ביום ראשון השבוע, מואנס דאבור עקץ את אלופת אירופה. בדקה ה־24 של משחק קבוצתו, הופנהיים, נגד באיירן מינכן הבלתי מנוצחת, פתח החלוץ הישראלי מבערים, השתלט על כדור אבוד בעומק המגרש של היריבה, ובתוך שנייה וחצי כבר חדר לרחבה וראה למנואל נוייר, אחד השוערים הטובים בעולם, את הלבן בעיניים.
דאבור נתן צ'יפ קטן ברגל הימנית, כזה שהפיל את נוייר על הדשא בחוסר אונים ושלח את הכדור מעליו, אל הרשת. השער של דאבור הפך לוויראלי ולאחד המדוברים באירופה השבוע. זה גם היה השער השני בארבעת השערים של הופנהיים, בניצחון המזהיר 1:4 - שקטע לבאיירן רצף של 33 משחקים ללא הפסד בעשרת החודשים האחרונים.
"דיברתי על זה עם חברים שלי לפני המשחק בקבוצת הווטסאפ שלנו", אומר לנו דאבור. "שניים מהם אמרו לי: 'אם אתה רוצה להבקיע נגד באיירן, אתה צריך לכוון את הבעיטה למשולש של השער (הפינה העליונה)'. עניתי להם: 'אם אני מגיע מולו למצב של אחד על אחד, אני מבטיח לכם שאני דוחף לו צ'יפ ולא בועט למשולש'.
"שיחה דומה היתה לי עם השוער השלישי שלנו, לוקה פיליפ, בבוקר של המשחק. הוא כתב לי: 'יש לך הזדמנות לתת גול לשוער הכי טוב בעולם'. כתבתי לו: 'אם אמצא את עצמי מול נוייר, הוא יקבל צ'יפ, בדיוק כמו שאני נותן לך כל הזמן באימונים'. הוא כתב לי: 'אם אתה עושה את זה, אתה גדול'. אחרי המשחק הוא שלח לכל השחקנים את צילום המסך של השיחה שלנו, וצחקנו על זה המון בחדר ההלבשה.
"כשהשופט שרק לסיום, אני ונוייר לחצנו ידיים. הוא אמר לי: 'בהצלחה, נתתם משחק גדול'. רוב שחקני באיירן ניגשו לברך אותי, היה רספקט גדול. דויד אלאבה אמר לי: 'מברוק, הגיע לכם'. זה היה ניצחון גדול. תוכנית המשחק שלנו עבדה בצורה מושלמת. האמנו שאנחנו מסוגלים לנצח אותם, במיוחד אחרי שראינו כמה הם התעייפו שלושה ימים קודם לכן, בניצחון על סביליה בהארכה במסגרת הסופר־קאפ.
"בגרמניה פרגנו לנו, כי לא גנבנו אותם באיזה 0:1. נטרלנו את המשחק שלהם, עשינו לחץ, הגענו למלא הזדמנויות, שחקנים עשו מאמצים מטורפים. היינו הקבוצה הטובה יותר על המגרש, הגיע לנו לנצח".
לפחות עד מחר, אתם מובילים את הבונדסליגה אחרי שני מחזורים.
"זה רק מחזור שני, הכל באיזי. נכון, ניצחנו את הקבוצה הכי טובה בעולם, והרגיש לנו שבאמת נתַנו הופעה חבל על הזמן, אבל צריך להישאר על הקרקע. יש לנו את המטרות שלנו והיעדים שאנחנו מכוונים אליהם, להגיע לליגת האלופות או לליגה האירופית. זה לא השתנה בגלל ניצחון על באיירן".
זאת אותה באיירן שנתנה שמינייה לברצלונה.
"הניצחון שלנו לא ממעיט מהיכולות שלהם. אמרו שהם היו עייפים, אבל אני לא מסכים שזאת הסיבה העיקרית. קבוצה כמו באיירן רגילה לשחק בכל שלושה ימים. הם בעצמם לא תירצו את ההפסד בעייפות".
לדאבור, אגב, זה היה השער השלישי שהוא מבקיע לרשת של מועדון הפאר, אחרי צמד שכבש במשחק גביע בין הקבוצות בפברואר, שבו הפסידה הופנהיים 4:3. "הלוואי שיום אחד אשחק במועדון כמו באיירן", הוא אומר בגילוי לב, "אבל זה לא משהו שיושב לי בראש. אני ריאלי. בינתיים אני רוצה לעשות עונות טובות בהופנהיים ומאוד שמח במועדון הזה.
"להבקיע מול באיירן זה משהו שמעלה את הביטחון ומוריד קצת לחץ מהכתפיים. לשמחתי זה קרה לי במחזור השני. אני מאוד רוצה לעשות השנה קפיצת מדרגה, ואני מאמין שאני יכול".
אתה מכוון למספר שערים מסוים בעונה?
"האמת שכן. לפני כל שנה אני מסמן לעצמי מטרות. אני יכול להגיד לכם שהמטרה שלי היא לכבוש לפחות מספר שערים דו־ספרתי. לזה אני חייב להגיע. את המספר המדויק שיושב בראש שלי אולי אגיד בהמשך העונה".
אגב, את השער מול באיירן - הראשון שלו העונה - חגג דאבור בריצה אל אלפי האוהדים של הופנהיים. "זה היה משחק ראשון עם קהל אחרי כמה חודשים", הוא מדווח בהתלהבות, "בגרמניה מאפשרים היום להכניס 20 אחוזים מתכולת האצטדיון. כלומר, היו ביציעים שלנו 6,000 איש, וזה מאפשר לנו להרגיש שהם דוחפים ומעודדים אותנו. היה באמת כיף".
יש בקבוצה קפסולות?
"לא. הכל רגיל. עוברים בדיקות קורונה בכל שלושה ימים, וזהו. עד עכשיו, תודה לאל, לא היה במועדון אפילו אחד שיצא חיובי. בגרמניה אין סגר, ההגבלה היחידה היא חובת מסיכה כשנכנסים למקום סגור".
ביום חמישי הקרוב יוכל דאבור לייצר היסטוריה, כשישחק עם נבחרת ישראל בסקוטלנד, במסגרת הפלייאוף על העלייה לטורניר היורו. המנצחת בין השתיים תפגוש בחודש הבא את המנצחת בין נורבגיה לסרביה, למשחק מכריע על הכרטיס הנחשק.
"אנחנו כל כך קרובים", הוא אומר, "זה רק שני משחקים, והכל יכול לקרות. לא הולך להיות לנו קל בשום אופן, נשחק נגד נבחרות חזקות מאיתנו, אבל זה לא בשמיים".
אפילו האוהדים האופטימיים מתקשים להאמין.
"אנחנו, השחקנים, באמת מאמינים, יודעים שאנחנו מסוגלים. מי שמאמין לא מפחד, ואנחנו באמת לא מפחדים. יש לנו יכולות, הראינו שאנחנו יכולים לשחק יחד כנבחרת. בשני המשחקים האחרונים בליגת האומות עמדנו טוב, טקטית. צריך להתעלות, אין מה לעשות. לבוא ולהיות בשיא שלנו, ואז אלוהים גדול".
הרבה מאוד תלוי בשיתוף הפעולה שלך עם ערן זהבי.
"ערן הוא כוכב, ואני מאחל לו את כל ההצלחה והטוב בעולם. מכל הלב. אנחנו משחקים יחד בנבחרת כבר המון זמן, ומרגישים חבל על הזמן. יש לנו חיבור מצוין על המגרש, גם באימונים כולם רואים כמה טוב אנחנו יכולים לעשות אחד לשני. גם מחוץ למגרש אנחנו חברים טובים".
אתה מרגיש לחץ לשחזר את יכולת הכיבושים מהקבוצה גם במדים הלאומיים?
"כולם רוצים להביא את היכולות שלהם מהקבוצות לנבחרת, אבל אלה סיטואציות שונות לגמרי. בנבחרת יש מקסימום ארבעה ימים כדי להתכונן למשחק, טקטיקה חדשה שצריך להסתגל אליה, שחקנים שפתאום בכושר ואחרים שהם לא בכושר. לא תמיד אתה מכיר את השחקנים סביבך. אין את הזמן להכיר וללמוד את השחקנים האחרים.
"בקבוצה אתה כל היום עם שאר השחקנים, עד לרמה שאתה מכיר את המגן ויודע מראש לאן הוא הולך להרים את הכדור, או מתי הקשר לא מסתכל עליך ועדיין דוחף לך את הכדור קדימה".
אתה מרגיש שהקהל הישראלי מעריך אותך?
"כן. מפרגנים לי. אני מקבל באינסטגרם המון הודעות הערכה והודעות פרגון וגאווה. אני משתדל לענות להם בעצמי וכותב להם תודות. בגדול, אני מאמין שהם אוהבים אותי".
וכתבי הספורט?
"עושים את העבודה שלהם. לפעמים הם איתך ולפעמים נגדך. אני לא בא בטענות לאף אחד. כל עוד הביקורות נגדי מקצועיות, הכל בסדר. צריך להיות מקצוענים כדי לתת ביקורות מקצועיות, אבל בתקשורת הספורט בישראל זה לא ככה".
איך הביקורת של אייל ברקוביץ'?
"מבחינה מקצועית, ואני לא מדבר על כל הדברים מסביב, אני חושב שברקוביץ' מבין כדורגל ברמה ממש גבוהה".
היית רוצה אותו כמאמן שלך בנבחרת ישראל?
"אני מעבר לשאלה הזאת. אבל כן הייתי רוצה שכל הסיטואציה איתו ועם ביברס נאתכו תסתיים בצורה טובה. אני לא מסכים עם שום מילה שברקוביץ' אמר על נאתכו".
ברקוביץ' מתעקש ששחקן לא יהודי, שלא שר את ההמנון, לא יכול להיות קפטן נבחרת. זה מפריע לך?
"זה כבר נהיה אישיו שאין לי חשק להתעסק איתו. כמה אפשר כל פעם לקרוא את אותה כותרת? ביברס הוא הקפטן, הוא לא ישיר את ההמנון, כי אין מה לעשות - הוא לא יכול לשיר את ההמנון. זאת הסיטואציה. כל השחקנים בנבחרת מעריכים את ביברס ברמה מטורפת, כולם אוהבים אותו, בן אדם זהב, שחקן גדול, ומגיע לו להיות קפטן הנבחרת".
העזיבה של הרצוג והמינוי של וילי רוטנשטיינר למאמן הנבחרת השפיעו על השחקנים?
"וילי היה המנהל הטכני מאז שאנדי הגיע. עבדנו איתו שנתיים וחצי, כך שהוא יודע מה עברנו והוא היה תמיד קרוב לשחקנים ולצוות, אז אין תחושה של שינוי דרסטי. יש לו ידע גדול, הוא נותן לשחקנים ביטחון, ואנחנו מרגישים טוב איתו".
דאבור (28) הוא הכדורגלן הישראלי היקר בכל הזמנים. אחרי שתי אליפויות במדי מכבי ת"א הוא יצא לפני שבע שנים לאירופה, ומאז זכה שלוש פעמים בתואר מלך שערי הליגה (פעם בשווייץ ופעמיים באוסטריה), וב־2019 נבחר לשחקן העונה באוסטריה, שם לקח עם רד בול זלצבורג שלוש אליפויות ושני גביעים. בנבחרת ישראל הוא משחק מאז 2014, ועד היום כבש שבעה שערים ב־23 משחקים.
ביולי 2019 עבר מזלצבורג לסביליה תמורת 17 מיליון יורו, אבל המעבר התגלה כטעות. דאבור התייבש על הספסל, שיחק בליגה 24 דקות בלבד, כבש שלושה שערים במשחקי הקבוצה בליגה האירופית, ובינואר השנה נמכר להופנהיים. סביליה המשיכה בלעדיו לזכייה בליגה האירופית.
"הפרק הזה מאחוריי, אין לי מה להוכיח לסביליה. קרה מה שקרה, החליפו מאמנים, ואני לא הייתי בתוכניות של המאמן החדש. אני לא אומר את זה כתירוץ".
מה היה לו איתך?
"לא יודע. כל הזמן שאלו אותו בתקשורת 'מה יש לך נגד דאבור?' אבל הוא לא באמת ענה. זה שלא קיבלתי את ההזדמנות שלי בסביליה לא אומר שנכשלתי, וגם לא אומר שלא סופרים אותי שם. אני יודע כמה השחקנים שם מעריכים אותי ומחזיקים ממני. אני שומר איתם על קשר. אחרי הגול מול באיירן רבים מהם שלחו לי הודעות".
איך אתה מסתדר עם השפות?
"לא שכחתי את העברית, כי יש לי המון חברים, במיוחד כאלה שאני משחק איתם פיפ"א, ואני מדבר איתם כל יום. אני מדבר גם גרמנית, אנגלית, וכמובן ערבית. עברתי משווייץ לאוסטריה, ובשתי המדינות מדברים גרמנית שונה, עם דיאלקט משלהן. עכשיו אני סוף־סוף בגרמניה, איפה שבאמת מדברים גרמנית חלקה, כך שיותר קל לי להסתדר כאן".
דאבור מעיד על לוח זמנים לחוץ ואינטנסיבי. "תמיד סיפרו לי סיפורים על מועדוני כדורגל באירופה, שיש שני אימונים ביום, וזה ממש יום עבודה מלא. לא האמנתי, זה נשמע לי הגזמה. אני כבר שבע שנים באירופה - הייתי בשווייץ, באוסטריה, בספרד - וזה לא היה ככה. הייתי מגיע למועדון בבוקר, אוכל ארוחת בוקר, מסיים את האימון ב־12, וב־1 בצהריים כבר הייתי בבית.
"פתאום הגעתי למועדון עם מתקנים ועם טכנולוגיה מטורפת. משתמשים כאן בכל מיני מכשירים ומכונות, שאני לא יודע אפילו להסביר לכם מה זה עושה, או איך אומרים את המושגים האלה בגרמנית. אני יוצא מהבית ב־8 בבוקר וחוזר ב־4 אחר הצהריים. בשום מקום לא היה לי דבר כזה. זה נותן לך הרגשה שאתה פה כדי לעבוד.
"בתקופה שלי בספרד אשתי התרגלה שאני חוזר הביתה ב־12:30, אנחנו אוכלים צהריים, ויש לנו את שאר היום יחד. היום אני חוזר ב־4 אחר הצהריים, אחרי שהיא כבר אכלה ואחרי שאני אכלתי עם הקבוצה. זה לא קל בכלל".
אל הבית של מואנס ורעייתו פאתן הצטרפה לפני ארבעה חודשים בת בכורה, נור. "זה הדבר הכי יפה והכי חשוב ומתוק שקרה לי בחיים", הוא אומר, "הנה, היא בדיוק התעוררה כשאמרתי את השם שלה. חיים שלי. אני רוצה לבלות איתה כמה שיותר זמן.
"אין ספק שהחיים שלי השתנו, ואני מנסה לנצל כל דקה כדי לחבק ולנשק אותה ולהיות איתה. זה מי שאני. תמיד הייתי ככה, גם עם אחיינים שלי. אני מת על ילדים קטנים, ועכשיו כשיש לי ילדה אני מרגיש בחלום.
"כשאני חוזר מהאימון אני תמיד מסמס לאשתי לפני שאני נכנס הביתה, והיא מחכה לי עם נור בדלת. ברגע שהילדה רואה אותי, היא מחייכת ומתחילה להוציא קולות. השבוע היא ראתה את המשחק מול באיירן בטלוויזיה עם אשתי, וכבר יש לה חולצה כחולה של הקבוצה עם מספר 10 על הגב והכיתוב papa", הוא מספר, כשברקע נשמע קולה המצחקק של נור הקטנה.
איך אתם מתמודדים עם תינוקת קטנה במדינה זרה, בתקופת קורונה?
"לא קל. אנחנו כאן בלי המשפחות שלנו, ובגלל הקורונה אף אחד גם לא יכול לבקר אותנו, לראות את הילדה. אשתי סיימה לפני שבועיים את לימודי הרפואה שלה באוניברסיטה בבודפשט. תחשוב כמה קשה היה לה עם כל המעברים שלי בין מדינות, עם הקורונה והתינוקת, בלי ההורים שלנו לצידנו. ועדיין היתה צריכה ללמוד. כמה עוצמתית היא צריכה להיות כדי להצליח. היא עברה ימים ולילות קשים מאוד לקראת המבחנים הסופיים, וברוך השם, עברה כמו גדולה. אין לי מה להגיד, אני מעריץ אותה.
"בינתיים היא עדיין לא החליטה איזו התמחות לעשות, והיא לוקחת עכשיו הפסקה של שנה בגלל הילדה. זמן משפחה, זמן בלי דאגות. היא גם תלמד גרמנית".
לדאבור יש תואר נוסף להתפאר בו: אלוף טורנירי פיפ"א בפלייסטיישן. אבל כמו כל אבא טרי, הוא גילה שנהיה קשה לתחזק במקביל את תחביב הגיימינג. "לא נגעתי במשחק כבר חודשיים. מאז שנור נולדה יש לי פחות זמן לשחק, אבל אני מאמין שאמצא את הזמן. אני ממש מחכה שייצא 'פיפ"א 21', אולי זה ימשוך אותי בחזרה".
הוא נטול כל גינונים או יהירות, רחוק מאוד מכוכבים אחרים ברמתו. "לא חשוב לאן הגעתי ומה עשיתי, תמיד יושב אצלי בראש שבסופו של דבר אני עדיין הילד שהגיע מנצרת. אני לא שוכח מאיפה באתי ואיפה גדלתי ומה עשיתי בילדות.
"עד היום אני זוכר כל דבר קטן שעברתי בכדורגל, במיוחד במחלקת הנוער של אחי נצרת. החברים הכי טובים שלי הם אלה ששיחקו איתי בילדים ובנערים של המועדון. בכל פעם שאנחנו נפגשים, אנחנו מעלים זיכרונות".
אם היית גדל בגרמניה, היית יכול להיות שחקן גדול יותר?
"אם הייתי נולד בגרמניה, אולי לא היה לי הכישרון שיש לי, כי אני מביא איתי דברים שאי אפשר ללמד באקדמיות. ניסיון שצברתי ממשחקים עם החברים בשכונה בנצרת. לעשות דריבל על שמונה שחקנים אי אפשר ללמד בשום אקדמיה לכדורגל. מצד שני, אני מסתכל על המתקנים שיש בגרמניה ועל המאמנים, וברור שמהבחינה הזאת זה חיסרון לגדול בנצרת".
הוא גדל בבית של כדורגל. אביו קאסם שימש מנהל הקבוצה של אחי נצרת, ומואנס התבגר במועדון יחד עם אחיו אנס. האב, שחלם לראות את הבנים משחקים בליגות הבכירות בעולם, נהרג ב־2009 בתאונת דרכים.
"הייתי אז בן 17 וחשבתי לפרוש", אומר דאבור, "במשך חודש לא הלכתי לאימונים. גם היו לי מבחני בגרות שלא הגעתי אליהם. רציתי להתנתק מכל העולם הזה, לא לעשות עוד שום דבר בחיים. המוות שלו שבר אותי לחתיכות.
"אחרי זמן מסוים הרגשתי שהחיים צריכים להימשך, ותודה לאל, יש לי משפחה תומכת שהיתה לידי כל הזמן. בלי העידוד של אמא, שהזכירה לנו שאבא מסתכל מלמעלה והוא ממש לא יהיה מרוצה אם נפסיק עם הכדורגל, אני לא חושב שהיתה לי מוטיבציה לחזור לשחק".
אתה מרגיש שאבא שומר עליך מלמעלה?
"תמיד. אני מרגיש אותו בכל. כל גול וכל הצלחה שלי, מאז שהוא מת, זה בעיקר בשבילו. אני בטוח שהוא רואה אותי וגאה בי".
מה הוא היה אומר לך אחרי הניצחון על באיירן?
"לא הרבה. האמת, היה מספיק לי רק להרגיש את החיבוק שלו".
בגיל 18 עזב דאבור את נצרת וחתם במכבי ת"א, שם החל את הקריירה המקצוענית. "היו לי רגעים יפים במכבי", הוא אומר, "אמנם לא הרבה, אבל היו. הייתי צעיר, הייתי חלק מהרוטציה, ואני לא יכול לבוא בטענות לאף אחד על התקופה ההיא. מה שכן - הדבר שקרה עם ג'ורדי קרויף במשא ומתן (חילוקי דעות סביב חוזה חדש ועזיבה לאירופה; נ"ו) זה קצת מעצבן".
כבר שנים שהוא מיוצג על ידי סוכן השחקנים אבי נמני, הסמל המיתולוגי של מכבי. "הוא כמו משפחה בשבילי", מחייך דאבור, "גדלתי עליו ועל מה שהוא עשה במגרשים. היום יש בינינו קשר מאוד מיוחד, הוא עוזר לי המון".
יבוא יום ותחזור לשחק במכבי ת"א?
"מכבי זה הבית, ואני באמת מרגיש בן בית במועדון הזה, אז אי אפשר לדעת כלום לגבי העתיד. כרגע אני רוצה להישאר באירופה ולשחק ברמות הכי גבוהות".
במצב היפותטי שבו שייח' מאבו דאבי קונה את בית"ר ירושלים ומציע לך חוזה שמן, אתה בא?
"כל עוד יש בבית"ר אוהדים שהם נגד מוסלמים, ששרים נגד מוסלמים, אני לא אבוא למועדון הזה. גם אם הבעלים יהיה מוסלמי והקהל ימשיך לקלל את הנביא שלי ואת כל המוסלמים, למה לי לשחק שם? הקיום של לה פמיליה זה בושה וחרפה. ואני רוצה לציין שיש לי חברים מאוד טובים שמשחקים בבית"ר, ואני בקשר יומיומי איתם, למשל, עידן ורד ודן איינבינדר.
"בחיים לא אמרתי משהו בהקשר פוליטי, אני לא מביע דעה, אבל הנבחרת היא דוגמה סופר טובה שיכול להתנהל כאן דו־קיום. גם שחקנים מהמגזר היהודי יספרו כמה כיף לנו בחדר ההלבשה של הנבחרת".
מה דעתך על החתימה של דיא סבע בליגה של איחוד האמירויות תמורת 2 מיליון דולר בעונה?
"אני חושב שדיא עושה בשכל. הוא נתן שנה וחצי מצוינות בסין, גולים ובישולים. עכשיו הגיעה ההצעה מהאמירויות, שמסתדרת לו מצוין גם מבחינה כלכלית, אז למה לא? אני מאחל לו את כל הטוב שבעולם. הוא חבר טוב שלי, אנחנו מדברים הרבה, ואני יודע כמה הוא עבד קשה עד שהגיע לאן שהגיע. והכל בזכות. יש לו תכונות של כוכב כדורגל".
היית מתפשר על ליגה טובה פחות תמורת משכורת מפוצצת?
"היו לי הצעות מסין ומרוסיה עם המון־המון כסף. באמת הבדל משמעותי. אבל הייתי בשיא שלי באירופה, הרגשתי שאני בשל לשחק בליגה הגרמנית, שהיא אחת הטובות בעולם, והיתה לי ההזדמנות. אמרתי לעצמי, 'אם לא עכשיו, אז מתי?'. זה היה השיקול. כמה הצעות כבר אקבל בחיים מקבוצות גדולות באירופה?
"אין לי מה לבכות על כסף. ברוך השם, אני מרוויח כמו שצריך (2 מיליון יורו לעונה; נ"ו) ולא חושב שקיבלתי עד עכשיו איזושהי החלטה לא נכונה".
כמה רחוק אתה מכוון?
"בכדורגל אסור להסתפק במה שיש, צריך כל הזמן לשאוף ליותר. מצד שני, צריך גם להעריך את עצמך נכון. אם הייתי מתחיל לחשוב שאני השחקן הכי טוב בעולם, זה היה משפיע עלי לרעה.
"עליתי דרגה אחר דרגה כדי להגיע למקום שבו אני נמצא עכשיו. תודה לאל, אני מרוצה מהדרך שבה מתנהלת הקריירה שלי. אני נמצא היום במועדון סופר מקצועי, משחק מול הקבוצות הכי טובות בעולם ונגד השחקנים הכי טובים בעולם.
"יש לי חוזה בהופנהיים לארבע שנים, חוזה שיכולתי רק לחלום עליו בילדות שלי. המועדון מעריך אותי, וזה סופר חשוב. אני מבסוט ובן אדם מציאותי, מפה אתן לגלגל להסתובב כמו שהוא רוצה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו