גלויות של תקווה

היינץ ליכטוויץ בן ה־6 לא ידע זאת, אולם 1 בפברואר 1939 היה היום שבו ראה את אביו בפעם האחרונה, כשעלה לרכבת ה"קינדרטרנספורט", שלקחה אותו ועוד מאות ילדים אל הממלכה הבריטית, הרחק ממשפחותיהם ומטבעת החנק הנאצית. הוא היה ילדם היחיד של מקס ואלסי ליכטוויץ. אלסי נפטרה כאשר היה בן כשנתיים, והוא נותר כילד יחיד לאביו שגדל תחת כנפה המגוננת של המשפחה המורחבת: סבתא מרגרט, אם אביו, והדודים וולטר ולודוויג ונשותיהם.

המשפחה התגוררה בבית דירות גדול במרכז ברלין ותיחזקה בית דפוס משפחתי מצליח. היום שבו העלה אותו אביו לרכבת היה היום שבו היינץ החל מסע רכבת מפרך להולנד ומשם במעבורת לאנגליה, עד שהגיע לחיקם של וויני ומוריס פונר, זוג יהודי חשוך ילדים מוויילס.

המציאות הפוליטית והחברתית המשתנה, עם עלייתו של היטלר לשלטון, שינתה כהרף עין את חייהם של הליכטוויצים ושל שאר אזרחי גרמניה היהודים. ליל הבדולח הנורא שהתרחש בליל 9 בנובמבר 1938 האיץ את ההגירה היהודית מתחומי הרייך השלישי, ובכך גם את התוכניות להצלת יהודי גרמניה, כגון תוכנית ה"קינדרטרנספורט".

"הייני אהובי הקטן!

יום הולדת זה הוא הראשון שאתה חוגג בלעדי אביך, אבל אני חושב שתיהנה ותשמח בו בכל מקרה... אני מחבק אותך ושולח לך נשיקות רבות, ילדי הטוב,

באהבה רבה,

אבא"

(09.06.1939)

ה"קינדרטרנספורט" - "משלוחי הילדים" - היו חלק מתוכנית להצלת ילדים יהודים מגרמניה הנאצית ערב מלחמת העולם השנייה, שבמסגרתה נשלחו יותר מ־10,000 ילדים יהודים ולא־ארים מגרמניה, מצ'כוסלובקיה ומאוסטריה אל בריטניה, המדינה היחידה שהסכימה להכניס את הפליטים אל תחומה ולהעניק להם אפשרות של חיים חופשיים.

היינץ, כיום הנרי פונר - השם שהעניקה לו המשפחה הבריטית - לא זוכר את היום שבו העלה אותו אביו על הרכבת. במשך רוב שנות ילדותו והתבגרותו העדיף שלא לחקור בנושא או לשאול שאלות, אלא להיטמע בחייו האנגליים החדשים אצל הפונרים, בעודו שוכח אט־אט את שפת אמו ואת חייו הקודמים.

רק בתום המלחמה, כאשר נפגש עם קרוביו ששרדו, החל פונר לתהות מה עלה בגורל משפחתו. תהליך של חיפוש זה הביא אותו היום, בעודו בן 81, להוציא לאור ספר זיכרונות ששמו "גלויות לילדי הקטן" (הוצאת יד ושם), שבו הוא מגולל את סיפורו ואת סיפור משפחתו, ובכך בעצם את סיפורם של כלל ילדי ה"קינדרטרנספורט", דרך מקבץ של גלויות ומכתבים שנשלחו אליו מאביו, מסבתו ומדודיו, עד הסוף המר.

בימים אלה הנרי, דוקטור לכימיה מאוניברסיטת לידס, חוגג 52 שנות נישואים לג'ודי. לשניים יש שלושה ילדים ונכדים רבים. בשנת 1968 הם עלו לישראל והשתקעו בירושלים. מול המרפסת הפתוחה ועל רקע ההרים בביתם, זיכרון השואה נראה כחלום רחוק. "ידעתי שאני עתיד לנסוע", מספר הנרי, "אבל אני לא זוכר איך הגבתי כשזה נאמר לי או מה חשבתי על זה. אבא פשוט אמר לי שאני נוסע לגור אצל משפחה אחרת באנגליה, שלא הכרתי. הקהילה הקטנה בוויילס, שאליה השתייכו הפונרים, קלטה 30 ילדים יהודים מה'משלוח' שלי באותו הזמן, ואני מעולם לא תהיתי איך התגלגלתי דווקא אליהם. רק בגיל 70 תהיתי ביני לבין עצמי למה הם לא לקחו אותי בחזרה אחרי המלחמה".

פונר זוכר שהיו איתם מבוגרים שאת שמם לא זכר, אנשים־לרגע שדאגו לצורכיהם עד לפגישה עם המשפחות האומנות. "בדיעבד למדתי שאלה היו מתנדבים, אנשי חינוך, שהעבירו את הילדים למקום מבטחים וחזרו לתופת האירופית. אני זוכר את רגע הפחד שבו חצינו את הגבול הגרמני, וחיילים גרמנים עלו לבדוק את המזוודות הקטנות שהורשינו לקחת. כשעברנו לצד ההולנדי הופיעו נשים לבושות לבן שהגישו לנו נקניקיות בלחמניות.

"משם המשכנו במעבורת לאנגליה, ואז ברכבת ללונדון. לאחר זמן מה הגיעה אישה שלקחה אותי ואת הקבוצה שאליה השתייכתי לדרום וויילס, לעיר סוונסי, שם חולקנו למשפחות האומנות שלנו. אז לראשונה נפגשתי עם בני הזוג פונר".

"הנרי היקר,

אני שמח לשמוע על בריאותך ועל התקדמותך, הישאר בריא! 

עתידנו לוט בערפל. אנא כתוב לעיתים קרובות יותר!

נשיקות רבות, אבא"

(08.12.1942)

הנרי הגיע אל הפונרים בתחילת פברואר 1939. את קשיי הקליטה הוא לא זוכר כל כך, אבל רמז למצוקתו של ילד בן 6 הנתלש ממשפחתו ומביתו ומושם בקרבם של זרים אפשר לראות בעובדה שהוא סירב לאכול במשך תקופה ארוכה. "בסוף הסכמתי לאכול מן הסתם", הוא צוחק, "אבל זה לקח לי זמן".

בניגוד למשפחות אומנה אחרות, שהעדיפו להשכיח מזיכרונם של ילדי היהודים את הוריהם שנותרו מאחור, הפונרים החליטו לנהל בית באווירת פתיחות. "לא הסתירו ממני את העובדה שיש לי אבא אי שם", הוא אומר, "ואמרו לי תמיד שצריך לחכות ולראות מה קורה באירופה כדי לדעת מה יעלה בגורל המשפחה הביולוגית שלי. בכל מקרה זה לא מנע מהם לשלוח אותי לבית הספר מייד, וממני להתחיל בתהליך ההיטמעות שלי בחברה האנגלית".

הנרי גדל בתחושה חזקה של אי ודאות. "זה היה קשור לחיים שלי באנגליה ולפונרים עצמם", הוא משחזר, "כל הזמן פחדתי שאולי יחזירו אותי, הרגשתי שאני נמצא שם על תנאי, וזה גם היה די נכון כי יכלו להחזיר אותי באופן עקרוני. הכרתי ילדים שזה קרה להם. בסופו של דבר אימצתי את השם שלהם והם הפכו להיות המשפחה שלי, אבל כל הזמן חייתי בתחושה שזה לא בהכרח יימשך, שכהרף עין זה יכול להשתנות".

ידעת מה קורה בגרמניה באותו הזמן?

"לא ממש. ידעתי שיש מלחמה, ידעתי שהמשפחה שלי שם בסכנה, אבל זה לא היה נראה לי כמו משהו יוצא דופן כי גם באנגליה אנשים מתו סביבי כל הזמן. לא היה יוצא דופן ללכת לבית הספר ולגלות שאחד מבני כיתתי נהרג בהפצצה הגרמנית האחרונה על העיר שלנו. היו פשוט מודיעים לנו: 'כך וכך נהרג'. לא הביאו לנו פסיכולוגים ולא דיברו על זה איתנו. סוונסי הופצצה במשך שלושה ימים רצופים. חודשים ישבנו במקלטים. רק כשבגרתי הבנתי שאמנם עברנו הרבה דברים לא טובים, אבל לעומת אנשים שהיו במחנות באירופה עצמה - יצאנו בזול מאוד".

המכתבים והגלויות מבני משפחתו של הנרי שנותרו בגרמניה החלו להגיע ביום שכף רגלו דרכה על אדמת אנגליה, ולא פסקו עד אשר רוב בני משפחת ליכטוויץ נלקחו למחנות הריכוז וההשמדה או ברחו מגרמניה והקשר עימם נותק. הגלויות, שיועדו לילד המתקרב לגיל 7, אופיינו באיורי ילדים קלאסיים: כלבלבים, ארנבונים, גמדים, אפרוחים וקרפדות מרקדות. תוכנן נכתב תחילה בגרמנית. כאשר הנרי החל לשכוח את השפה ולאמץ את שפת ביתו החדש, עברו המכתבים להיכתב בשפה האנגלית. המכתבים מגלים אהבה עצומה וגעגוע גובר והולך לילד יחיד שנשלח הרחק. התמונות הצבעוניות המעטרות גלויות אלה הן ניגוד נורא למציאות החשוכה שבה בוודאי נקנו וקושטו ואשר בה נכתבו עליהן מיטב האיחולים והברכות שיכולה משפחה רחוקה להרעיף על בנה יחידה.

שמחת לשמור עם אבא על קשר?

"מאוד, אבל זה הלך ונהיה קשה יותר ככל שאיבדתי את הגרמנית שלי. אני זוכר שאבא התקשר אלי לאנגליה יום אחד ולא יכולתי להבין אותו, והוא לא היה יכול להבין אותי כי הוא לא דיבר אנגלית ואני לא דיברתי גרמנית. זה היה מאוד מתסכל בשבילי, אבל אני מניח שזו היתה ממש מכה נוראית עבורו. הידיעה שאני שוכח אותו, בעצם".

ב־9 בנובמבר 1942 מקס ליכטוויץ נתפס על ידי הנאצים, וכחודש לאחר מכן נשלח לאושוויץ. ב־16 באותו חודש הוא כבר לא היה בין החיים. כאשר דודיו של הנרי הגיעו לבקר אותו מפאריס לאחר המלחמה, הוא כבר ידע שאביו מת. "הקשר עם אבא התנתק בסוף 1942", הוא אומר, "באותה התקופה הגיע מכתב מהצלב האדום עם המסר האחרון מאבא שלי לפני שנשלח לאושוויץ, ואז היתה הפסקה במכתבים עד סוף המלחמה".

חשדת שמשהו קרה כאשר המכתבים פסקו?

"היה די ברור גם לילד בן 10 שאם יש מלחמה - אין מכתבים, והמלחמה כבר היתה בשיאה אז. פשוט קיבלתי את הידיעה שבמלחמה קורים דברים נוראים. הדודים שבאו לבקר לא ממש שפכו אור על הנושא. הגיעו שני זרים שלא זכרתי, דודי, אח של אבי, לא דיבר מילה באנגלית, ויכולתי לתקשר רק עם דודתי. בסוף שנות ה־40, כאשר הייתי בן 16, לקחו אותי הפונרים לפאריס לפגוש את סבתי".

הזמן הרב טישטש את הזיכרונות, וכשהנרי פגש את סבתו היא נתפסה עבורו "כדמות, ופחות כאדם. בגיל שבו הייתי, כל שרציתי להיות היה נער ככל הנערים, בלי עבר עגום ומשפחה שאיני זוכר. לא רציתי ללכת אחורה ולחפור במה שנראה לי כמו זיכרון רחוק מדי".

"ארווין היקר,

... ביום מן הימים אנא מסור ל(היינץ) שמסרתי אותו רק מתוך אהבה עמוקה ודאגה לעתידו, ומצד אחר כאבתי מגעגועים אליו... וכי חיי יאבדו כל משמעות אם תאבד התקווה כי אראה אותו שוב ביום מן הימים".

(מכתבו האחרון של מקס ליכטוויץ לבן דודו ארווין, זמן קצר לפני הגעתו לאושוויץ)

הרצון ללמוד על גורלם של אביו ושל משפחתו הביולוגית הגיע להנרי בשלב מאוחר מאוד בחייו, לאחר שכבר התחתן, הביא ילדים לעולם ועלה ארצה. "זה היה עניין של התבגרות", הוא אומר, "כשיכולתי לשאול את עצמי את השאלות המאוד כואבות האלה. הנכדים שלי שואלים אותי היום על העבר שלי ואני עונה להם, אבל מאוד קשה לי, בעיקר מבחינה נפשית".

מי סיפר לך בסופו של דבר בדיוק מה קרה?

"סבתא שלי. היא הראשונה ששאלתי אותה מה קרה לאבא שלי, והיא כתבה לי מכתב מפורט שבו היא אישרה שהוא אכן נרצח באושוויץ".

מה זה גרם לך להרגיש?

"זה היה בתקופה שבה הקרינו בבריטניה הרבה סרטים על המחנות, בעיקר על ברגן בלזן, שהיה המחנה שהבריטים שיחררו. פשוט לא יכולתי לראות את זה. רציתי רק להרחיק את עצמי מהדבר הזה. עד היום לא נסעתי לאושוויץ. לפעמים אני חושב שאולי כדאי לי לנסוע לראות איפה אבא שלי גמר את חייו, אבל לא הגעתי לשם".

יש לך כעס כלפיו?

הנרי עונה חד־משמעית: "לרגע אחד לא נכנסה לראשי מחשבה מאשימה כלפיו. מגיל צעיר הבנתי שהוא עשה את זה בשביל להציל את החיים שלי. רק בגיל מבוגר יותר, כשהתחלתי לקרוא יותר על ילדי ה'קינדר', נתקלתי בתופעה הזו של ילדים שכעסו על הוריהם ששלחו אותם משום שחשבו שהם לא רצו אותם או אלוהים יודע מה. אני לא חשבתי על זה לשנייה".

אם היית יכול להגיד לו משהו היום, מה היית אומר לו?

"'אבא, תודה על החסד שעשית עימי בזה ששלחת אותי מחוץ לגרמניה'. הייתי מאוד רוצה שהוא יכיר את המשפחה שלנו כאן, את המשפחה שלו, בעצם, ויראה את כל מה שהצלחנו להשיג כאן, למרות הכל".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו