בשנת 1804 מונה מריוות'ר לואיס, מזכירו של הנשיא תומס ג'פרסון, למצוא נתיב מעבר ממזרח ארה"ב למערבה, עד לאוקיינוס השקט. ג'פרסון רכש את לואיזיאנה מידי נפוליאון, והאמין - יותר נכון קיווה לגילוי נתיבי מים שיחצו את ארה"ב לרוחבה.
במשך שנתיים התכונן לואיס למשימה, ובמצוות הנשיא התגייסו לעזרתו מיטב המלומדים של ארה"ב הצעירה. בכיר רופאי ארה"ב סיפק לו את עילית הידע הרפואי של התקופה: אפשר לרפא כל מחלה בעזרת משלשלים, נגד עגבת - כספית. אם מישהו ממש חולה - הקז את דמו עד שיבריא, או שימות כמו הנשיא הראשון ג'ורג' וושינגטון, שרופאיו הקיזו אותו למוות אחרי שחלה בדלקת ריאות, או סטרפטוקוק, או סתם צינון קשה.
הרפואה המודרנית, שמתבססת על חקירה מדעית, על נהלים של אבחון ובדיקה - גם של המדדים הרפואיים וגם של התרופות המתאימות - היא עניין חדש. עד לפני כמאה שנה כל הרופאים היו רופאי אליל, רחוקים ממחקר שיטתי, ובמקרים רבים הזיקו לחוליהם יותר משריפאו אותם.
כ־50 שנה אחרי המשלחת של לואיס ושותפו ויליאם קלארק, איבד צ'רלס דרווין את בתו בת ה־10, אנני, לשחפת, ועם מותה איבד גם את אמונתו הנוצרית. לא תיאוריית מוצא המינים, ולא תיאוריית הברירה הטבעית שהגה עמדו בינו לבין אמונתו באל. אחרי מותה של בתו האהובה, הפסיק דרווין ללכת לכנסייה.
חמישית מילדי אנגליה בתקופתו של דרווין לא זכו להגיע לגיל 5. הורים מיהרו להטביל את ילדיהם לנצרות, כדי שאם ימותו בינקותם - ימותו כנוצרים ויוכלו להגיע לגן עדן. הארכיבישוף מקנטרברי, ארצ'יבאלד קמפבל טייט, שכל חמש מבנותיו מתו משנית (סקרלטינה) בתוך חמישה שבועות, ייסר את עצמו כיוון שהאמין שמותן הוא עונש משמיים על כך שחטא בחטא הארציות. אילו היו חולות היום - רופא המשפחה היה רושם להן אנטיביוטיקה והן היו נשארות בחיים. אבל רק אחרי מלחמת העולם הראשונה וגילוי הפניצילין אפשר היה לדבר על "רפואה" במובן המרפא שלה. אנני דרווין נשלחה למוסד שהתיימר לרפא את החולים באמבטיות חומץ, ובשתיית תערובת של ברנדי ואמוניה, כך שלייסורי המחלה התווספו גם עינויי ה"טיפול".
התרגלנו לרפואה המודרנית. אנחנו רחוקים כל כך מהרפואה שהכירו אנשים כמו לואיס או דרווין, או הדורות שאחריהם, עד שאין לנו מושג אילו תהליכים עברה האנושות כדי שנהיה שאננים לנוכח פריחה אדמדמה על גופו של ילד. עבור הארכיבישוף טייט והמדען דרווין זו היתה הזמנה לגרדום ולדיון תיאולוגי. שניהם הרחיקו לכת עד לאלוהים עצמו בגלל מחלות שכל רופא משפחה יכול להתמודד איתן בימינו. עד כדי כך הרחקנו לכת בשאננותנו, שיש כאלה שחושדים עקרונית בכל מוסדות הרפואה, בחברות התרופות, בחיסונים, והשיא הוא כמובן קופות החולים, שנותנות שירותי "רפואה משלימה" - שם קוד לפרקטיקות של אותה רפואת אליל ישנה. אלא שהרפואה המשלימה הזו לפחות לא גורמת נזק, רק פותחת צ'אקרות.
בריאותם של ילדים נראית לנו טבעית, כיוון שבשגרה אנחנו מחסנים את ילדינו נגד מחלות ילדות עם שמות חמודים כמו "אדמת", "שעלת" ו"חזרת". גם בריאותנו שלנו ואריכות הימים שאנחנו נהנים ממנה מצטיירות כזכות מולדת. היא לא. אנחנו מאריכים ימים בבריאות טובה כי מחלות שחיסלו שליש מאוכלוסיית העולם לפני כמה מאות שנים - חוסלו בעצמן, אם על ידי חיסון ואם על ידי תרופות. אנחנו שותים מים נקיים, הביוב לא זורם ברחובות, מדענים מרפאים מחלות חשוכות מרפא, וזה בדיוק הזמן שבו כל הישגי המדע והרפואה הופכים שקופים עד כדי כך, שאפשר לשכוח את תרומתם לא רק לאיכות החיים אלא לחיים עצמם.
על פי ארגון הבריאות העולמי, בשנת 2019 הגיע מספר המתים מחצבת בעולם ל־207,000. רובם ילדים, רובם במדינות עולם שלישי שבהן לא התבצע כיסוי חיסוני מספק. העובדה שבמדינות עולם שלישי יש גם מערכות בריאות של עולם שלישי גם היא מגבירה את התמותה. חצבת היא מחלה מידבקת יותר מקורונה, וגם חשדני החיסונים הנמרצים ביותר יתקשו לטעון שחיסונים נגד חצבת גובים מאות אלפי קורבנות בשנה.
בכל שנה מתים ברחבי העולם מאות אלפי אנשים משפעת. החיסונים נגד שפעת אינם יעילים כמו חיסונים נגד מחלות אחרות, אך בכל זאת הם יכולים לצמצם את התחלואה במידה רבה. בכל זאת יש כאלה שבוחרים לא להתחסן. לעיתים מתוך עצלנות, לעיתים כי גם לשפעת אין דימוי קטלני, לעיתים בגלל פחד מוגזם מתופעות לוואי, ולעיתים בגלל תיאוריות קונספירציה.
בכל רגע נתון יכול אדם להחליט לחשוד ברשימת המרכיבים של החיסון המחומש או להיזכר בקרוב משפחה שקרה לו משהו ממש רע בדיוק יומיים אחרי החיסון, אבל ברגעים כאלה אולי כדאי לפתוח ספר היסטוריה, או ויקיפדיה, ולספור את הילדים שמתו מפוליו, או שבילו את שארית חייהם מונשמים בריאת־ברזל, או בכיסא גלגלים, עד שג'ונה סאלק פיתח חיסון יעיל.
האם המדינה רשאית לכפות על אזרחיה להתחסן? בעיניי זו שאלה לשיעורי פילוסופיה. אילו היית שואל את צ'רלס ואמה דרווין האם היו מחסנים את אנני הקטנה ואת אחיה נגד שחפת - מן הסתם התשובה היתה ברורה. דרווין חזה בבתו מתענה בבית המרפא. בלב שבור כתב עליה: "גם כאשר היתה מותשת כל כך עד שבקושי יכלה לדבר, טרחה לשבח כל דבר שהוגש לה.
כאשר נתתי לה מעט מים אמרה, 'אני מודה לך מאוד', וסבורני כי המילים היקרות האלה היו האחרונות שאמרה לי ילדתי האהובה" (מתוך "הקופסה של אנני", מאת רנדל קיינס, תרגום: חני אלעד. ספר מומלץ עד מאוד).
המדינה לא צריכה לכפות חיסונים על אזרחיה. האזרחים צריכים לתבוע מהמדינה להתחסן, ולהכיר תודה על כך שנולדו לעידן שבו מוות המוני נעצר בפתח קופת החולים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו