מתי בפעם האחרונה עשית סלפי?
"אולי בשבוע שעבר? אני לא מה'סלפיונריות', ואם אני עושה סלפי זה עם אנשים שאני רוצה לנצור איתם רגע, בעיקר אחיינים שלי, או אם עשיתי איפור או תסרוקת יפה ובא לי לשמור את הרגע הזה. אני נהנית מהרשתות החברתיות לפרקים, בעיקר כשזה בא ממני, ואחד הדברים שהכי קשים לי שם הוא ההכרח - כשאת יודעת שאת חייבת להעלות משהו ואת חייבת לקדם, זה החלק שאני תמיד מתקשה בו. חוץ מזה אני אוהבת מאוד סטוריז, אני צוחקת שם ואוהבת שעוקבים שלי שולחים לי דברים, שאלות ותובנות שלהם. יש בינינו ערוץ תקשורת, והם יודעים מה יעניין אותי ויצחיק אותי. כיף לי ליצור הזדהות וקרבה. אני במין תחושה שאני חיה את החיים שלי, ואם אתם רוצים להכיר אותי ככה אני יכולה להציג את עצמי. אבל אני עושה קצת,
לא דוחפת שום דבר לפנים".
מתי בפעם האחרונה יצאת לבילוי?
"מזמן. אני לא הטיפוס של מסיבות, אבל הקורונה גרמה לי לרצות ללכת להשתולל, להגיע למסיבה הכי פרועה בעיר, לרקוד ערב שלם, לחזור עם כאבי ברכיים וגב, ולא לצאת שבוע מהמיטה. לפני הקורונה יצאתי למסיבה פעם בחודש, ומבחינתי בילוי טוב הוא שיחת נפש, ויוצא לי לעשות מלא כאלה. כל יום יש לי שיחת נפש. אני חפרנית. בשיחת נפש עם חברה טובה או ידיד טוב יש משהו מרתק וממלא. אני אוהבת מאוד אנשים, לחקור אותם, להבין מי הם ולמה הם מתנהגים ככה. משיחת נפש טובה אפשר ללמוד על עצמך המון דברים, וכמובן גם על האדם שמולך, והוא יכול ללמוד על עצמו דרכך".
מתי בפעם האחרונה היית מאוהבת?
"לפני כמה חודשים התחלתי מערכת יחסים עם מישהו והיתה התאהבות מהירה מאוד. היינו כמה חודשים יחד והיה טוב וכיף, אבל זה נגמר בלב כבד. זה נגמר כי זה לא היה הזמן שלנו, וכשהחלטנו לחתוך היה לי חשוב להגיד לו שהוא נכנס לי ללב, לא במילים של 'אני אוהבת אותך' - כי בעצמי לא ידעתי - פשוט רציתי שיידע איך אני מרגישה כי לומר את זה לא העזתי עד אותו רגע. היה לי כיף לשתף אותו.
"עכשיו אני רוצה אהבה ולגמרי פתוחה אליה. מה שהיה לא עוצר בעדי. אני בת 36, אז בואו בהמוניכם מה שנקרא. אני רוצה זוגיות וילדים ואני לגמרי הולכת לשם. קשה מאוד למצוא מערכת יחסים טובה היום, מרגיש לי שהרבה גברים לא מצליחים להתמודד עם הפחד שלהם להתחייב, להתמסר ולהרגיש. זה קשור לכל תחושת הפומו הזו שאנחנו חיים בה היום (FOMO - fear of missing out, הפחד להחמיץ משהו; ש"ז), וגם לנשים יש את זה. אני תמיד אומרת לעצמי 'אולי יכולתי למצוא משהו יותר טוב?' או 'האם זה באמת מה שאני רוצה?', אבל לא נדע באמת עד שלא ננסה וניתן לזה זמן.
"אני רוצה מישהו שלא יפריע לו שאני בפרונט. שזה לא יגרום לו לרצות 'להוכיח' לי דברים. הציפייה היחידה שלי היא שהוא ילך לצידי ואני אלך לצידו, ושיצליח בתחומו. אני רוצה אדם עם שאיפות, מישהו שיהיה שותף שלי. על זה אני חושבת שלא אתפשר".
מתי בפעם האחרונה דיברת עם ההורים?
"אני משוחחת איתם על בסיס יומיומי, בהתכתבויות בווטסאפ ובטלפון. אבא שלי, דוד, תמיד שולח איפה הוא נמצא ומה הוא עושה. הוא עושה מלא סלפיז והוא מצחיקן עם הרבה כריזמה. אמא שלי, שמחה, היא בכלל פרפורמרית. היא חברה במקהלה ומופיעה מול קהל - ואני שילוב של שניהם, שני אנשים שאוהבים מאוד במה.
"כשהייתי בת 22 הוריי התגרשו. ראיתי שלא טוב להם וידעתי את זה מגיל די צעיר, ככה שמבחינתי פרידה היא לא דבר נורא כל כך. כשנפרדים אני אומרת 'מזל טוב'. פרידות יכולות להביא אותנו לגילויים מרעישים וטובים, הן מחדדות מה אנחנו רוצים בחיים. אמא שלי כרגע לא בזוגיות ואבא שלי כן, ואני בקשר טוב עם שניהם. הם ההורים שלי.
"אני הבת הכי קטנה. נולדתי אחרי שלוש בנות וקראו לי שני כי זה ראשי תיבות של 'שוב נולדה ילדה'. האמת שאבא שלי רצה מאוד בן, אבל יצאו לו ארבע בנות. זה לא מנע ממנו לקחת אותי למוסך אם היה לו פנצ'ר, וככה למדתי. אני לא מחכה לנסיך שיבוא לתקן לי פנצ'ר, אני יורדת לתקן אותו. או מתקשרת לאבא".
מתי בפעם האחרונה חשבת על הילדות?
"הייתי ילדה שמחה ומאושרת, אוהבת ושלמה עם עצמה. לא חייתי את חיי כילדה שמנה, לא אמרתי 'אני שמנה שחייבת להשתנות כדי שיאהבו אותי'. המשקל מעולם לא מנע ממני שום דבר, אבל כבר בגיל צעיר מאוד היו מי שנתנו לי להרגיש, ולא באשמתם, שיש בעיה.
"אני לא כועסת על איש, אבל אני קוראת להורים לא להגיד 'רק תרדי במשקל ואז את תהיי מושלמת' ולא לשלוח ילדים לדיאטות מתוך רצון לעזור. לעזור לך כשאת לא מבקשת עזרה זה להחליט עבורך שאת פגומה, ומגיל 8-7 היו הערות סביב מה אני אוכלת והיה עניין של להחביא ממתקים כדי שאני לא אוכל אותם, אבל לא היתה התעסקות נפשית של מה יושב מאחורי זה.
"ביסודי הייתי בקבוצת הרזיה, עמדתי שם בתור להישקל עם נשים ושמעתי מחיאות כפיים כשמישהי הורידה 200 גרם, או שאמרו לאחרות 'העיקר המאמץ'. כשנשים מסביב מציצות לך כמה את שוקלת, יש בזה משהו פולשני ומטריד מאוד. אחר כך, בתור נערה, את מבינה שאת לא חלק מעולם האופנה. אין בגדים עבורך, את לא בלופ הזה. את יכולה לקנות מכנסיים בחנות שאמא שלך קונה בה ולהיות יצירתית עם זה".
מתי בפעם האחרונה עשית דיאטה?
"אני לא עושה דיאטות כבר שנים. הוצאתי את עצמי מהלופ של השיח המשעמם והנמוך על משקל. אין לי משקל בבית ולא נשקלתי שנים. אני מרגישה שאף אחד לא מאמין לי, אבל זה לא משנה לי. זה שהיתה התעסקות בגוף ובמשקל, למשל של נינט או של מארינה מקסימיליאן, זו חוצפה. הן התפרסמו בזכות הכישרון שלהן והוזילו אותן בהתעסקות בגוף שלהן, וזה שיח מדכא. אנחנו מדברים על שוויון, על פמיניזם ועל העצמה נשית, אבל כשאתם שופטים ומודדים אישה על פי המראה שלה, אם הוא עומד במוסכמות או לא, אתם מדכאים אותה.
"לקח לי זמן להבין שהמשקל שלי הוא לא מגרעה. אנשים נכנסים לך לרצונות ומחליטים עבורך מה את רוצה, כאילו המשאלה שלי היא להיות רזה. אבל זו לא שאיפה עבורי, ויש כאן משהו נורא מגביל. את נתקעת בתוך דעות קדומות על שמנים בארץ - עצלנים, נהנתנים. ביצירות אמנות, למשל, הדמויות של הנשים הרעות הן לרוב שמנות. מישהי שמנה נחשבת ללא מטופחת וללא נשית.
"לפני חצי שנה עשיתי שינוי תזונתי. אחותי קרן קליין תג'ר מעבירה טיפול באכילה רגשית וב־CBT, וראיתי אותה עוברת את התהליך בעצמה והיא השתנתה והפכה לאנרגטית ולשמחה. היא היתה בשיא שלה ואמרתי לעצמי 'מה זה? גם אני רוצה'. בדיוק התקבלתי אז לתפקיד של יפה מקסימוב (לסדרה 'מעילה' על אתי אלון ב־yes; ש"ז) ואמרתי 'אבוא לשם חיונית, פעם ראשונה עם יהודה לוי שמגלם את עופר מקסימוב בעלי', והחלטתי ללכת לסדנה של אחותי בלי לדעת עליה כלום לפני.
"זה שלא ידעתי כלום עשה לי רק טוב. אם הייתי מכירה את השיטה הזו כנערה הייתי חוסכת לעצמי סבל בחיים, כי מדובר בטיפול באכילה רגשית.
"אנחנו אכלנים רגשיים, הכל אצלנו רגשי, ועכשיו, כשאין מסעדות, אנשים קונים ואוכלים על המדרכה. אני לא מאמינה לרגע שהם נהנים, זו בריחה וזו אכילה רגשית. הסדנה הזו שינתה אותי וקירבה ביני לבין אחותי. אני לא נשקלתי אצלה ואין לי מושג כמה ירדתי, אבל האכילה שלי השתנתה. נגמלתי מסוכר ומגלוטן, והיום אין אצלי בבית שוקולד וזה מבחירה ולא חסר לי".
מתי בפעם האחרונה הופעת?
"בין הסגר הראשון לשני עליתי עם ההצגה 'הנשים של ג'ייק' עם רמי הויברגר ויובל שרף בתיאטרון חיפה. היתה התרגשות של פעם ראשונה בקורונה, היה הייפ גדול סביב זה, התרגשנו שאנשים יבואו והכל יעבוד ויתקתק - ואחרי ארבע הצגות סגרו את התרבות, שהיתה עם אפס אחוזי הדבקה. אני חברת ועד בשח"ם (ארגון השחקנים בישראל; ש"ז), ואלה היו עשרה חודשים של זומים ופגישות שבהם ניסינו להחזיר את עולם התרבות לפעולה ולדאוג לשחקנים. נכון לעכשיו, השחקנים הם בתחתית שרשרת המזון. אנחנו לקראת שבר כלכלי גדול, ואם השחקנים לא יתאחדו ויחזקו את עצמם, לא נוכל לדאוג לזכויות הסוציאליות שלנו".
מתי בפעם האחרונה כעסת?
"אני מתמודדת עם כעס מהר וגם נרגעת מהר. הכעס שלי כרגע מגיע ממה שקורה לעולם התרבות. זה פוגע, מעליב, ועצוב לי ואני כועסת על כולם, ובעיקר על הממשלה, ששכחה לגמרי את עולם התרבות ולא מנסה לשקם אותו. הייתי בהפגנות התרבות וגם נאמתי באחת מהן. יש התחמקות מלדבר על התרבות. אני עסק קטן, אסי לוי היא עסק קטן ונטע גרטי היא עסק קטן, ולא מדברים עלינו או מתייחסים אלינו. יש תפיסה שאם אני 'עוסקת בתחביב שלי' ונהנית מהעבודה שלי, זה לא נחשב פרנסה. זה לא פייר ואני לא מתקרבנת, משחק הוא בחירה שהקרבתי הרבה למענה.
"בגדול אני משתדלת מאוד לא לכעוס, כי כעס משתק אותי וכשאני כועסת זה 'ביג טיים' ולא משחרר אותי משום דבר, כשאני כן כועסת אני פורקת מהר, לא שומרת כעס".
מתי בפעם האחרונה היית בסט צילומים?
"לפני חודש וחצי, כשצילמנו 20 תוכניות של 'פשוט בבית' ב'כאן'. ויש משהו כיפי בלצלם בתקופת הקורונה, כי יש מעט חשיפה לאנשים יחסית לצילומים. כאן היינו רק מומחים מתחלפים, אני ועובדי הצוות. התרגשתי מהצילומים לתוכנית בסגנון 'עשה זאת בעצמך', כי זה נושא שקרוב לליבי ולמשפחה שלי. אני באה משושלת של אנשי עבודות כפיים. סבא רבא שלי היה נגר, היה לי סבא יצירתי שעבד בדואר אבל תמיד בנה בידיים שלו הכל, וגם אמא שלי כזו. כל מה שאני יודעת למדתי ממנה, כולל להחזיק מקדחה. אמא שלי ממש עשתה הכל בבית, ונוצר מצב שאני לא מפחדת לעשות ותמיד מעדיפה לעשות בעצמי מלקנות. אני חוסכת המון בכך שאני עושה בעצמי. חצי מהרהיטים בבית מצאתי ושיפצתי. לאף אחד אין שולחן וכיסאות כמו שלי.
"רק אתמול מישהי אמרה לי 'רציתי להציץ בתוכנית וראיתי ארבעה פרקים'. היא התלהבה, רצתה לרכוש אקדח דבק חם ואמרה לעצמה 'גם אני יכולה', וזה היה הפידבק הכי כיפי שקיבלתי בחיים".
מתי בפעם האחרונה קיבלת החלטה חשובה?
"האמת שהחלטתי להקפיא ביציות. אני רוצה להיות אמא. עוד לא התחלתי את התהליך, רק קיבלתי החלטה, אבל זה לא פחות חשוב. באופן כללי אני מזל מאזניים וקשה לי לקבל החלטות, אבל די השתפרתי בזה ואני יודעת להקשיב לעצמי ולהיות מפוקסת יותר".
מתי בפעם האחרונה נתקלת באי צדק?
"בדקות אלו עולם התרבות סובל מקיפוח ומחוסר צדק. בתוך העולם הזה אנחנו, הנשים, מרוויחות 30 אחוז פחות מהגברים ומצמצמים אותנו לגוף, כי הכל פולשני פה ועל נשים כולם מרשים לעצמם להיות אישיים. ישאלו אותך בראיונות עבודה מתי את מתכננת ללדת, וכן, אני יודעת שאסור, אבל אנחנו מדינת הקומבינה. יש לי חברות טובות מהתחום, וזה טוב לנו לדבר גם על הדברים האלה. תדעו כמה חברות שלכן מרוויחות, זה סופר חשוב וזה לא סוד. אני מדרבנת את החברות שלי לזכור שיש לנו שווי כלכלי, ואני לא מתביישת לבקש אותו".
מתי בפעם הראשונה?
מתי בפעם הראשונה עלית לבמה?
"בכיתה ה' עליתי לבמה בחוג דרמה בהוד השרון, במחזמר 'דון קישוט'. רציתי מאוד להיות שחקנית, והיו לנו שלושה ימים שבהם הופענו מול בתי הספר של העיר ויצא שהופעתי מול הכיתה שלי. התלהבתי שהם יראו אותי סוף־סוף מופיעה, כי כולם ידעו שאני רוצה להיות שחקנית. ואז הגיעה ההופעה, היה ריקוד חרבות ואני חישבתי צעד לא נכון - והייתי בשיא שלי, כן? זה היה ה־רגע שלי - ונפלתי אחורה על התחת באמצע הריקוד. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, קמתי וחזרתי להופעה, אבל התביישתי מאוד לחזור לבית הספר. אחר כך חברים שלי אמרו שבשנייה שנפלתי הם צחקו, אבל זהו, לא הפכתי להיות 'זו שנפלה בהצגה', תודה לאל. היום אם אפול ברחוב כנראה אשאר על הרצפה אם אהיה לבד, ואם אהיה עם מישהו אצחק על עצמי. פעם הייתי מפחדת שיראו את זה ומגלה אחרי שעתיים שיש לי פציעה. היום אני סבלנית יותר לטעויות שלי".