אנחנו בנשף תחפושות מטורף. אבל לרוב, התחפושות המובילות הן של כוכבי נוער, דמויות מסדרות וסרטים, לצד קלאסיקות כמו חיות, שוטרים ובני מלוכה, ואילו השנה באופנה תחפושת של רופאים, מדענים ואפידמיולוגים. מוזר. מדענים ורופאים אני מוכן להישבע שראיתי גם בשנים שעברו, אבל אפידמיולוג אני נשבע שמעולם לא היה.
והנה, הרבה אנשים מתחפשים השנה למקצועות האלה, והם לא מחכים לפורים. ולא רק שהם מתחפשים, הם גם מרשים לעצמם לתפקד במרחבי הרשת כאילו הם התחפושת, והתחפושת היא הם. זאת לא תופעה חדשה כמובן, תמיד שומעים על מתחזים, אבל אירוע המוני כזה לא זכור. עשרות אלפים, בבת אחת, עלו על מדים לבנים והתחילו לפרסם מאמרים בעיתונות המדעית של הזמן הזה - קבוצות ווטסאפ. והמידע שהם מפיצים, שאין לו שום קשר למציאות, הורג אנשים. פשוט ככה.
המקרה הנוראי שקרה השבוע, של אוסנת בן שטרית ז"ל, הצעירה ההרה שבלעה את פיתיונות מפיצי הכזבים ואיבדה את חייה ואת חיי תינוקה, דכדך אותי מאוד. יצא לי לדבר עם אחד מבני המשפחה והבנתי מה עצום האובדן - מפרנסת יחידה, אם לארבעה, מטפלת בבעלה, אשת חיל. מי ימלא את מקומה? זה ששיבש את שיקול דעתה עם סיפורי זוועה מצוצים מהפייסבוק? וצחוק הגורל האכזר, שגיסה היה אחד ממנהלי קבוצות המתנגדים האלה, ולא מן הנמנע שגם השפיע עליה. לא מקנא בו.
האנונימיות של ההודעות בקבוצות גורמת לאנשים לאבד כל אחריות. ולכן, המדינה, בחקיקה של חוק יסוד: הדיגיטל, שאני מניח על השולחן אצלי בסלון, תקבע שאין דבר כזה, הודעה ללא שם השולח. אין "הועברה פעמים רבות" בלי לדעת מי כתב את הראשונה. יש שיראו בזה מהלך דיקטטורי, אבל אני ארשה לעצמי לחשוב שכל מי שהרעיון מפחיד אותו הוא עבריין רשת בעצמו.
אי אפשר לתת לרשת להמשיך להתנהל לבד. המחיר גבוה מדי. בנידויים, בשיימינגים, בעלילות, ועכשיו ברצח מדרגה חמישית - רצח באמצעות הפצת מידע רפואי כוזב. חייבים לחייב את כל ענקיות הטכנולוגיה לקרוע את המסווה מעל פני האנשים שלייק חשוב להם יותר מלייף.
בפורים הזה אני מתפלל שנחזור להתחפש במועד מוסכם, בתחפושות ברורות, ולא שנצטרך כל הזמן לשאול לגבי כל אדם אם הוא אמיתי או בתחפושת. מתפלל שאפסיק להתחפש בעצמי למטיף זועף על קדושת החיים.
חטופים
החליטו השבוע לפצות את המשפחות של ילדי תימן החטופים בסכום של 200-150 אלף שקל. לי זה נראה צעד כאילו מבורך, אבל מחטיא בגדול. זה צעד בהול לפני בחירות, חלק מכלכלת רגש של בחירות. קונים רגשות במזומנים.
אני מניח שלו היו שואלים את אחרוני האבות והאימהות שנותרו מהזמן החשוך ההוא איזה פיצוי הם מבקשים, אם היו שואלים את האחים והאחיות שראו בתים נשברים מול עיניהם ונושאים עד היום את הכאב המשפחתי, אם 150 אלף שקל זה מחיר הוגן למטען שהם סוחבים מילדות - התשובה היתה שכסף הוא לא הסיפור פה. על שורת ההפקדה בבנק אי אפשר לבכות, לשים זר. אי אפשר להתקשר אליה בחג לומר חג שמח. גם המילים "לפנים משורת הדין", שכתובות בהודעה, לא עושות תחושה טובה. עשו טובה.
"הבעת הצער" של המדינה לא ממש מרשימה טיפוס כמוני. מדינות לא מביעות רגשות. מדינה היא ישות דמיונית, ולכן להבעת הרגש שלה אין משמעות. אלה מילות סתם, שעושות כלום. מה שנדרש הוא קבלת אחריות. מדינות כן יכולות לקבל על עצמן אחריות, כי זה מתורגם למעשים. והמעשה הנדרש הוא קודם כל לתת מקום לסיפור הזה לא רק להיות מסופר, אלא גם להיות מועבר לדורות הבאים. פשעי העבר חייבים להילמד, לא רק כדי שלא יחזרו, אלא כדי להראות כמה התקדמנו, ואיך מה שפעם נראה למישהו סביר, הוא היום זוועה מוחלטת. העולם, ואנחנו בתוכו, השתפר. מאוד.
יש להקים את מוזיאון הילדים החטופים, היכל גדול עם קיר בכניסה, ועליו כל השמות, ותמונות, ועדויות, וכל מה שיודעים היום כל כך יפה ומרשים לעצב במוזיאונים מסוג זה. ויש להזדרז, ושלפחות האחים והאחיות עוד יזכו להיכנס לשם, לעצור ליד הקיר, לחפש את חטופיהם, ולפסוע פנימה ולראות את סיפורם מסופר כמו שהוא. בלי לייפות אף אחד. בלי טיוחים וטשטושים. ביום ההוא, של חנוכת המוזיאון, ירגישו אזרחים רבים בישראל ממוצא תימני ובלקני שסוף סוף המדינה הזאת גם שלהם, על מלא.
והכי טוב להכריז על בנייתו של המוזיאון בעוד שלושה שבועת בדיוק. זה שווה מנדט.
מסיכות
כבר שנה בדיוק אנחנו בנשף המסיכות הכי גדול בהיסטוריה. מעולם בתולדות החלד לא הלכו כל הבריות עם מסיכות מפורים עד פורים, ולא מסיכות של שודד ואריה וגורילה, אלא מסיכות נייר פשוטות, ששום שמחת התחפשות אין בהן. זה בעצם הניסוי הגדול אי פעם שבו בדקו מה הסתרת הפנים של אדם, כל אדם, עושה ליחסיו עם זולתו וליחסיו עם עצמו.
אני שומע הרבה אנשים שעטיית המסיכה עושה להם טוב מאוד. אנשים שהתביישו בשיניים שלהם, שחששו להפיץ את הבל הפה שלהם, אנשים שבעיניהם אין קשר בין הפרצוף שלהם לבין איך שהם מרגישים. פתאום הם מוגנים ממבטים שופטים, מאפליה או התעלמות על רקע מראה, מגזענות של יופי.
המסיכות העלימו גם את היופי וגם את הפחות־יופי בבת אחת. כולם נראים אותו דבר כמעט. ויש בזה צד יפה. המבט שלנו, הנתון ללחצי הפרסומות, הסרטונים, האינסטגרמים, למד לחפש את היופי. התמכר ליופי. והנה, כשלכולם יש מסיכות, הלחץ יורד. אפשר להסתכל לרגע פנימה, מבעד לקליפה.
וחוץ ממסיכות יש גם פילטרים, בטלפון, שהם בעצם מסיכות דיגיטליות המשנות את פני המצטלמים לבעלי חיים חמודים או לגרסה משופרת שלהם. ושלהן. עם עצמות לחיים יותר גבוהות, עם שפתיים יותר עבות, עם עיניים יותר גדולות וריסים יותר ארוכים ואישונים בוהקים. העוסקים בצילום עצמי עם פילטרים חיים במסיבת תחפושות תמידית, עם תחפושות יותר קלות להשגה, יותר מתוחכמות, יותר מושקעות. באינסטגרם ובטיקטוק זה פורים כל השנה. לא יודע אם לזה התכוון השיר הישן, כששאל "מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע?", אבל ללא ספק, הרצון התמידי להתחפש מקבל עכשיו מעטפת מושלמת. מסיכות ופילטרים ומסיכות עם פילטרים.
שנה עם מסיכה. כמות החיוכים שלי ירדה ב־90 אחוז. כשאני ממוסך אין טעם לחיוך. אז אני חוסך. מזיז רק את העיניים, כי זה מה שרואים. הפה ללא ניע. אני חושב שיש לחוסר התנועה השפעה מיטיבה על קמטוטי הלחיים שלי. מצחיק. אם לא מחייכים - פחות מתקמטים, אבל בלי לחייך, מה שווה כל העור הישר הזה?
ובחלומי, ממש עוד מעט, אם בטוב ואם ברע, חלילה, ייאותו כל אזרחי ישראל להתחסן, ושום מוטציה חדשה לא תגיע דרך הגבולות הפרוצים, ונצליח להתעלות מעל רסיסי החברה שנהיינו במגיפה הזאת ולהיות עדר מחוסן לתפארת, ויום אחד יודיעו: זהו, אין חובת מסיכה. מותר להוריד.
ואז, כאיש אחד... אחת, שתיים, שלוש... כולם יורידו. חוץ ממתנגדי ההורדה, כמובן. ועליהם בפרק הבא.