ניוז - הנשק החדש שבאמצעותו הם מנסים להשפיע על הפוליטיקה והמדיניות האמריקנית; פזילה אקטואלית ברורה, למערכת הבחירות האמריקאית הקודמת.
סיכומו של דבר, צ'יילד יורד מהבמה כשכוחו עדיין במותניו. הוא - וגיבורו - הסתגלו לעולם המודרני; לריצ'ר יש כרטיס אשראי, האויבים התקדמו וכך גם הפשעים. למרות הנוסחתיות המובהקת של ספריו של צ'יילד, הם היו כתובים היטב, עם נגיעות של הומור בריטי יבש והציעו שעות אחדות של אסקפיזם מהנה לקוראיהם. נתגעגע.