חקוקות בזיכרון

 

הן עשויות מפלדה יצוקה ומאלומיניום, מאבני בזלת ומגיר ומגרניט. בחלקן משולבים רובים, קסדות, שרידי מסוקים או גרוטאות של חלקי חימוש אחרים. לעיתים טנקים שלמים ומגדלי מים הופכים לאנדרטאות בפני עצמן. 

ישראל היא ארץ זוכרת יושביה, לוחמיה ונופליה, אך רק למעטים מהם נקשרת הילה של גבורה - טרומפלדור, קהלני, רועי קליין - והם נחקקים בזיכרון לדורות. רובם ייוותרו אלמונים, והאנדרטאות, כמעט בכל עיר ויישוב בארץ, כדברי יהודה עמיחי - "מונחות כמו משקולות כדי שתולדות הארץ לא יעופו ברוח כמו ניירות".

האנדרטאות הופכות את הזיכרון הפרטי של משפחות חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה לזיכרון הקולקטיבי שלנו. הן משתפות אותנו בסיפורי גבורה, אבל גם בסיפורי חיים ובשיגרה של מי שאינם עוד, "לבל יהיו כלא היו", ככותרת ספרה של חוקרת תרבות הזיכרון בישראל, אילנה שמיר. האנדרטאות הן גם חלק מהתרבות של "והגדת לבנך", או בלשונו של הנביא יואל: "ההיתה זאת בימיכם ואם בימי אבותיכם; עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחר".

*   *   *

בחרנו חמש אנדרטאות ומצבה. בחירה מקרית, לא בהכרח מייצגת. האחת מנציחה לוחם בודד מתש"ח, שעד לפני שנים אחדות מקום קבורתו היה בגדר תעלומה. אחרת מבקשת לזכור את נפגעי פיגוע ההתאבדות בקו 20 בירושלים לפני 11 שנים. השלישית מנציחה את נפגע הטרור הראשון, שנרצח כבר בשנת 1851, והוא הראשון ברשימת חללי פעולות האיבה שבהם הכירה מדינת ישראל. עוד שלוש אנדרטאות בפתח תקווה, בחדרה וליד עין החורש מנציחות יחדיו 36 חללים - 18 מהם חללי טרור ועוד 18 שנפלו במלחמת השחרור או בתקופת המאבק נגד הבריטים בשנים שקדמו להקמת המדינה.

הנוגעת ביותר ללב, לפחות לטעמי, היא תחנת אוטובוס פעילה שהוסבה לאנדרטה, ושנמצאת בקצה רחוב מקסיקו בשכונת קריית מנחם בירושלים. בנובמבר 2002 התפוצץ שם מחבל מתאבד בקו 20, ועשרה בני אדם נהרגו. שולמית אסרף, אמה של הודיה, שהיתה אז בת 13 ונרצחה בפיגוע, תיחזקה את התחנה במשך שנים כפינת זיכרון ייחודית לעשרת ההרוגים בפיגוע. לעיתים סייעו לה משפחות נוספות, תושבי השכונה וגם ילדים מתנועת הנוער עזרא. 

ההנצחה הרשמית לזכר קורבנות הפיגוע בקו 20, שאחראית לה עיריית ירושלים, ניצבת על גדר האבן הסמוכה לתחנה: לוח שיש קטן, שעליו מופיעים שמות ההרוגים. האנדרטה הזו מתגמדת לנוכח מראה התחנה עצמה, שאמנם ראתה ימים יפים יותר, אך עדיין מודבקות על שמשותיה תמונותיהם של חלק מהנרצחים ותפילות "אל מלא רחמים" וקדיש.

בשנים עברו היתה שולמית מגיעה כמעט מדי שבוע אל התחנה, מיטיבה את המפה הלבנה על השולחן הקטן, מחליפה את הפרחים שנבלו באגרטלים, מנערת את האבק מספרי התהילים ומהסידורים ומעבירה מטלית לחה על התמונות של הודיה, דקלה זינו, יפית רביבו ושאר הקורבנות. על גבי התמונות היתה שולמית כותבת לבתה מכתבים תמימים ונוגעים ללב. קטעי העיתונות המנוילנים שתיעדו את הפיגוע הקשה, ושהפכו אף הם לחלק מנוף התחנה, התבלו והוסרו. כיום נותרו בה רק השולחן הקטן, פרחים אדומים מפלסטיק ויצירת זיכרון מנחושת ומזכוכית של פרץ כתריאלי. 

עיריית ירושלים מגלה הבנה לקיומו המתמשך - כבר עשור שנים ואף יותר - של מונומנט הזיכרון הבלתי פורמלי של שולמית אסרף, וטוב שכך. מונצחי אנדרטת התחנה הם הודיה אסרף, מרינה בזרסקי, הדסה ילנה בן־דוד, דקלה זינו, ורגה מסקה, סימה נובק, אילן פרלמן, קירה פרלמן, יפית רביבי ומיכאל שרשבסקי.

לזכור את הראש"ז

במקום אחר בירושלים, מאחורי "קבר זכריה" שבנחל קדרון, למרגלות הר הזיתים, הוקמו לפני כשנתיים הרחק מעין רואה שתי "מצבות" חדשות. אלה הן מצבות הנצחה בלבד, לראש"ז - הרב אברהם שלמה זלמן צורף, ולרעייתו חעסע. 

הרב צורף, הראש"ז, נרצח בירושלים לפני יותר מ־160 שנים, בשנת 1851, והוא חלל הטרור הראשון שבו הכירה מדינת ישראל ברשימה של יותר מ־3,000 חללי פעולות איבה. סבו היה יואל משה סלומון, הידוע ממייסדי פתח תקווה. הראש"ז, נכדו, הוא שהשיג מהשליט המצרי מוחמד עלי ואחר כך מהשלטון הטורקי פירמאנים (כתבי זכויות) לבנייתו המחודשת של בית הכנסת "החורבה", המפואר שבבתי הכנסת בעיר העתיקה של ירושלים, והרגיז בכך ערבים רבים. הראש"ז לא זכה לראות את שיקומו של בית הכנסת המפורסם שנשרף ב־1721, נבנה מחדש אחרי מותו, חרב שנית בתש"ח ושוקם שוב בשנים האחרונות. 

באחד מימות הקיץ של שנת 1851 הותקף הראש"ז על ידי ערבי במכת חרב בראשו, בעת שהיה בדרכו לתפילת ותיקין בעיר העתיקה. הוא נפצע קשה מאוד, איבד את זיכרונו ונפטר לאחר שלושה חודשי ייסורים, והוא בן 66 שנים. הכיתוב על לוח השיש שנמצא במקום שממנו נעקר קברו, זהה לכיתוב על המצבה המקורית, והוא נעשה על פי צילום שמחזיק ברשותו עו"ד שמחה מנדלבאום, אחד מצאצאיו של הראש"ז בימינו. מנדלבאום הוציא רק לאחרונה ספר מהודר על יואל משה סלומון ועל שושלתו, ובו הקדיש כמה דפים גם לנכד, הראש"ז.

חלקה אחרת, בבית העלמין הצבאי שבקריית ענבים במבואות ירושלים, מספרת סיפור הפוך: במקרה זה, אחרי יותר מ־59 שנים, שבהן היה טוראי מרדכי פרנקו חלל שמקום קבורתו לא נודע, יש למשפחתו קבר של ממש לעלות אליו - ולא רק לוח שעליו מופיע שם או מספר אישי. פרנקו נפל באחד הקרבות המפורסמים על ירושלים העתיקה במלחמת השחרור, במהלך הניסיונות לחבור דרך שער ציון אל הרובע היהודי הנצור. הוא נהרג במאי 1948 מרסיסי רימון שחבריו זרקו. הרימון פגע במשקוף דלת כנסיית דורמיציון, התגלגל בחזרה לכיוונו של פרנקו, התפוצץ והרגו. 

במשך שנים הסתמכו צה"ל ובני המשפחה על דיווח משובש שהועבר על ידי מטה הפלמ"ח, ולפיו פרנקו נקבר בירושלים. היו שהניחו כי נטמן כאלמוני בבית הקברות בשייח' באדר (גבעת רם) למרגלות בית המשפט העליון. אבל גור אלרואי, איש מילואים ביחידת אית"ן (איתור נעדרים), חשף דיווח מוקדם יותר, שהבהיר שפרנקו נקבר בקריית ענבים. אלרואי איתר שם, לא הרחק מהאנדרטה לזכר חללי חטיבת הראל, חלקה שנראתה כקבר אחים, ובה שבע לוחיות אבן שעליהן שמות של נופלים. אחד מהם היה מרדכי אביכזר, שלחם לצידו של פרנקו ונהרג בתאונת דרכים יום אחרי שפרנקו נהרג בקרב, אולם שמו של פרנקו לא היה בין השבעה. 

אלרואי ואנשי אית"ן הפעילו גלאי חודר קרקע וגילו שני דברים: ראשית, אין מדובר בקבר אחים, אלא בקברים נפרדים. גילוי נוסף: אין מדובר בשבעה קברים, אלא בשמונה. אחרי שהצליבו שוב מידע, אישרו אנשי הרבנות הצבאית ואגף משאבי אנוש בצה"ל את הממצא, ולבני משפחתו של טוראי מרדכי פרנקו, שעלה ארצה מטורקיה רק ארבע שנים לפני מותו, היה בפעם הראשונה קבר לעלות אליו. 

פרנקו עצמו הספיק, קודם שנהרג בניסיון הפריצה לעיר העתיקה, להשתתף בקרבות לשחרור הגליל המזרחי, ב"ליל הגשרים" ובקרב קטמון. בשנת 2007, אחרי כמעט 60 שנה, הגיעה בפעם הראשונה משפחתו אל קברו שבקריית ענבים, ובמקום התקיים טקס גילוי מצבה, שלא השאיר עין יבשה אחת.

סיפור אחר מאותן שנים של המדינה שבדרך, הוא סיפור הריגתם על ידי הבריטים של תשעה מפגינים יהודים, בנובמבר 1945, בשדות שבין גבעת חיים ועין החורש. המפגינים הללו, שפעלו בשיתוף אלפי יהודים אחרים, ניסו לחוש לעזרתם של אנשי גבעת חיים הנצורים, שהבריטים תבעו מהם להסגיר לידיהם חשודים בפיצוץ תחנות מכ"ם שלהם לאורך החוף. 

המכ"מים הללו גילו פעם אחר פעם את ספינות המעפילים, ואיפשרו לבריטים ללכוד אותן. האנדרטה לזכר התשעה ממוקמת היום על כביש פנימי, מאחורי מפעל "פריגת", בין גבעת חיים לעין החורש. היא עשויה מאבן, בנויה כחומה בחצי עיגול ומעוטרת בעציצי גרניום. שמות הנופלים מופיעים עליה. 

בערוגה שבמרכז הקשת נשתלו עץ נוי נמוך ושיחי ורדים. מאחור מתנשאים עצי ברוש ודקלי וושינגטוניה. על קשת האבן נכתבו באותיות גדולות המילים: "אל מול פני העליה יאירו תשעת השמות של החברים אשר נפלו בהגנה על זכות עם ישראל לשוב לארצו". הבחירה בנוסח הזה מזכירה את הפסוק מפרשת "בהעלותך" בספר במדבר: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות..." וגם העובדה שהאירוע התרחש ימים ספורים לפני חג החנוכה של שנת תש"ו סייעה מן הסתם בבחירת מילות ההנצחה. 

האירוע הקשה בגבעת חיים היה "אירוע מתגלגל". הוא החל בלילה שבין 22 ל־23 בנובמבר, כאשר בקרבת חוף שפיים לכדו הבריטים אונייה ששמה היווני המקורי היה "ימיטריוס" והוסב ל"ברל כצנלסון". 200 מהמעפילים הצליחו למרות הכל להגיע אל החוף והועברו על ידי ההגנה למקומות שונים בארץ. 

בלילה שבין 24 ל־25 בנובמבר התקיפו יחידות הפלמ"ח שתי תחנות משטרה של משמר החופים הבריטי: בגבעת אולגה, על חוף ימה של חדרה, ובסידני עלי, על חוף הים של הרצליה. בהתקפה הזו נפצעו שוטרים בריטים וערבים. למחרת היום ריכזו הבריטים כוחות מוצנחים, שהגיעו ארצה עם תום המלחמה באירופה, וצרו על גבעת חיים ועל שפיים. הם תבעו לאפשר להם להיכנס ליישובים ולערוך בהם מסדרי זיהוי. אנשי היישובים חסמו את דרכם של הבריטים. אלפי מתנדבים מנתניה, מזכרון יעקב וממקומות נוספים הגיעו לעין החורש. המגעים עם הבריטים ארכו שעות, אך לא העלו דבר. בסופו של דבר פרץ ההמון היהודי, ללא נשק חם, לכיוון גבעת חיים, והבריטים פתחו באש. שבעה נהרגו מייד. 60 נפצעו. 

הבריטים עצמם נבהלו מהתוצאה, והחלו לטפל ולפנות את הפצועים עם היהודים שהיו במקום. האירוע היכה גלים. הלם ותדהמה השתררו ביישוב. צל כבד הוטל בעולם על מדיניות החוץ והביטחון של בריטניה.

ההרוגים היו איילה טננבוים ונפתלי שטינפלד מהכשרת קיבוץ שלוחות, ששהו בפרדס חנה; אורי אוטנהיימר מהכשרת קיבוץ להבות הבשן; משה מושאיוב, יהלומן מירושלים ששהה בנתניה; יוסף רוזנברג, איש גבעת חיים; אלימלך שטרקמן מקיבוץ עין שמר, יעקב אדטו, איש חברת הנוער מטורקיה ששהה בעין החורש, שמעון קמינר, איש עין החורש, שנפצע קשה בעת הירי, ונפטר מפציעתו בשנת 1951, לאחר שסבל במשך חמש שנים; ואליהו חינסקי, איש פתח תקווה, שנהרג בניסיון פריצה של "ההגנה" למצור על שפיים, ושמו התווסף לאנדרטה. 

בעקבות הריגת המפגינים פירסם נתן אלתרמן במדורו "הטור השביעי" בעיתון "דבר" את "אבידות הבריטים", אחד משיריו החריפים נגד שלטונות המנדט. אלתרמן ראה בפעילות הבריטית נגד המפגינים היהודים אות קין על מצחם. הוא תיאר סיטואציה שבה מגיע קצין בריטי כדי לדווח למפקדתו על האבידות: 

"סֶר, את קרב עמק חפר נשכח־נא לעד!

אל מלך נצור

ספר הלֹבֶן וכרוז הבגידה

נפלו בשרון במִלוי תפקידם.

המיניסטר דִּבֵּר על קַרְיֶרָה, סֶר.

היא אבדה בין רשפון וחדרה, סֶר"

שנתיים אחר הקטל בשדות עמק חפר פרצה מלחמת השחרור וכ־6,000 איש ואישה, מהם 2,400 אזרחים, נפלו. בפתח תקווה, בפינת הרחובות עין גנים וגורדון, מונצחים עשרה מהם, מבני המושבה, באותיות שחורות המוטבעות על גבי סלע טבעי. 

סלע הזיכרון הזה נמצא במרכזה של רחבת דשא צנועה במימדיה בגינת בית הכנסת המקומי. בעזרת הנשים של בית הכנסת הזה ומתחת לבמה שלו היה בתקופת השלטון הבריטי סליק של נשק לא חוקי של ארגון ההגנה.

המונצחים באנדרטת הסלע שמול בית פסילוב, הידוע גם כבית ברנר, שבו אירח מנהיג תנועת הפועלים הידוע יוסף חיים ברנר, שנרצח במאורעות תרפ"א, את ברל כצנלסון ואת א"ד גורדון - הם נתן יוסף אלבום שנפל בקרב בקולה, יגאל שוהם ויהודה בכר שנפלו בלטרון, נתן בלס שנפל בנצרת, אבשלום דינוביץ שנפל במגדל צדק, יהודה מאירוב שנפל ברבדים, מתניה נדיבי שנפל בסג'רה, יוסף סימבול שנפל בשער הגיא, ניסים כהן שנפל בחירבת קוריקר ויצחק פוחס שנפל בכפר עציון.

הספר של האזרחים

האנדרטה האחרונה שפקדנו עשויה מפלדה וצבועה בירוק. תבניתה כדמות ספר. היא הוקמה כיד לזכרם של חללי חמשת הפיגועים בחדרה בשנים 2002-1991. בדף השמאלי של "ספר הזיכרון" מופיעים שמותיהם של 18 קורבנות הטרור, הממוינים לפי תאריך הפיגוע, ובדף הימני יש נר זיכרון נוטף שעווה ומובלט מעט - אף הוא ממתכת. האנדרטה הזאת, תרומת מוטי חזן ומשפחת מרקו, ניצבת על קן מוגבה, מחופה אבן רעועה מעט, על המדרכה ליד הכניסה לבית יד לבנים, ברחוב הנשיא ויצמן במרכז חדרה.

המונצחים כאן ממחישים יותר מכל את התהליך שעברה ישראל בשנות האינתיפאדה הראשונה והשנייה, כאשר גם העורף הצטרף לחזית והפך להיות מטרה מוצהרת של ארגוני הטרור. במלחמה הזאת החללים הם הילדים, הנשים והזקנים; האדם מהרחוב; זה שנוסע באוטובוס, סועד במסעדה או סתם מהלך לתומו ברחובה של עיר. בראש הרשימה מוזכר מרדכי (מוטק'ה) רייכמן, מוותיקי חדרה, שצעיר ערבי שנכנס לחנות הרהיטים שלו בימי האינתיפאדה הראשונה, דקר אותו למוות בסכין. אחריו - קורבנות פיגוע ההתאבדות באוטובוס אגד שהתפוצץ ברציף מספר חמש בתחנה המרכזית של חדרה, בעיצומו של יום הזיכרון, ערב יום העצמאות ה־46 למדינה. בפיגוע הזה נפצעו 30 איש ונרצחו חמישה: בלה בוטין בת ה־49, אם לשניים; דוד מויאל בן ה־27 מכונאי באגד; רחמים מזגאוקר; דדה פרידה ואריה פרלמוטר.

המונצחים האחרים על גבי האנדרטה הזאת הם מאיר ברמי ושושנה ריס, שנספו כשמכונית תופת התפוצצה סמוך לאוטובוס של אגד קו 7 במרכז חדרה. מאיר היה כרוך אחרי הים והירבה לבלות את זמנו בדיג. שושנה הדריכה ילדים בקרב המגע וכתבה שירים. את האבן מעטר דיוקנו של "הנסיך הקטן", אחד הסיפורים ששושנה אהבה מאוד.

עוד מונצחות באנדרטת "ספר הזיכרון" ארבע נשים: איילה לוי (39) מאליכין, לידיה מרקו (63) מגבעת עדה, סימה מנחם (30) מזכרון יעקב וסמדר לוי ( 23) מחדרה. הן נרצחו במרכז חדרה בסוף אוקטובר 2001, מאש שנורתה עליהן מרכב חולף שבו נסעו שוטרים פלשתינים. איילה היתה בדרכה לאסוף את בנותיה מהמעון לאחר העבודה, לידיה באה לחדרה לצורך טיפול שיניים וסמדר היתה בדרכה לעבודתה בקופת חולים בפרדס חנה.

חמשת המונצחים האחרונים ברשימה הארוכה הזו הם הרוגי פיגוע הירי באולם ארמון דוד בינואר 2002. כולם באו להשתתף בחגיגת בת המצווה של נינה קרדשוב, ונרצחו על ידי מחבל שהיה מחופש לקצין. המחבל פרץ לאולם, הרג את המאבטח וירה בחוגגים. ילדת בת המצווה, שהחגיגה הפרטית שלה הפכה לטרגדיה, יצרה שש שנים אחרי האירוע סרט דוקומנטרי (עם ליטל גלאם), שבו תועד הפיגוע הקשה. ההרוגים בפיגוע שמונצחים באנדרטת "ספר הזיכרון" הם דינה בינייב (48) מאשקלון שנרצחה חודשיים לפני נישואי בתה, מדלן; אהרון בן־ישראל (32) מרעננה, שהמוסיקה היתה אהבת חייו; אנטולי (63) ואדוארד (48) בקשייב - בני דודים מאור עקיבא, שהיו נשואים לשתי אחיות; אבי יזדי (25) מחדרה, שלזכרו הוקלט והופץ השיר שכתב שמואל אלבז "ביום שליבך נדם"; ובוריס מליחוב משדרות, שהשאיר אחריו אישה ושלושה ילדים. 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו