כבר שנה שלמה שסיגל לוי (52) עובדת 16-17 שעות ביממה במוקד הקורונה של מד"א בקריית אונו. כמתאמת בדיקות קורונה, פינויים למלוניות ובחודשיים האחרונים גם חיסונים מול "מגן אבות ואימהות" לכל מוסדות הגיל השלישי, היא כבר למדה להכיר את הקורונה מכל הכיוונים. לוי התחסנה לקורונה כבר ביום הראשון שהחיסונים נחתו בארץ, כשמד"א הגיעו לדיור מוגן מגדלי הים התיכון בגני תקווה, ואחריה התחסנו גם בעלה אלי (54), בנה עינב (27), סטודנט לרפואה ונהג אמבולנס במד"א, בנה ענבר (24) ואפילו בנה הצעיר עידו בן ה־16 וחצי, שגם הוא מתנדב בנוער מד"א.
"היום אנחנו משפחה מחוסנת. אנחנו מרגישים בטוחים הרבה יותר, יכולים לשבת כולנו סביב שולחן אחד, וביום רביעי האחרון הלכנו סוף כל סוף לבקר את הסבתות", סיפרה לוי. "חמותי בת 94, מרותקת לבית והיא לא ראתה את הילדים שלנו כבר שבעה חודשים. אז הם נסעו לבקר אותה והיא היתה בעננים. מייד אחר כך היא התקשרה לבעלי ואמרה לו: 'הם החזירו לי את החיים'. זה היה מפגש מאוד מרגש".
החוויות הקשות שעברה בעבודתה בשל הקורונה לא הותירו אותה אדישה לסביבתה. "אחריי גררתי את כל בני המשפחה, אבל גם חברים, חברות, מכרים וכל מי שקרוב אלי. אני קוראת לכל מי שבריאותו ובריאות יקיריו חשובות לו - צאו להתחסן. גם אמא שלי בת ה־72, שהיא אמנם עצמאית וראינו אותה במהלך הקורונה אבל מרחוק, יוצאת עכשיו מהבית ובאה לבקר אותנו חופשי. היא בודקת עם כל מי שהיא רוצה להיפגש איתו אם הוא כבר מחוסן לגמרי", מסכמת לוי.
לשלמה וסוזי בן זקן בני ה־55 מהיישוב כוכב יעקב שבמועצה האזורית בנימין יש שמונה ילדים, חלקם מתגוררים מחוץ ליישוב. ביחידת הדיור הצמודה מתגוררים הוריה המבוגרים של סוזי. כבר שנה הם לא אכלו יחד, וכעת הם מקווים שהחיסון שקיבלו ישנה את חייהם ויאפשר להם לחזור לשגרה. "אני מסתכלת על זה כאחריות קהילתית", מסבירה סוזי מדוע החליטה להתחסן וממשיכה: "לא חשבתי על עצמי או מה זה אולי יעשה לי. לא קראתי את הכותרות, זה לא משנה לי כל כך. מי אני שאגיד שאני לא מתחסנת? זו האחריות שלי לקבל את החיסון ולתרום בכך להחזרת השגרה".
בבית משפחת זקן מתגוררים כיום שלושה ילדים - שני בנים בני 16 ו־19 ובת בגיל 14. היא קטנה מדי מכדי לקבל את החיסון, אך שני אחיה כבר התחסנו בחיסון הראשון ובקרוב יקבלו את החיסון השני. בת נוספת, רחל, מתגוררת גם היא ביישוב, עם בעלה וילדיה. שניהם קיבלו את החיסון. שאר הילדים מתגוררים בירושלים ובקריית ארבע, כמעט כולם התחסנו כבר.
כאמור, ביחידת הדיור הצמודה לבית משפחת זקן מתגוררים הוריה של סוזי, אביה בן ה־92 ואמה בת ה־81. גם הם התחסנו לפני שלושה שבועות. השנה הזו, מספרת סוזי, היתה קשה להוריה מאוד. "מאז סעודת פורים לפני שנה לא ישבנו יחד לארוחה משפחתית. הם לא יצאו מהבית כבר שנה. אני נכנסת אליהם כדי להביא להם אוכל ודברים שהם זקוקים להם. הם לא ראו את האחיות שלי שמתגוררות בקנדה ובארה"ב כבר יותר משנה. אבא שלי בן 92 ואמא שלי חלתה בסרטן לפני כמה שנים. אנחנו מפחדים עליהם ושומרים עליהם מכל משמר".
למרות שהוריה התחסנו, הם עדיין לא יוצאים מהבית. "עד שכולם יתחסנו אני לא רוצה לסכן אותם. אנחנו מאוד מקווים שבפסח נוכל לשבת כולנו יחד", אומרת סוזי ומוסיפה: "חייבים להחזיר את הנורמליות".
זוהר בלה, תושב מזכרת בתיה בן ה־16, קיבל אתמול את מנת החיסון השנייה שלו. בכך הוא הצטרף להוריו, אורי ואפרת, הורים גם לאדם ועופרי בני 14 ו־9. העצה הטובה ביותר שלהם לכלל האוכלוסייה היא: "לכו להתחסן. זה חשוב וזה מציל חיים. לא רק עבור המשפחה הגרעינית אלא עבור הילדים, ההורים, המבוגרים והסביבה".
לא בכדי העצה של אבי המשפחה היא החשובה. ד"ר אורי בלה הוא מומחה לרפואת ילדים ומשמש מנהל מיון הילדים במרכז הרפואי קפלן בעיר רחובות. במסגרת תפקידו הוא נתקל בלא מעט מקרי תחלואה.
"כולנו התחסנו בשנייה הראשונה שיכולנו. אנחנו כבר מחוסנים לגמרי. גם לבן כבר יש דרכון ירוק. עכשיו ויותר מכל חשוב להתחסן, ואני רואה זאת דווקא מההיבט המקצועי שלי. רואים יותר ילדים ומתבגרים שחולים, ולכן חשוב להדגיש את הצורך בחיסון מגיל 16. יש ילדים עם מחלה קשה. בגל הראשון והשני לא ראינו זאת כמעט או ראינו בבודדים ועכשיו רואים יותר. צריך לזכור שילדים יכולים להדביק".
לטענת ד"ר בלה, יש צורך לפתוח בהדרגה את הלימודים היכן שאפשר ולהיות עם יד על הדופק. "מה ששלח אותנו להתחסן זו דאגה למשפחה שלי, להוריי ולמטופלים שלי. לכן גם הוריי והורי אשתי התחסנו. חשוב שכולם ילכו להתחסן. בעיקר מי שעובד עם ילדים, למשל עובדי מערכת החינוך. ולגבי החשש מהחיסון? הסירו דאגה מליבכם. לא צריך לחשוש מהחיסונים".
נועם ואריאלה בריל הם בעל ואישה, מנהלי שירות טיסה באל על. לזוג שני ילדים, בני 10 ו־9."שנינו עובדים כבר יותר מ־20 שנה באל על והכרנו במהלך טיסה של החברה. התחתנו לפני 16 שנה ובדרך נולדו גם שני ילדים. שנינו עובדים כמנהלי שירות בטיסה כבר הרבה מאוד שנים וטסים לכל יעדי החברה, ובמארס, כמו רוב עובדי החברה, יצאנו לחל"ת", מספר נועם.
"שנינו חזרנו לעבודה בחודש אוקטובר, אני עובד עכשיו ואריאלה שוב בחל"ת מאז שסגרו את נתב"ג. במשך תקופה ארוכה עבדנו עם חליפות מיוחדות והיו לא מעט חששות, אבל נתנו מענה בכל מצב. בטיסות בתקופת הקורונה היו לא מעט פעמים שבהן מצאנו את עצמנו לבד בטרמינלים שהיינו רגילים לראות עמוסים מאוד, חוויה מוזרה ביותר. אני הייתי בארבעה בידודים ואשתי היתה בשניים או בשלושה בידודים".
עם הגעת החיסונים בני הזוג ידעו שהם יתחסנו בהקדם. "היה לנו ברור מאוד שאנחנו הולכים להתחסן, בטח אחרי שיצאה ההמלצה של החברה לכל העובדים להתחסן. אנחנו פוגשים קהל, אנחנו רוצים לפגוש את המשפחה בארץ, אנחנו רוצים לחזור לעבוד, וברגע שיכולנו הלכנו להתחסן. אנחנו יכולים להעיד שאנחנו שמחים מאוד שהתחסנו, מרגישים בטוחים יותר - בוודאי כשאנחנו עולים למטוס. אנחנו שמחים שעשינו את זה ויש לנו כבר תעודת מתחסן, ובסביבה הקרובה שלנו כולם הלכו להתחסן. אנחנו אופטימיים מאוד ומחכים ומצפים שקהל ההמונים יחזור לטוס איתנו לכל רחבי העולם. אנחנו שם, מחוסנים ומחכים לכל מי שירצה לטוס איתנו", סיכם נועם.
ענת (55) ונפתלי (56) תורג'מן, שניהם מנהלי בתי ספר בעיר טבריה. ענת מנהלת את חטיבת הביניים אורט במעלה (15 שנה), ונפתלי מנהל את בית הספר רעות (16 שנה). הם הכירו כשהיו תלמידי תיכון, כאשר נפתלי למד בכיתה י"ב וענת בכיתה י"א.
"הקורונה טלטלה את החיים שלנו ואת מערכת החינוך", אומרת ענת, "בית הספר שלי תמיד היה מתוקשב באופן מלא, לכל תלמיד היה מחשב ובית הספר היה פורץ דרך, כך שהגענו מוכנים ללמידה מרחוק. אבל הנזק של הקורונה הוא לא רק פדגוגי אלא גם רגשי. בני נוער הם יצורים חברתיים".
לשניהם יש משאלה, שבתי הספר יחזרו לשגרה. "אני מאלה שקוראים לכולם להתחסן", אומרת ענת. "אני חושבת שחייבים להתחסן, ושזו הדרך להחזיר את התלמידים לבתי הספר ולשגרה. הלכנו להתחסן ברגע שהיה אפשר ואנחנו כבר חודש אחרי החיסון השני, "גם הילדים שלנו התחסנו בחיסון הראשון ובקרוב יעשו את השני".
גם לנפתלי אין בכלל ספק בנוגע לחיסונים: "כולם חייבים להתחסן כי בעיניי מי שלא מתחסן הוא פצצה מתקתקת. אני מבין את עניין החשש, אבל הצורך לבחור בחיים גובר. אנחנו בית ספר שתורם רבות לקהילה, והתלמידים אף ביקרו בבתי חולים וחילקו מתנות לצוותים הרפואיים - רואים את העומס על הכתפיים של בתי החולים - המצב מאוד קשה, ואם נתחסן נוכל לשמור על החיים, לשמור על החברה. לכן אני קורא - צאו להתחסן".
ענת מדגישה: "לא רק אנחנו והילדים התחסנו, אלא גם המשפחה המורחבת. האחים שלי ושל נפתלי, בני הזוג שלהם, הילדים שלהם וההורים שלי. שבט מחוסן שמייחל לשגרה אמיתית ולא לשגרת קורונה וקורא לאוכלוסייה להתחסן".
בהכנת הידיעה השתתפו שלומי דיאז, עדי חשמונאי, אפרת פורשר, שמעון יעיש ונועם דבול דביר
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו