זכויות הפרט

אומרים שוחרי חירות הפרט: מכריחים אותנו להתחסן. מה זה? לא ייתנו לנו להיכנס לכל מקום שאנחנו רוצים? מה עם הזכויות שלנו? זכותנו להיות בכל מקום שכל אדם אחר נמצא, זכותנו לא להכניס לגוף שלנו שום חומר זר, זכותנו שיהיו לנו זכויות כמו לבעלי הזכויות, למרות שהן לא מגיעות לנו.

המדברים בשם זכויות הפרט הם ברובם חרדתיים, מפונקים, אגואיסטים, מרוכזים בעצמם ברמות. כשהם אומרים "זכויות הפרט" הם מתכוונים לזכויות הפרט שהוא בעצם הם בכבודם ובעצמם, ושעל פי דמיונם, אין לזכויות האלו שום קשר לחובות, חוקיות או מוסריות או אנושיות.

אז יש לי מילה בשביל כל מי שמדבר על זכויות הפרט. תשמעו, גם לפרט שהוא אינו אתם יש זכויות. וכשזכות הפרט שלכם פוגשת מישהו אחר, שזכותו הבסיסית לחיים, לבריאות או לפרנסה עלולה להיפגע, אז כל הזכויות החמודות שאתם רוצים לעצמכם לא יכולות להתקיים. כן, כולם ייכנסו להופעה, ואתם לא. כולם יחזרו לעבוד, ואתם לא. ואם אתם מורים שיכולים להתחסן אבל מסרבים, ודורשים לבוא לבית הספר, הייתי מפטר אתכם על המקום, בגלל הסולם הערכי שאתם מחזיקים. אין מצב שתְלמדו ילדים איזשהו ערך. לא מדע, ולא ערבות הדדית, ולא ביולוגיה, ולא אהבת הארץ. ובטח שלא זכויות אדם.

דמוקרטיה רעה למגיפות. דמוקרטיה מאפשרת לכל מיני טיפוסים אנטי־חברתיים להשתמש בשיח הזכויות כדי לפגוע בעצם תפקוד החברה, והיועצים המשפטיים, המאפשרים של הדיבור הנגוע הזה, לכודים גם הם בטפשת הזאת. יודעים מה צריך לעשות, אבל לא מצליחים למצוא את הסעיף. הרבה אחריות למספר המתים רובצת על היועצים המשפטיים למיניהם ולמשרדיהם. אחרי המגיפה חייבים להפוך יועץ משפטי למשרת אמון של שר. זה עניין של חיי אדם.

לכל הטורים של אברי גלעד

כל מי שבא אלי בימים האלה עם זכויות פרט, שיפות לימים טובים ורעות לימי מצוקה, ומנסה להתחמק מאחריות לכלל באמצעותן, אני מסמן. עם זה אני לא נוסע לשום אי בודד, עם זה אני לא מקים יישוב, את זה אני לא מכניס הביתה כרגע. זכויות הפרט היחידות שחשובות לי כעת הן הזכויות להועיל לחברה, לשמור על עצמי ועל הזולת, לנסות להשפיע לטובה. הזכות להיות חלק ממשהו גדול, למגר מגיפה ביחד. וזכות הפרט הכי חשובה - לשים בצד את זכויות הפרט שלי. אני אבוא לקחת אותן כשזה ייגמר, מאמין שאף אחד לא ייקח לי אותן.

בדואים

לפני שמונה שנים נסעתי עם תנועת "רגבים" לסיור בנגב. חזרתי מזועזע. בערתי. היקפי הפשיעה הבדואית הממו אותי, קיומה של מדינה שנשלטת בידי כנופיות פושעים בתוך שטח מדינת ישראל לא היה ידוע לי. פתאום ראיתי הכל מול העיניים, ולא יכולתי לשתוק.

ברגע שנכנסתי הביתה, פתחתי חשבון פייסבוק וכתבתי את מאמר הפתיחה שלי ברשת: "בדואים". עד היום זה הפוסט הכי נקרא שלי. כתבתי שם שמדינת ישראל צריכה לכבוש בחזרה את הנגב. תיארתי את הפשיעה הבדואית לסוגיה - השתלטות על קרקעות, גניבות, חבלות, שריפות, עבריינות תנועה מטורפת, פרוטקשן, אחזקת נשק צה"לי גנוב, סחר בנשק, רצח, מה לא.

וואי, מה נהיה לי. לצד הודעות הזדהות רבות מספור, התנפלו עלי בתקשורת השמאלית והפכו אותי לגזען. נבהלתי. זאת היתה טבילת האש הראשונה שלי ברשתות, והיקף הגינויים שקיבלתי הפחיד אותי.

 

יצאתי לסיור שני, הפעם עם הבדואים עצמם, ופגשתי אנשים טובים שרוצים חיים שקטים, וכמהים לשילוב ולקידום, ושבויים בידי כנופיות צעירים חסרי חינוך ומסגרת ועתיד. הבנתי את המורכבות, וכתבתי שוב, משהו מרוכך. ובדיעבד חבל, כי לפעמים מי שמבין מורכבות מתעלם מהפשוט, והפשוט הוא שהחברה הבדואית נשלטת בידי עבריינים חסרי מעצורים, ברמה שטרם נראתה כאן. שמים קצוץ על צה"ל ועל המשטרה ביחד, שולטים בשטח, עוד מעט יקימו מיליציות, עניין של חודשים.

השבוע הם עלו שלב. הכניסו אל סל הפשיעה שלהם גם אונס ילדות. בן־גוריון, אם אנחנו כבר בנגב, ציווה לסרס בזמנו ערבי שאנס יהודייה. היום בן־גוריון היה עומד למשפט באולם ליד אריה שיף. 

הבדואים הטובים, אנשי הכבוד, אצילי המדבר, ויש רבים מאוד כאלה, מפחדים. הקול שלהם מושתק, והדמות שלהם מושחרת. הם הסובלים הגדולים של הסיפור הזה, לצד כל מי שגר בשכנות.

נתקלתי בשבועות האחרונים פעמיים בתנועת "כוכבי המדבר", תנועה של בדואים כמו שהלוואי שהיו כולם. מחפשים לעשות טוב, להתקדם, להשתלב. גדלו בבתים טובים ולא בבתים הרוסים של מרבי נשים ומתעלמי ילדים, כפי שיש לא מעטים בחברה הזאת. וכשרואים את הפוטנציאל, מבינים שחייבים תוכנית שיקום מקיפה לחברה הזאת, כי את ילדותה של הילדה בת ה־10 שהם בזזו כבר אי אפשר להחזיר, אבל אולי הילדה הבאה תינצל. 

מי שלא טיפל לפני עשור, אחראי למה שקורה עכשיו. מי שלא יטפל עכשיו, כיעד לאומי מוביל, יקבל נגב לא ראוי למגורים של שומרי חוק. אז כדי לקצר הליכים, כנהוג בצאלים, אולי פשוט ניתן להם כבר עכשיו את המפתחות ונצא מסודר?

הודעה

שלום לך

למה אתה

כותב לי

הודעה,

וכל מילה או שתיים

בשורה נפרדת?

בהודעה נפרדת?

כך שההודעה שלך,

כולל דברי הברכה וגוף ההודעה ואחריתה,

מתפרשת על 15 הודעות טקסט?

אתם כאלה? משתמשים ב"שלח" במקום נקודה? הופכים את החץ הירוק לסימן הפיסוק היחיד בשימוש? הרי הודעה היא לא שיר. כל מילה עם "שלח" היא התראה, שהיא גם צלצול, רטט, הבהוב.

אני לא כופר בזה שיש מילים - נגיד, "אוהב" או "צודקת" - שיש הצדקה לכתוב אותן לבדן. אבל הודעה סתמית של היי, מה נשמע, וכאלה, המלוּוה בעשרה צלצולים - זה לא סביר. בשבילי. מי ששולח לי הודעה כזאת משתלט לי על הקיום לאיזו דקה עם שטף התראות, במקום שיתארגן, יכתוב, יערוך וישלח מסודר. בעצם, השולח רוצה להדביק אותי באי הסדר שיש לו בראש באותו רגע. אבל אני לא רוצה את הבלאגן שלו, אני רוצה את הבלאגן שלי. 

כי אני, כאדם עם הפרעת קשב - כל חיווּי קולי, תחושתי, אנרגטי, מדליק לי את המערכת. אני נדרך. ואם יש פתאום, כפי שקורה הרבה, מבול פתאומי של גלינגים - אני עובר למצב מצוקה. המוח הזוחלי שלי אומר: עת צרה לישראל. תראה כמה הודעות שולחים.

ואז אני פותח את המכשיר בפיק ברכיים ומגלה ריבועים קטנים, מילה אומללה אחת בכל אחד מהם כמו בכלוב, אין לה חברות, אין סימני פיסוק לאכול, אין עם מי להתרועע, לעשות משפט, פסקה, רעיון. נעולה לתמיד בתוך רסיס הודעה.

הצורך לפרסם מילה לפני המחשבה על המילה הבאה הוא צורך חדש בתולדות האנושות, חדש מהניילונים, ועוד נכונו לו עלילות. הרעיונות מתכווצים, זמן ההיריון של מילים לפני צאתן לאוויר העולם מתקצר מאוד. עוד לא התעברה המחשבה במילה בשכל, וכבר היא מציאות נוכחת בעולם. וממש בקרוב, הטור הזה ייראה ככה:

ש

ב

ת

 

ש

ל

ו

ם

שלח.