נטע גרטי על החיים אחרי הלידה השנייה

 

צפו בנטע מצטלמת למדור מתלבשים

צילום: קובי מאירי

אופנה. "החיבור שלי לאופנה הוא עוד מבית אמא. תמיד היו בבית מכונת תפירה ושלל חוברות 'בורדה', וזמן האיכות שלי ושל אמי כלל הליכה לשוק וקניית בדים שלקחנו מאוחר יותר לבתיה, התופרת השכונתית. אצלה הגשמתי את כל הפנטזיות שלי על בגדים - מגיל צעיר ידעתי איפה אני רוצה שהכיס יהיה, איזו גיזרה תהיה לשמלה ומה יהיה אורך המכנסיים. הייתי גוזרת תמונות ומראה לבתיה בדיוק מה אני רוצה. כשהתבגרתי זה הפך ללא פחות מאובססיה, וכשהייתי בת 15 התעקשתי לכבס לעצמי את הבגדים במכונה נפרדת משאר בני המשפחה כדי שחלילה לא יינזקו. הייתי עושה בייביסיטר וכל הכסף הוקדש לקניית בגדים וכמובן, עברתי את כל התקופות - תקופת שוק הפשפשים, תקופת החולצות הגזורות ותקופת הפאנק (אבל פאנק מרוכך, לא הארד קור, בכל זאת גדלתי בגדרה). אני חושבת שכל ההתעסקות שלי בבגדים והעמידה שעות מול המראה נבעו מהאפשרות הקסומה הזו לברוא את עצמך בכל יום מחדש, ולשדר מצב רוח דרך מה שאתה לובש. כבר כמה עונות אני הפרזנטורית של 'קאלה', והחיבור עם הסגנון שלהם טבעי לי. אני מגדירה את סגנון הלבוש שלי פשוט ונקי. לא לבוש מדי". 

ביטחון. "אני אמא ללני בת ה־5 ולפני חודשיים וחצי ילדתי את אריק. חוויית האמהות שלי ביחס לילד השני היא אחרת, בטוחה בעצמה, רגועה, בלי פאניקה מיותרת. כבר הייתי שם פעם אחת - אמא טרייה בין הנקה להנקה, בין טיטול לטיטול, ואני זוכרת את עצמי שואלת בפליאה: 'אז מה? עכשיו כל חיי ייראו ככה?' היום אני יודעת את התשובה לשאלה הזו. מבינה אותה, מקבלת. יודעת שעכשיו אני זזה הצידה, נותנת את מאת האחוזים שלי לתינוק, אבל יודעת שהתקופה הזו היא בהחלט זמנית וגם היא תגיע לסופה. הכל יותר קל, הכל יותר בטוח".

ג'סיקה צ'סטיין. "לפני כמה שנים הצטלמתי לסרט 'החוב', שאת התסריט שלו כתבו אסף ברנשטיין ועידו רוזנבלום, על סוכני מוסד שיוצאים בעקבות פושע נאצי. אולפני מירמקס התלהבו והחליטו לעשות לסרט רימייק. ג'ון מאדן, שביים את 'שייקספיר מאוהב', ביים את הסרט והוא הפך לשובר קופות רציני. את התפקיד הראשי גילמה הלן מירן ואת התפקיד שאני עשיתי גילמה ג'סיקה צ'סטיין, שנייה לפני שפרצה, עוד לפני המועמדויות שלה לאוסקר. הוזמנתי לפרמיירה בארץ, ושם, על המסך הגדול, ראיתי סצנות שלי מועתקות אחת לאחת, ודמות ראשונית שאני יצרתי ובראתי מתוך נבכי הנפש שלי מגולמת על ידי מישהי אחרת, וזו היתה חוויה מטלטלת לחלוטין. זה הרגיש כמו להסתכל במראה ולא לראות את עצמך. הדמות הזו של סוכנת מוסד דוברת גרמנית לא היתה עוד דמות, היא היתה השורשים שלי, סבא שלי שברח מהנאצים, ההוויה האישית והחשופה שלי שמישהי אחרת מגלמת. ההתמודדות עם ההכרה הזו לא היתה פשוטה לעיכול ופתאום הסתכלתי על המציאות שלי דרך פילטר אחר, גדול ממדים, והבנתי עד כמה אני גרגר אבק ותו לא. בסופו של דבר השלמתי עם זה שאני גרגר אבק, אבל גרגר אבק עם משמעות לחייו".

דמויות. "ההשראה שלי ליצירת הדמויות שאני מגלמת מגיעה משלל מקורות - מריח, ממקומות חדשים, משקט, מהתבוננות וגם הרבה פעמים ממוסיקה. מוסיקה היא מקור אמוציונלי בשבילי, כאילו לוחצים על כפתור והכל מתחיל להיות בתנועה. דמותה של קוקי מ'הבורר' שונה בתכלית השינוי מאופליה ב'המלט', אבל כשאני עושה חזרות על הדמויות שאני מגלמת, אני מתמלאת בתחושת יצירה, מתרגשת ומרגישה חיה במיוחד כשאני צריכה לגלם דמויות מאתגרות, לא כאלה שנשלפות לי מהשרוול. דמויות שיגרמו לי ללמוד על עצמי עוד, דמויות שיפתחו אצלי עוד משהו שהיה סגור עד המפגש איתן. דמות משמעותית שכזו היתה דמות ששמה גרושה ב'מעגל הגיר הקווקזי'. גרושה היא משרתת צעירה ולא יפה שנלחמת על חיי תינוק שננטש במהלך הפיכה וזוכה להיות אמו לאחר סוג של משפט שלמה. הדמות הזו פגשה אותי כשהייתי אמא צעירה ללני ונתנה לי המון. אני לא מסכימה עם המשפט שגורס שכשנולד תינוק נולדת אמא. התהליך הזה של הפיכה לאמא הוא תהליך ארוך ומורכב, ואני באמת לא יודעת אם הוא אי פעם מגיע להשלמה או לסיום. כל הזמן נוספים בתהליך הזה עוד רבדים ועוד מסקנות ולומדים עוד כל כך הרבה דברים ככל שהשנים עוברות. הדמות הזו של גרושה ליוותה אותי כל לילה באמהות הטרייה שלי עם לני, והעניקה לי רגעים מזוקקים של התייחדות עם האמת".

השראה. "עד יום הלידה של אריק אני ופיטר רוט, בעלי, לא ידענו איך נקרא לבן שלנו. היו לנו כל מיני אופציות, אבל לא היינו סגורים על אף אחת מהן. לאורך כל היום הזה שמענו שירים של אריק איינשטיין. גם בלידה של לני שמעתי שירים שלו, במיוחד את השיר הכי אהוב עלי בעולם - 'זו אותה האהבה' שהלחין יוני רכטר. ואז הבן שלנו נולד וזה היכה בנו באחת. אריק. נקרא לו אריק. הרי זה הפסקול שהולך איתנו כל הזמן ובמיוחד בימים המרגשים האלה אז למה בעצם צריך ללכת רחוק?" 

וודי אלן. "וודי אלן הוא יוצר הקולנוע שאני הכי אוהבת. אני משוגעת עליו וזוכרת את עצמי כבר בגיל ממש צעיר יושבת עם ההורים שלי לצפות יחד ב'בננות'. יש לי את כל מארזי הסרטים שלו, ואני צופה בהם גם מהסוף להתחלה, אם יוצא ככה. גם אם אזפזפ ואתקל במקרה בסרט שלו שרק אתמול צפיתי בו, אצפה שוב. זה כולל אגב גם את הסרטים של התקופה הפחות טובה שלו, למשל 'כל דבר אחר' עם כריסטינה ריצ'י. וגם אז אני עדיין חושבת שהסרטים האלה הרבה יותר טובים מהרבה אחרים, מה גם שלשמחתי הבחור חוזר לעצמו. הוא דיאלוגיסט נהדר בעיניי וחוץ מזה קצת קשה לי להסביר את סוד הקסם שלו, אבל ללא ספק הוא שם. מאוד הייתי שמחה לשבת איתו לארוחת צהריים. בטח הייתי מתאבנת ואומרת בעיקר כלום".

זוהר יעקובסון. "זוהר היא הסוכנת שלי מגיל 19, היא הכירה אותי ממש ילדה ומאז היא הולכת איתי בדרך, מייעצת, מכוונת, שומרת. אני מאוד סומכת על חוכמת החיים שלה ועל מקצועיותה הבלתי מתפשרת ובכלל מאוד מחוברת אליה רגשית, היא יקרה לי ואני מוקירה לה תודה. היא חלק בלתי נפרד מההחלטות שאני מקבלת, למרות שאחרי כל כך הרבה שנים יש תחושה שהמחשבות והדעות שלנו בפירוש מסונכרנות. וגם אם אנחנו לא חושבות אותו דבר, חשוב יהיה לי לשמוע את דעתה והיא תמיד תכבד את החלטתי".

חיים. "כאדם שמתעסק באמנות, שהדרך שלו לבוא לידי ביטוי היא בעצם לדַמות חיים, השאיפה הגדולה שלי היא פשוט לחיות. לפעמים נדמה לי שאני יותר מיומנת במשחק ובהדמיה של מציאות מאשר חיה את החיים האמיתיים. זה כמובן משהו מאוד פנימי ועמוק שאני חווה, כי הרי כלפי חוץ אני אשת איש, ואמא לשניים, ויש לי משפחה, אבל השאיפה הזו לחיות על אמת כל הזמן שם. אני מודעת לפרדוקס הזה שמאפיין שחקנים רבים שהאמנות שלהם, הרגע הזה שהמסך עולה או שהמצלמה נדלקת, הוא הרגע שבו הם למעשה חיים ממש, במקום החיים האמיתיים שממתינים להם כשהמסך יורד".

טראש. "אני חולת טלוויזיה, צופה בה מכל הבא ליד. ממשטרת האופנה בערוץ E! של ג'ואן ריברס, דרך 'הקרדשיאנס' ועד 'טורי ודין' של טורי ספלינג, שזה מופת של טראש, לא פחות מזה. וכן, אני עמוק שם, מודעת לחומרת העניין. זה מתרחש בדרך כלל בשעות שפיטר צופה בספורט בסלון, ואני מתייחדת בחדר השינה עם כל הטראש הזה, נהנית עד מאוד מהמוות המוחי שאני חווה. זה לא שאני לא צופה גם ב'לואי' או ב'אחוזת דאונטון', אבל זה מעודד להבין עד כמה נמוך אנשים יכולים ליפול לעיתים, ועושה לי להרגיש טוב יותר עם עצמי".

יכולה. "העבודה על 'מעגל הגיר הקווקזי' הביאה אותי להכרה שאם אני רוצה, אני יכולה לשיר. זה לא שאני הופכת להיות זמרת, אבל אם הדמות שאני מגלמת דורשת שירה, אני בהחלט יכולה. בעונה הרביעית של 'הבורר' קוקי החליטה שהיא עושה מוסיקה ומוציאה דיסק. אז מצאתי את עצמי שרה בטירוף, נכנסתי לאולפן הקלטות כדי להקליט את השירים וזה היה בפירוש תענוג. פתאום שרתי בתור דמות שאני מכירה היטב, אבל שהיא גם כל כך שונה ממני, כל כך מוגזמת, מרשה לעצמה לעשות דברים שאני בחיים לא ארשה לעצמי לעשות, והיא שרה דאנס ים־תיכוני כאילו אין מחר. הולכת הכי רחוק שאפשר".

כפתורים. "מאז לידתו של אריק, הגרדרובה שלי מתמקדת אך ורק בחולצות עם כפתורים ובכמה שמלות בודדות בגיזרה גברית שיש להן כפתורים. ההנקה המלאה של אריק מאלצת אותי להתמקד אך ורק באופציית הלבוש הזו, ככה הכי נוח להאכיל את אריק מתי שרק יחפוץ, איפה שלא נהיה. אני מוצאת עצמי גוזלת לפיטר חולצות מכופתרות מהארון כמעט בכל יום. אני בהחלט מוגבלת מבחינה אופנתית כרגע, אבל המטרה מקדשת את כל המלתחה, שתחכה לי לתקופה שאחזור לעבוד ואריק יתחיל לאכול גם דברים אחרים".

להט. "תיאטרון הוא מבחינתי תשוקה גדולה ולהט בלתי נדלה שמזרים לי אדרנלין בכל ערב בשמונה השנים האחרונות. אני לא יכולה לדמיין את עצמי חיה בלי לשחק בתיאטרון, בלי לחוות את הסיפוק המופלא של לשחק דמות שנוגעת בי. הימים האלה, של אחרי הלידה השנייה, הם ימי התחדשות עבורי, אני מרגישה מחוברת לעצמי יותר מתמיד ומוכנה לעלות מדרגה. אני בהחלט מחפשת לעצמי פרויקט חדש בתיאטרון שיעניין ויאתגר אותי".

מגירה. "שנים אני כותבת למגירה. מעלה רעיונות, כותבת שירים, רק בעט ורק על נייר, לא במחשב. עד עכשיו הדברים שכתבתי היו לעיניי ולעיני פיטר בלבד. בתקופה האחרונה אני מרגישה שאני בשלה לפתוח את המגירה הזו ולהתקדם הלאה. יש לי פרטנרית מקסימה ומוכשרת, לי גאון, ואנחנו נפגשות למפגשי כתיבה יחד, יושבות וכותבות. זו הנאה צרופה ואין לי ספק שמשהו עוד יקרה עם זה".

נאמנות. "נאמנות היא ערך שמאוד חשוב לי - למשפחה, לבן הזוג שלי, לחברות ילדות ובמיוחד בעבודה עם פרטנרים וקולגות למקצוע. יש בי את המקום הזה שמקדש יחסים אמיתיים ורגעים משמעותיים. העבודה שלנו כשחקנים היא עבודה רגשית מאוד וכשאתה עובד עם מישהו קרוב קרוב, כאילו נכרתת ברית שאני מרגישה חובה להישאר נאמנה לה. כרתתי ברית כזו עם איתי טיראן, שלצידו גילמתי את אופליה במהלך אלף הצגות של 'המלט' ואני מרגישה שיש לי ברית כזו עם אבי נשר שביים אותי ב'סוף העולם שמאלה'. זו לא ברית שמוכרזת או מוגדרת, אבל תוך כדי החוויות המשמעותיות שאני חווה איתם היא מתרחשת. עד היום קורה לי שאני מרגישה שאני צריכה להרים טלפון לאבי נשר כשאני בצילומים, לא משנה למה. אני מחוברת אליו באופן רגשי והוא משמעותי מאוד בחיים שלי. וכמובן, אחותי זה עשור לירז צ'רכי שפגשתי בצילומי 'סוף העולם שמאלה'. אני כל כך מאושרת עבורה ועבור תום שהם מתחתנים, אבל דווקא בגלל הנאמנות שלי אליה אני לא רוצה להרחיב על השמחה הגדולה הזו את הדיבור. זה שלהם ואני מכבדת את זה".

סוף. "מאז שאני ילדה מרחפת מעלי עננה כבדה כזו שמבשרת את הסוף והיא תמיד שם, כמו צל שמסרב להיפרד, מדרבן אותי לקום ולעשות. אני חיה בתחושה שכאילו אני על זמן שאול, והסכנה אורבת לי שם, מעבר לדלת. זה לא גורם לי להיות אדם חרד או עצוב, אבל זה כן גורם לי להכיר תודה על מה שיש. לא לקבל כמובן מאליו את מה שיש לי, את המשפחה שלי ואת האהבה הגדולה שהתברכתי בה".

עכבר כפר. "גדלתי בגדרה, כשגדרה עוד היתה כפר קטן עם מכולת אחת. שם היסודות שלי, שם השורשים שלי והזיכרונות מתקופת ילדותי והתבגרותי. וכשאני חוזרת למחוז ילדותי - לצערי זה לא קורה הרבה כי ההורים שלי כבר מזמן לא שם - אני מרגישה איך השריר הזה בבטן נרפה, ואני יכולה להיאנח אנחת רווחה אמיתית, לקחת נשימה גדולה ולנשום לריאותיי משהו עתיק של פעם, שכל כך קרוב ללב שלי עד שאי אפשר להסביר. אח שלי, ליאור גרטי, שהוא שחקן ותסריטאי, הקים שם את 'בימת נוער', ואני לעיתים מעבירה שם כיתת אמן. כשאני מגיעה לשם, אני מתרגשת לחזור בכל פעם מחדש. קיימת בי הכמיהה הזו לחזור ולחיות ככה, לאפשר גם לילדיי את אורך הנשימה הזה. בנשמתי אני לא באמת עירונית. הפכתי להיות כזו עם השנים והעיר הגדולה הפכה להיות חלק ממני".

פסנתר. "מגיל צעיר מאוד ניגנתי בפסנתר, במשך שבע שנים. אמא שלי היתה מהאמהות האלה שמקפידות לשאול בכל יום: 'נו, התאמנת היום בפסנתר?' אז זה היה מטריד, היום אני שמחה על האפשרות הזו שהיתה לי להיחשף לכלי הזה. לאחרונה התעורר בי הרצון לנגן, וגם לני מביעה עניין בכלי הזה. הייתי בדיוק בגילה כשהתחלתי לנגן. את הפסנתר המקורי שלי העברתי איתי לכמה וכמה דירות עד שהוא נזקק לשיפוץ רציני וזנחתי אותו. יש לנו בבית המון גיטרות וקלידים, אבל אני רוצה פסנתר. לא מזמן היה לי יום הולדת 33, ואני מחכה שפיטר יקנה לי פסנתר במתנה. הוא פשוט היה עסוק מאוד עם 'דה וויס', אז אני מתאזרת בסבלנות".

צימרים. "לא, תודה. ממש לא אוהבת, לא מתחברת, לא בשבילי, אין סיכוי שפיטר מפתיע אותי בלילה בצימר. 

בכלל, נדמה שבשנים האחרונות אני מפתחת סוג של אגורפוביה קלה, ומאוד קשה להוציא אותי מהבית. אני מה שנקרא טיפוס ביתי. אוהבת להיות בבית, אפרופו אריק איינשטיין. אין לי שום בעיה להיות בבית ימים על ימים. הבית חשוב לי, חשוב לטפח אותו ושיהיו בו פרחים בשישי, ועציצים במרפסת, ובכל פעם אני מוסיפה בקפדנות לא מתפשרת עוד רהיט ועוד תמונה. תמיד היתה בי הכמיהה הזו לקן שלי, לבית שלי, למקום שיהיה שלי ושאוכל לנוח בו. זה לא הגיע מחסך בקן חם, אלא זה יותר משהו פנימי ושורשי שמבקש בית, גם נפשי וגם גשמי".

קומדיה. "כשלמדתי משחק בניסן נתיב תמיד אמרו לי שאני יודעת לבכות כל כך טוב, ובגלל זה קיבלתי בדרך כלל את תפקידי הבוכה, אבל האמת היא שאני ממש אוהבת לשחק בקומדיות, ואוהבת לצפות בקומדיות. זה ז'אנר מאתגר מבחינתי וזה נהדר בעיניי שהדמות של קוקי מ'הבורר' הופכת מרגע לרגע ליותר ויותר מופרכת ותלושה מהמציאות. באמצע מאי, עם תום חופשת הלידה שלי, אני עומדת להשתתף בקומדיה מובהקת מבית היוצר של נאור ציון, ואני ממש מחכה לפרויקט הזה ומתרגשת לקראתו. יש משהו בלעשות קומדיה שהוא מאוד משחרר ומאפשר".

רגליים על הקרקע. "מבחינתי הרגליים שלי צריכות להיות עמוק בתוך הקרקע כדי שהראש יוכל לרחף. אני מתחתנת, יולדת ילד, קונה בית, יולדת עוד ילד, מעמיקה את השורשים שלי בבית, מחזקת את האחיזה בקרקע ומרגישה שהעניין הזה נותן לי את תו התקן הנורמלי כדי שאוכל לאפשר לעצמי את החופש שאני זקוקה לו כדי ליצור, כדי ללכת רחוק יותר, למקומות היותר מופרעים".

שעמום. "שעמום הוא בהחלט האויב הכי גדול שלי. אם משהו משעמם אותי בעבודה, זה הסוף, אני כבר יודעת. זה מגיע למצב שאני פשוט פוחדת להיות משועממת כי אני יודעת שזה ייצא פשוט גרוע, לכן אני משתדלת שכל מה שאני עושה באמת יעניין אותי, וזה לא משנה אם זה סרט, הצגה או קמפיין אופנה. אם אני אעשה משהו רק בשביל הכסף ולא תהיה לי בעשייה הזו שום נקודת השקה עם עצמי, זה יהיה רע ומר. לא שזה רע לעשות דברים בשביל הכסף, אני לא שופטת את החלטותיו של אף שחקן, אני מדברת על מה שאני מרגישה, בחוויה הסובייקטיבית שלי. אם לא יהיה לי עניין, אהיה גרועה כל כך שזה ממש מפחיד".

תפילה. "במשך 350 הצגות שיחקתי את המשרתת גרושה ב'מעגל הגיר הקווקזי'. במשך 1,000 הצגות שיחקתי את אופליה ב'המלט'. כל כך הרבה פעמים להגיד אותו טקסט, פעם אחר פעם, מבחינתי זה דומה לתפילה קדושה, לא פחות. כשאתה מחובר לטקסט טוב, וחוזר עליו באופן רפטטיבי כל כך הרבה פעמים, יום ביומו, אין מנוס מהחלחול החזק שלו פנימה, ומבחינתי זה מרגיש כמו לשאת תפילה קדושה ואינטימית, בכל ערב מחדש".

hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו