אב משפחה, אלמן, איש אמיד ביותר, הלך לעולמו בשנת 2018, והותיר אחריו 4 ילדים בגירים (שיוצגו ע”י עו”ד אור גל-און). המנוח לא ערך צוואה, ולפיכך ארבעת ילדיו הגישו בקשה למתן צו ירושה, לפיו הם יורשים את עיזבונו המכובד של אביהם בחלקים שווים – לכל אחד 25% מהזכויות.
והנה, משום מקום, הוגשה התנגדות ע”י אדם בשנות ה- 60′ לחייו, שטוען שגם הוא בנו של המנוח. המתנגד טען כי הוא בנו החמישי של המנוח, מאישה אחרת, ולכן הוא זכאי ל- 20% מעיזבונו.
לנוכח טענה זו, עתר המתנגד בביהמ”ש לחייב את ילדי המנוח לעבור יחד עמו בדיקת רקמות, ובכך יוכיח לטענתו את עובדת היותו אחיהם ובנו של המנוח.
ארבעת ילדי המנוח (באמצעות עו”ד אור גל-און) התנגדו לביצוע בדיקת הרקמות ודחו את טענת המתנגד לפיה גם הוא בנו של אביהם המנוח.
טענת ההגנה המרכזית של ילדי המנוח היתה שע”פ גרסת המתנגד, לפי תאריך הלידה שלו, הרי שאמו של המתנגד הרתה כביכול למנוח, לעת שהיא היתה נשואה לאדם אחר, מי שהיה משך כל השנים אביו הרשמי של המתנגד. כלומר, במידה וטענת המתנגד נכונה, בכך הוא יהפוך ל- ‘ממזר’ ע”פ ההלכה (בהיותו כביכול בן לאישה נשואה שהרתה לאדם אחר שאינו בעלה), דבר שיהפוך גם את ילדיו של המתנגד ונכדיו הקטינים (והדורות שיבואו לאחריהם) לממזרים.
משכך, ילדי המנוח טענו כי אין לבצע את הבדיקה, וכי יש לקבל בתיק ירושה זה את עמדתו של נשיא בית הדין הרבני הגדול. ביהמ”ש נעתר לכך, ושלח את התיק לקבלת חוו”ד של נשיא בית הדין הרבני הגדול, וזה השיב כי חל איסור מוחלט על ביצוע בדיקת הרקמות וניהול ההליך בכלל, מחשש לפגיעה בכשרותם של המתנגד, בניו, ובפרט נכדיו הקטינים (והדורות שיבואו לאחריהם). היועץ המשפטי לממשלה הצטרף גם הוא לעמדת נשיא בית הדין הרבני הגדול, ואסר על ביצוע הבדיקה ובירור התביעה.
בנוסף, לאור גרסת המתנגד לפיה הוא יודע מזה שנים רבות – לפחות 30 שנה – כי הוא בנו של המנוח כביכול, הרי ילדי המנוח טענו שיש לדחות את תביעתו והתנגדותו גם לאור שיהוי זה – לאור העובדה שהמתנגד בחר במכוון שלא להתמודד עם המנוח בעניין זה בחייו, והמתין כל השנים לפטירתו, על מנת לבוא ולדרוש כעת זכויות כספיות בשווי של מיליונים.
ביהמ”ש קיבל את כלל הטיעונים הללו של ילדי המנוח – התביעה של המתנגד לקיום בדיקת רקמות והתנגדותו למתן צו ירושה – נדחו כולן.
ביהמ”ש קבע כי לאור עמדת נשיא בית הדין הרבני הגדול והיועמ”ש, אין לאפשר כלל ביצוע בדיקת רקמות או לבחון כלל את טענת המתנגד, וזאת מחשש הלכתי לממזרות.
בנוסף, במקרה ספציפי זה קבע ביהמ”ש באופן תקדימי, שהמתנת המתנגד עם טענתו זו משך כ- 30 שנה, לרבות העובדה שבחר במודע שלא להתמודד עם המנוח בעניין זה לעת שהמנוח היה בחיים, מעידה שכל רצונו אינו קביעת אבהות, אלא רווח ממוני, ומשכך הוא מנוע מלנהל את תביעתו כיום כנגד ילדי המנוח.
בסופו של דבר, כלל טענות המתנגד נדחו והוא חויב בהוצאות משפט בסך של 24,000 ₪. ילדי המנוח זוכים בימים אלו לקבל ולחלוק בעיזבון אביהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו