על המנהיגות

 

יציאת מצרים התרחשה לפני כ־3,400 שנים, אולי 3,200. דומה כי לא הסתיימה עד עתה, 2013. רק אחד מכל חמישה ישראלים הלך אחרי משה וויתר על סיר הבשר. שיעור נמוך יותר של יהודים תמך בתנועה הציונית עד מלחמת העולם השנייה, ולמעשה גם אחריה.

ההולכים בעקבות נביא הנביאים היו, לכאורה, חלוצי קיבוץ הגלויות. בכל זאת לא קיבלו את התורה מייד עם קריעת הים. "עדיין לא בא זיוום של בניי", דחה אלוהים את המעמד שבו נדם כל העולם ליד הר סיני. ידע כי אינם כשרים עדיין. כמו הציונות, שנאלצה לנדוד במדבר ארוך וכואב בטרם קרא דוד בן־גוריון את מגילת העצמאות.

רצונם של ההולכים במדבר להגיע לארץ המובטחת היה פריך למדי. לכן משה חשש לעמת אותם במלחמה עם הפלשתים והלך סחור־סחור. ב־40 השנים במדבר חזרו והתגעגעו לגלות. היא נותרה מעוגנת בליבם, והם קראו "ניתנה ראש ונשובה מצרימה". בן־גוריון מצא פעם כי רוב מכריע מבני העלייה השנייה עזבו את הארץ, והרי הם היו השאור שבעיסה. מי שנשארו במצרים אבדו לעם היהודי. מי שיישארו דור ועוד דור בגולה, יאבדו גם הם.

ביסודו של דבר, חלק ניכר מהעליות ומהירידות בחיי האומה מאז ימי יציאת מצרים עד לביקור ברק אובאמה בישראל הן משבר מנהיגות. זו אומה קשת עורף ומנהיגיה גזרו על עצמם שגם אם הצליחו במהלך פעילותם - בפרישתם הם מלווים בתחושת תסכול יסודית.

אבי הפסיכואנליזה, הפרופסור זיגמונד פרויד, התכוון לעצמו כאשר כתב על תסכוליו של אדון הנביאים משה. מי שהוציא את העם ממצרים - לא זכה להיכנס בעצמו לארץ המובטחת. הוא שגה מפני שאי אפשר להנהיג אומה כה נרגנת. אפילו לא את היסוד החלוצי שלה, שבחר לצאת מבית העבדים. מי לא?

תיאודור הרצל התקבל במזרח אירופה כמלך המשיח, אבל נפטר צעיר ושבור לב. בן־גוריון ראה יותר הישגים מכל מנהיג מודרני אחר של העם היהודי: זכה לעמוד בראשו במאבק על שחרור הארץ ולהקים את המדינה ולהנהיג משטר של קיבוץ גלויות, שחשיבותו אינה נופלת במקורות היהודיים מיום בריאת העולם, והכריע בעד בניית העוצמה שהפכה את ישראל למעצמה שבה אי אפשר עוד להמיט שואה על העם היהודי בלי להיהרג עימו, ובערוב ימיו ניהל את המאבק החשוב שלא הובן בזמן אמת למען שלטון החוק; ובכל זאת פרש נרגן וכואב וכועס ושרוט ופצוע, כמעט עד יומו האחרון. גם עליו יכול היה פרויד לכתוב את מסתו "משה".

יריבו הפוליטי הגדול היה ונותר בן זוגו בפנתיאון של המנהיגים הישראלים. גם מנחם בגין ראה הישגים חסרי תקדים. הוא עמד בראש מחתרת האצ"ל, שהקדישה עצמה לשחרור הארץ תוך כדי הקרבה חסרת תקדים ("מלחמת אחים - לעולם לא"), וכתב את המסה החשובה מכל שראתה אור בחתימת איש ציבור ישראלי על עליונות שלטון החוק (מי ייתן והליכוד־2013 יאמצה?), והנהיג את האומה לשלום הגדול עם מצרים, וקבע את הרף המדיני־לאומי כי ישראל לא תניח לאויביה במזרח התיכון לפתח נשק גרעיני בהורותו נגד דעת רבים וטובים להפציץ את הכור בעיראק, וגם אם מלחמת לבנון הראשונה לא עלתה יפה כפי שציפה ולא הקפיד לפקח על שר הביטחון שלו אריאל שרון - עדיין משקל הישגיו עלה על כישלונו. בכל זאת, בגין עשה את העשור האחרון לחייו במעצר־בית מרצון. הוא היה מתוסכל, אולי מבויש, אפשר שסיוטים רדפו אותו עד לילו האחרון.

מנהיג אחר מנהיג פרשו הבאים בעקבותיהם או ביניהם מתוסכלים, בתחושה שלא הצליחו. לבד אולי מיצחק שמיר, אשר שם לעצמו יעד לקיים רק את הסטטוס קוו ו"לא לעשות גלים" ולא לוותר אפילו על גרגר אחד מארץ ישראל, והיה שלם עם עצמו שהחזיר את המדינה בדיוק כפי שקיבלה, אלא שחלפו שנים ללא תזוזה, ומדינה שאין בה תנועה נסוגה בפועל.

קשיים במימוש החזון

לבן־גוריון ולבגין היו גם כישלונות במימוש חזונם. מייסד המדינה חשש כי אין לה עתיד, אם לא תפריח את השממה בנגב. מפקד האצ"ל לשעבר קיווה לצמצם פערים חברתיים ולשלב את כל העדות בזרם המרכזי של החברה הישראלית. שניהם ראו הישגים חלקיים בלבד. יעדיהם לא הושלמו עד היום. אבל החזון פעם בליבם. מה עוד?

בסופו של דבר מבחן ההנהגה מתקיים בבחינת היכולת לחתור ליעד לאומי מעבר ליום פתיחת הקלפיות הקרוב. ביכולת לנקוט עמדות בלתי פופולריות אבל נכונות. מין תחושה של טיפול שורש, שההווה שלו מלווה בכאבים והתמורה רק בעתיד הרחוק מעבר ליום הבחירות הבא.

מה עושה ההנהגה הישראלית לדורותיה? מה היא עושה תוך כדי טיפול במצוקה העכשווית? ומה לטווח רחוק? שני מבחנים מכלל רבים.

המצוקה העכשווית היא בצורך להתייצב מול האומה ולומר לה דברים נכוחים כהווייתם. המנטרה המקובלת על כל מנהיגיה היא שיש לקצץ בהוצאה על הביטחון הלאומי. כדי לרכך את הדברים מוסיפים כי נושאים אחרים הצריכים תוספת תקציבית הם גם ביטוי לביטחון הלאומי, ובמקרים רבים - כמצוקת החינוך או הדיור - זו גם אמירה נכונה. הנכונות לקצץ בביטחון, שהיתה למנטרה של יובל שטייניץ בכהנו כשר האוצר, אבל לא בהחזיקו בתפקיד יושב ראש ועדת החוץ והביטחון, פופולרית ומציעה פתרונות קלים לבעיה גדולה.

האמת שונה. בשנים של האיום הקלאסי על ישראל - שנות הייתכנות של מלחמת הצבאות הסדירים אלה באלה - אפשר היה לקיים את צה"ל ואת גורמי הביטחון במחיר של עד 40 מיליארד שקלים. מאז יש בידי האויב טילים ומלחמת סייבר לפתחנו, והאיום במלחמה הישנה טרם חלף, וגם אחרי שמנכים את הפנסיות המופרזות לאנשי מערכת הביטחון (וצריך לעשות כן) ושומנים אחרים (תמיד מישהו ביזבז ימי מילואים) - מחיר הקיום העצמי הוא כ־60 מיליארד שקלים בשנה.

ישראל התכוונה לפתור את הבעיה עם דו"ח הוועדה בראשות דוד ברודט. הכל היללו, צה"ל בלע את הפיתיון, דבר לא נשאר מן ההמלצה הטובה. מה עתה? מי יאמר כי אין לפגוע ב־50 המיליארדים הנשאבים מהמשק הישראלי, ובעוד כ־10־11 משני מקורות אמריקניים, וגם זה אינו עונה על כל הצרכים, אבל מתחת לכך רמת הביטחון הלאומי מצויה בשחיקה אשר עלולה להשפיע לרעה על ההכרעות העתידיות בקבינט הביטחוני החדש.

הרי מה שפועל כאן הודגם במהופך בפרשת מערכת כיפת ברזל. דווקא מפני שעלה בידי ישראל לייצר את כלי המגן היקר יכלה ההנהגה לקבל את ההחלטה הצבאית בשיקול דעת ובכובד ראש ובמידתיות הדרושה, ולא בחיפזון. הוא הדין בפגיעה בתקציב הביטחון, שאם יפחת עלול לאלץ את הממשלה לקבל החלטות שגויות בהיעדר משאבים הפוגעים ביכולת המגננה. זו חזרה על מלחמת 

לבנון השנייה, כאשר קיצוץ במשאבים הותיר צה"ל מוחלש ופחות מאומן, והתוצאות היו מחיר כבד בשדה הקרב.

אלא מה? אין מי שיאמר את הדברים לציבור באורח מוסמך. אין מי שיתייצב לאשר כי הזקנה תישאר במסדרון בבית החולים וסל התרופות לא יורחב ובכיתה לא יקטן מספר התלמידים מפני שאי שם מתנהלת מלחמת סייבר, ומי שירצה ליטול בה חלק מתבקש להצטיין בלימודיו בבית הספר גם בלי שיעורי עזר. זה כואב, זה מכביד ולא פופולרי; היכן דו"ח טרכטנברג? מה אירע למצוקת האוהלים בשדרות רוטשילד, שהיא אכן ממשית ואמיתית, אבל עד כמה ראשונה במעלה?

החשש מפתרון הגיור

האוצר צריך לנפק פתרונות. אולי מיסוי גבוה או ירידה בצריכת שירותים, ואולי האטה במיזמי פיתוח כדי למנוע גידול מסוכן בגירעון. אך ישראל במצב שהביטחון הלאומי שלה מחפש הנהגה שלא תתפשר עליו גם אם מישהו יטען כי מדובר בתפיסה של פעם. היא עדיין תקפה, ואין לה דובר אמיץ, שעלול לאבד למענה את הקריירה הציבורית שלו. נחוץ מי שיניף את הדגל הבלתי פופולרי, שמן הביטחון הלאומי לא לוקחים גם אם זה מאוד לא פופולרי.

כן גם בעניין האחר, שהוזכר כאן לרוב. המאבק היסודי על זכותה של ישראל להתקיים באזור הוא דמוגרפי. לא בכדי איבדו פלשתינים רבים את עניינם בפתרון של "שתי מדינות לשני עמים". להפך, הסיסמה של "מדינת כל אזרחיה" מהים עד הנהר נותנת להם יסוד להעריך כי בתוך תקופה לא ארוכה יהיו לרוב בארץ ישראל. אפשר לחלק את הארץ, פתרון שנראה לי סביר יותר. אך המתנחלים מסרבים להיפרד מנחלת אבותינו ביהודה ובשומרון - אם כן, מה הם עושים כדי לקיימה? פתרון כוזב הוא למחוק את הערך הדמוקרטי מזיהויה של ישראל ולהציגה כמדינת היהודים בלבד. זה הזוי ולא יעלה יפה ויזיק לה בכל רחבי העולם בהיותה לכאורה מדינת אפרטהייד.

הפתרון הנכון הוא לעודד גיור ולחדש את המאבק לעלייה, להצגתה בגולה כערך הנעלה של קיבוץ גלויות ולהיאבק בירידה מן הארץ באמצעים חינוכיים והסברתיים. ישראל אינה עושה דבר בנידון. כמעט אינה עושה. רבני יש"ע יודעים מה ערך הגיור ההמוני, אבל חוששים מן האורתודוקסיה הקיצונית, ולא קם להם מנהיג בדמותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק חדש, שיהדק את הברית עם הציונים החילונים, ויעשה מעשה.

כעשור התהלכתי בקרב כל ההנהגה הישראלית למצוא תומך לרעיון הגיור היזום. יש תוכנית של ממש. אין מנהיג של ממש. כולם (לבד מאריאל שרון שהתעניין מאוד) יודעים כי מלחמה לגיור המוני בארץ ובעולם לא תשתקף בתוצאות הבחירות הקרובות, אז את מי מהפוליטיקאים זה מעניין? אף לא אחד. בעיקר שכולם חוששים מה יאמרו רבני יהדות התורה וש"ס, ואפילו רבני צהר אינם מעזים לטפל בבעיה הקשה ביותר של זכות הקיום היהודי בחלק מארץ ישראל או בכולה. כה עצוב.

ישראל מחפשת מנהיג. מבחן נייר הלקמוס שלו ברור: השקעה ונטל היום, ופירות רק אחרי מערכת הבחירות. מי שינהג כך - יהיה מנהיגה של הפוליטיקה החדשה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו