שירה בציבור היא עניין של טעם. אני מכיר אנשים שמעדיפים לבלות את החופשה הבאה שלהם בטהרן, כשהם לבושים בחולצת סוף מסלול, מאשר למצוא את עצמם תחת אותו גג עם מאות אנשים שלאיש מהם לא היה סיכוי להתקבל לשום מקהלה, ולמרות זאת מתעקשים לתקוע מבט במצגת, להתעלם מהאקורדיון ולפצוח ב"שוב יוצא הזמר אל הדרך".
אבל אני מכיר גם אנשים שזה הבילוי האהוב עליהם. רמת הביצוע והדיוק המוזיקלי לא רלוונטיים. בזמן השירה בציבור הם מתנהגים כמו אוהד שרוף במשחק של הקבוצה שלו. כלומר, הם לא לגמרי מפוכחים. שלא לדבר על רציונליות. למען השם, הם חוגגים את זהותם. האק"ג הרגשי שלהם רוטט, וברגעי השיא - למשל, כשהמנחה בוחר שיר שהם אוהבים במיוחד - הם עלולים לחבק בדמעות את כל מי שיושב סביבם.
באופן אישי יצא לי להשתתף באירועים כאלה גם כקהל וגם מהבמה, ואני חושב ששירת רבים היא כנראה הריטואל הכי דתי שיש בעולם החילוני. ואני אוהב את זה כמו שאני אוהב בתי כנסת. כלומר, כשזה טוב, זה ממש טוב. וכשזה לא, אז ירחם ה'.
ובכן, יום אחד נסעתי עם צוות "הטיש הגדול" של משה להב לערב כזה בבית מלון. משהו שהוא בין מופע לשירה בציבור. ידענו שהקהל יהיה דתי, ולכן גויס לאירוע זמר חסידי, אבל כשהגענו למקום, הופתעתי לגלות שהקהל ממש חרדי. המון כיפות שחורות, המון זקנים וכובעים ונשים בלבוש אופייני. אני מודה שקצת נבהלתי. תיאום ציפיות זה עניין די קריטי בעולמנו, ולא היה לי מושג איך מזמינים את הקהל הספציפי הזה לערב של תרבות ישראלית ואיך יוצאים מזה בשלום.
להב בחן את המתרחש ואמר לי שיש לו כיוון. הוא יתחיל, ואני אצטרף בהמשך. חשבתי שהאיש מאבד את זה, אבל אז הלהקה התחילה לנגן "המגפיים של ברוך", ו"נתתי לה חיי", ו"יו־יה" ו"לולו", ולא ידעתי את נפשי כשראיתי שכל הקהל מכיר את המילים ואת המנגינה ושר בכיף ובאהבה.
כשהם ראו זמר חילוני על הבמה, זה פחות או יותר מה שהם הכי רצו שהוא ישיר. כוורת. זאת לא היתה הפעם הראשונה שבה חשבתי שדני סנדרסון גדול, אבל באותם רגעים הבנתי עד כמה. ואיזו זכות זאת להיות חתום על שירים שמלווים עם שלם, נוגעים בשפה ואפילו מעצבים את המבט שיש לנו על הדברים.
בשבוע שעבר כתבתי כאן על סבא שלי, שנפטר במהלך שירותי הצבאי. זה היה לפני 35 שנה. רפול היה הרמטכ"ל, ואחד הדברים הראשונים שהוא עשה היה ביטול הלהקות הצבאיות. כך יצא שהייתי נחלאי בתקופה שבה אין להקת הנח"ל. האם אפשר בכלל לדמיין? אבל עם כל הכבוד לרפול, מסורת זו מסורת, ומסיבת סיום קורס מ"כים של הנח"ל תמיד היתה מושקעת ומקצועית. כל מחלקה שחררה חייל אחד לחודש(!) של כתיבה וחזרות, והיו מפיק ובמאי שזה היה שירות המילואים שלהם.
כבר כתבתי פה פעם על החודש הזה. ועכשיו אני רוצה להוסיף שאחד הקטעים שלנו היה השיר "רק אני והנגמ"ש שלי", שכתבנו על בסיס שיר בעל פזמון דומה. רק בערב הסיום התברר לנו שמייד אחרינו, בחלק השני והמגניב של המסיבה, עומדים להופיע דני סנדרסון ולהקתו.
רצינו למות קצת. מצד שני לא היתה לנו זכות להתפנק, אחרי שבילינו בחזרות בזמן שכל החבר'ה השכיבו מארבים בלבנון. היו כמה שדרשו להוריד את שיר הנגמ"ש. אבל סנדרסון עצמו, שהגיע לבמה לעשות בדיקות סאונד, התלהב מהרעיון ועמד על כך שאנחנו שרים איתו ביחד, על הבמה, את המילים "מבית סחור, עד נבטייה, זה רק אני והנגמ"ש שלי".
כבר שנים שלא פגשתי את החבר'ה המוכשרים שהיו איתנו בערב ההוא, אבל ברור לי שאיש מהם לא שכח את רגעי הקסם שבהם עמדנו על הבמה לצד אחד האמנים החשובים ביותר שעיצבו את נעורינו וראינו אותו שמח על ההזדמנות לחרבש שיר שהוא עצמו כתב.
אולי זאת רק דעתי, אבל יום ההולדת ה־70 לסנדרסון, ובכלל לחברי כוורת, הוא סוג של חג לאומי. כוורת היתה הלהקה היחידה בישראל שאפשר לדבר עליה במונחים של אגדה, למרות שמשהו בשטותניקיות המוחלטת של הענקים האלה לא ממש מסתדר עם עולם האגדות.
כוורת התקיימה שנים ספורות, ובעצם מעולם לא התפרקה. אני בספק אם גם היום היינו מוכנים לקבל חבורה של גברים שאין בה ייצוג לאישה, למזרחי או לחובש כיפה (מישהו אמר "זהו זה"?). קשה לעכל את העובדה שהיה כאן הרכב חלומות, שיוני רכטר, למשל, בסך הכל שימש הפסנתרן שלו.
אבל איזה מזל שהיתה כוורת. דווקא הם, שלא לקחו שום דבר ברצינות (חוץ מאשר את הרמה המקצועית), ניסחו ישראליות לא מאולצת שבאופן הכי טבעי כוללת גם צלילים מזרחיים ומחברת בין ההורה לביץ' בויז, אהבה ונונסנס, סלנג ותנ"ך.
הסנדרסוניות נפלה על הראש שלנו בדיוק בזמן. היינו שבעים לגמרי מפאתוס. כולם דיברו אז בדיקציה מוגזמת, התיזו עיצורים כאילו יש להם כפית בפה ודפקו על כל שולחן או פודיום. הרצינות התחילה להסתמן כמשהו מסוכן לבריאות. ילדים היינו, וחשבנו שמשהו נורא רובץ על כל המבוגרים. מועך אותם. אולי זאת ההיסטוריה עצמה.
תמיד היתה איזו מלחמה שדיברו עליה במונחים של חורבן הבית, ומי יודע מה היה עולה בסופנו אילולא צצו פתאום שירים ושורות כל כך בלתי צפויים, עד שלפעמים אני עדיין מוצא את עצמי מופתע מהם - למרות שהם מתפזמים במוחי כבר יותר מ־40 שנה.
"כשהייתי בגן אז גידלתי שפם, הילדים בי חשדו ובצדק". ההוא שלמד שחייה בהתכתבות אצל מציל ידוע. וכמובן אותו ברוך שהאכיל את המגפיים שלו מרק ולקח אותם לסרט כל יומיים. "גוליית" הוא אחלה שיעור תנ"ך, ואני לא יודע מה הייתי עושה בלי הביטוי "בול בפוני", שכשמו כן הוא.
תמיד היה משהו מאוד רומנטי מתחת להומור של סנדרסון, וגם זה ישראלי מאוד, אבל בקטע טוב. שמות טריוויאליים כמו ברוך, דני, יוסף ואפרים, ולצידם שמות מוזרים כמו יודוקוליס, סילביה (קראו לה סילביה באמפר, אם קראו לה), וכמובן אייצ'י פאפא ולוגי גרסקו, שהעבירו את הזמן כדי לפנות מקום לעוד זמן.
היתה שם רומנטיקה של לוזרים מתוקים: "דפקתי בדלת, ענית שאת לא נמצאת", ושל נעורים תמימים, כמו שהיתה לכולנו, שלא מסוגלים להירגע מכך שאותה אחת ביקשה שנחזיק לה את הקרמבו. והומור שבועט גם בנטייה של האהבה לקחת את עצמה ברצינות מוגזמת, "וכשעברתי הושיטה ידה, את הרכב עצרתי חיש על המקום! חוץ מזה היה אדום".
בניגוד לאחרים שלא נזכיר כאן, גם הרומנטיקה וגם ההומור לא היו שטיק בימתי אלא דרך חיים. אולי אפילו אמונה שמי שצוחק על עצמו הוא האיש הראוי לאהבה. אפשר לראות את זה בכל ראיון שהתקיים עם סנדרסון. כמו בפעם ההיא שבה הוא נשאל: "למה אתה אף פעם לא כותב על הילדים שלך?", וענה: "ניסיתי, אבל הם זזים כל הזמן".
מזל טוב לסנדרסון. כמה טוב שהוא נולד. ובלי להתנצל על הטון הרציני: תגידו אתם שם, זאת לא הזדמנות מעולה ומתבקשת לפרס ישראל?