מבצע נרחב נגד השוק השחור
ביום חמישי, 5 באוקטובר 1950, בשעה 6 בבוקר, החלה פעילות מקיפה שהוגדרה על ידי ממשלת ישראל כ"מלחמה בשוק השחור".
על ניהול המבצע הלוגיסטי הגדול והמורכב הופקד סגן המפכ"ל, יוסף נחמיאס (לימים המפכ"ל השני), ותחתיו הוצב "צבא" שסר לפקודתו: יותר מ־1,500 פקחי משרד הקיצוב, יחידות צבאיות שלמות על חייליהן וציודם, כ־900 שוטרים, ועוד מתנדבים רבים בעלי עבר ביטחוני בצבא או במשטרה.
עשרות פעולות התבצעו במקביל באותו בוקר: מחסומים הוקמו בצירי התנועה הראשיים, בכניסות וביציאות של הערים הגדולות ובתוך הערים עצמן; כ־200 סוחרי שוק שחור נשלפו עם שחר ממיטותיהם והועברו לחקירה; ועשרות צוותי פקחים נעמדו בכניסה למחסנים, למרתפים ולמבנים שלגביהם התקבל מידע מאגף המודיעין של המשטרה ומה"שין־בית" (לימים השב"כ) ככאלה שמאחסנים סחורת שוק שחור. הפקחים פרצו את דלתות הכניסה הנעולות, ערכו רישום מדוקדק של הנמצא במקום והחרימו מטענים רבים של סחורות חשודות.
ברחבי הארץ הוקמו תחנות קשר, שאותן איישו אנשי הסתדרות שקיבלו תלונות מהציבור על הפקעות מחירים. יותר מ־50 בתי דין לספסרות, שהוכנו בסודיות ומבעוד מועד, נפתחו בבוקר המבצע, ובכל אחד מהם הוצבו שופט מוסמך ושני אישי ציבור - כבתי דין מהירים.
ב־26 באוקטובר 1950 הכריז שר האספקה והקיצוב, דב יוסף, על "הצלחה גדולה במלחמת החורמה נגד פושעי השוק השחור". אך המציאות היתה שונה לחלוטין: בתום כמה ימי הלם חזר השוק השחור לפעילותו.
ב־1952 החלה הממשלה לצמצם את משטר הצנע והקיצוב בישראל. צמצום נוסף במדיניות הצנע בוצע אחרי מלחמת סיני ב־1956, ומשטר הצנע כולו בוטל רק ב־1959.
ממגורות ייבנו בחיפה: "כמו בכל מדינה מתוקנת"
באוקטובר 1950 הודיעה לשכת העיתונות הממשלתית ש"ישראל מצטרפת למתוקנות שבמדינות העולם, בהקמת ממגורות (מחסנים לאגירת תבואה ויבול) בנמל חיפה".
היה זה שלב נוסף במאמץ מתמשך של יזם ותעשיין ציוני־רוויזיוניסט בשם ראובן הכט, שהיה בן 41 באותה עת, ומאחוריו 13 שנים של ניסיונות - עוד מתקופת המנדט - להקים בישראל ממגורות חדישות.
הכט חי מגיל 9 עם משפחתו בשווייץ, לשם עברו מבלגיה בעקבות עסקיו המסועפים של האב, יעקב, בתחומי הספנות והאחסנה. בגיל 11 נשאב הבן לרעיון הציונות, למורת רוחם של הוריו, ולאורך שנים שילב בין פיתוח עסקים לפעילות ציונית ענפה, במסגרת התנועה הרוויזיוניסטית. כבר ב־1937 ניסה הכט להקים ממגורות תבואה בנמל חיפה, שנפתח לפעילות ארבע שנים קודם לכן, אך הבריטים דחו את בקשתו.
ב־1950 הגיע הכט להסכם עם ממשלת ישראל בנוגע להקמת ממגורות בשטח נמל חיפה, וב־1951, אחרי שקיבל לידיו זיכיון ל־55 שנים להקמה ולתפעול של הממגורות, הוא ניגש למלאכת הבנייה - שהסתיימה ב־1955. ב־1981 הקימה חברת "דגון בתי ממגורות" שלוחה באשדוד, וכיום עוברים דרך "דגון" כ־75 אחוזים מסך 3 מיליון טונות התבואה המגיעות לישראל מדי שנה.
הכט המשיך לאורך כל חייו בפעילותו הציונית הענפה. ב־1987 הוא זכה בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, ושש שנים לאחר מכן, ב־1993, הלך לעולמו בגיל 84.
מפגן צבאי נעל את המכביה
ביום ראשון, 8 באוקטובר 1950, לעיני 45 אלף צופים באצטדיון הלאומי ברמת גן, ננעלה המכביה השלישית - בתום 11 ימי תחרויות.
בשעה 15:00 נתן שר הביטחון וראש הממשלה, דוד בן־גוריון, את האות, ומפגן צה"ל הנועל את האירועים החל: 2,000 חיילי וחיילות חיל רגלים, חיל נשים ונח"ל התייצבו בסדר מופתי על משטח הדשא הרחב, בציוד מלא ובכובעי פלדה, והפגינו תרגילי סדר חמושים. אחר כך הוצגו קרבות פנים־אל־פנים, תרגילי קומנדו, ג'ודו ואקרובטיקה, מעבר מכשולים והליכה על קורה, תרגילי טיפוס על חבלים, ועוד.
בהמשך טסו מעל לאצטדיון שלושה מטוסי דקוטה, שמהם קפצו 60 צנחנים מגדוד 890, ובהם שתי צנחניות - יוכבד קאשי ומנוחה פידל. היתה זאת צניחת הראווה הראשונה שהתקיימה בישראל, ועם נחיתתם על הדשא התקבלו הצונחים במחיאות כפיים סוערות. קאשי ופידל ניגשו עם שלושה צנחנים נוספים לראש הממשלה, שישב על במת הכבוד, והגישו לו איגרת מחטיבת הצנחנים. בן־גוריון הקריא ברמקול את תוכנה, שאמר ש"בהתמודדות הבאה נילחם על אדמת האויב". הקהל העצום הריע בהתלהבות.
בהמשך אמר בן־גוריון ש"בעוז רוחנו ובעוצמת כוחותינו נדע לעמוד מול פני העתיד" - והטקס הסתיים בשירה מהדהדת של ההמנון.
"עובדי המחט" שובתים
באמצע אוקטובר 1950 הכריז "ארגון עובדי המחט" (החייטים) הארצי על שביתה. "הממשלה לא נותנת לנו לחיות, ואנחנו לא ניתן להם חליפות", זעק בזעם יו"ר הארגון, פרדי דויטש, בהפגנה שנערכה בתל אביב. הכעס התעורר בעקבות צו שהוציא משרד הקיצוב, שהגדיל באופן משמעותי את מספר תלושי הנקודות הדרושים לרכישת חליפה - עובדה שצמצמה מאוד את היקף ההזמנות אצל החייטים. כמה חייטים התייצבו בהפגנה עם מכונות התפירה שלהם, ובלהט ההפגנה הושלכה מכונה אחת על דלת הזכוכית של המשרד הממשלתי, וזו נופצה לרסיסים. המשטרה פיזרה את ההפגנה במהירות ועצרה שלושה חייטים שסירבו להתפנות. כעבור חודש, אגב, נכנע שר הקיצוב למחאה וביטל את הצו החדש.
בולדוגים לשמירה בנגב
כמה מיישובי הנגב, שסבלו ממכת גניבות של מסתננים, דרשו ממחלקת ההתיישבות של הסוכנות לקבל תגבורת לשמירה. להפתעתם, נשלחו אליהם כלבי בולדוג מאומנים, שהוכיחו את יעילותם והטילו אימה על המסתננים. בקרב השודדים הערבים נפוצה השמועה שהיהודים "מגדלים אריות" ומשסים אותם בגנבים, דבר שהפחית את מספר הגניבות באופן משמעותי. בעקבות ההצלחה נמסר ש"כל יישובי הנגב המבודדים יקבלו בקרוב 'אריות' שכאלה".
עלייה בצריכת האלכוהול
שר האוצר, אליעזר קפלן, דיווח בישיבת ממשלה ש"על פי הנתונים, קיימת בישראל עלייה משמעותית בצריכת משקאות חריפים". עובדה זו התבררה, כך נמסר, מסך הכנסות המדינה ממס הבלו המוטל על אלכוהול, שקפץ פי שניים מרמתו ב־1949. בתגובה אמר שר הבריאות, חיים משה שפירא, ש"על הממשלה לתת דעתה על העניין, לפני שנהפוך לעם של שתיינים ושיכורים".
הנעלמים / בתי חרושת שהיו
לפיד קרמיקה
היה זה בית חרושת שהוקם ביפו ב־1943, התמחה בייצור אסלות וכיורים, וזכה להכרה רבה אחרי שב־1952 הצטרפה אליו אמנית קרמיקה ומעצבת בשם אלסבת כהן, שפיתחה בו מחלקה אמנותית שהתמחתה בייצור כלי קרמיקה שימושיים שונים. הללו הפכו בשנות ה־60 וה־70 למתנה אידיאלית ונמצאו כמעט בכל בית בישראל. במהלך השנים נרכש לפיד על ידי "כור", וכשזאת נקלעה לקשיים בסוף שנות ה־80, נאלץ המפעל לסגור את שעריו כליל.
הצרכנייה / פריטי מזון מאז
פתקה על לחם
בימינו נמכרות כיכרות לחם כשהן עטופות, נקיות ומסומנות בתאריך תפוגה. אך בעבר נמכר הלחם בכיכרות גלויות וחשופות - הפקר (לא בריאותי במיוחד) לכל יד מגששת וממשמשת. כדי שלכל הפחות יידע הקונה הפוטנציאלי מהיכן הגיע כל לחם, נהגו המאפיות להדביק על כל כיכר פתקה קטנה, דמוית בול, שעליה הודפס לוגו המאפייה. הקונים נהגו להסיר את ה"בול" הנוקשה בסכין, בזמן פריסת הלחם בבית.
עברית בשעות הערב
ב־10 באוקטובר 1950 הפכה תל אביב לעיר הראשונה שהצטרפה למפעל ללימוד עברית לעולים חדשים בערב (אחרי שעות העבודה), יוזמה של המחלקה ללשון במשרד החינוך והתרבות. "עירנו קלטה המוני עולים, שהצטרפו מייד למעגל העבודה בלי שהספיקו להשתלם בשפה העברית", הסביר ראש העיר, ישראל רוקח, בטקס פתיחת אולפן הערב הראשון בביה"ס בלפור בעיר (בצילום, מ־1950). בהמשך נוספו למפעל 12 בתי ספר בתל אביב, ועוד רבים ביישובים בכל רחבי הארץ. כיום פועלים בישראל כ־100 אולפנים ללימוד עברית (חלקם פרטיים), רבים מהם מציעים גם שיעורי ערב
