ב־24 בפברואר 1940 ישב פטר בכרך בן ה־11 בחדר קטן בעיירה ליפטובסקי מיקולש שבסלובקיה וכתב בגרמנית מכתב אהבה ליום הולדתה העשירי של חברתו, אסתר לבון, שאותה כינה "בייבי".
"אני מאחל לך כל טוב לחג שלך", כתב הילד המאוהב, "שתהיי תמיד כל כך מאושרת, ואיתי יחד. שלך, פטר". מילים פשוטות, תמימות, שנכתבו מלב אוהב של ילד צעיר. את כרטיס הברכה הוא נתן לה במסיבת יום ההולדת שלה, שערכה בביתה; איש מהם לא שיער בנפשו אילו תלאות הם צפויים לעבור אחר כך.
שניהם שרדו את השואה וחיו את חייהם במסלולים מקבילים, שנפגשו מדי פעם. הם ידעו הצלחות ושמחות, וגם טרגדיות אישיות גדולות. פטר, היום בן 91, נישא והתגרש שלוש פעמים; הוא הביא לעולם שלושה ילדים, אחד מהם נהרג בעת שירותו בצה"ל. יש לו שבעה נכדים ושמונה נינים. אסתר, בת ה־90, נישאה למי שהיה אהוב נעוריה אחרי פטר. הם הביאו לעולם שני ילדים, והיום יש לה חמישה נכדים ונין אחד. לאורך כל השנים שמרה אסתר את מכתב הברכה ההוא, שקיבלה מפטר המאוהב. עד שקרה להם נס משותף, כזה שמרחיב את הלב - ואחרי שחצו את גיל 90, הם חזרו להיות יחד.
"אינני יודעת למה, אבל הברכה הזאת נשארה איתי כל השנים, וזה מדהים", היא אומרת. "איך זה נשאר איתי מגיל 10?"
אסתר היתה נשואה במשך שנים לאריך, שהיה חבר של פטר, והגיע כמוהו מפולין לאותה עיירה בסלובקיה. אחרי שפטר נאלץ לברוח ב־1940, היא ואריך הפכו לזוג. כל השנים הם שמרו על קשר עם פטר. לפני שנתיים וחצי אריך נפטר, וכעבור שנה הזמין אותה פטר לפגישה בביתו שבחיפה.
"נסעתי אליו באוטובוסים", היא אומרת, וחיוך רחב נמתח על פניה. "ישבנו יחד שעות. דיברנו על הילדות, על הנשיקה הראשונה שלנו, על משחקי המחניים אחרי בית הספר. הרגשנו שהכי טבעי בעולם שנחזור להיות יחד. למעשה, המשכנו מאיפה שהתחלנו ומאיפה שסיימנו, ממש כמו אותם ילדים שהיינו אז.
"אחרי שהיה לנו כיף יחד והקשר התחדש, אמרתי לו: 'מה יש לך לחפש בחיפה? יש לך משפחה במרכז, בוא לגור לידי".
הם נסעו יחד לחופשה בים המלח ("את זה אנחנו מקבלים כל שנה מהגרמנים"), ואפילו טסו לשלושה שבועות לבית הבראה בצ'כיה. אסתר הצליחה לשכנע את פטר לעבור לגור במקום שבו היא מתגוררת ב־12 השנים האחרונות, בית הדיור המוגן "מגדלי הים התיכון" בכפר סבא.
"קרה לנו נס גדול", אומר פטר בהתרגשות, "חזרנו לאהבה הראשונה שלנו. אני חושב שבייבי היא האהבה האמיתית שלי בחיים. עברתי כל כך הרבה. הייתי נשוי שלוש פעמים. התגרשתי. בני הבכור, אהובי, נהרג במלחמה. ופתאום קרה לי הפלא הזה מחדש. אני מאושר שחזרנו להיות זוג. אני כל כך מאוהב בה. זהו, אני רק שלה עד סוף חיי. נאמן רק לה".
והיא לא מתאפקת: "איזה שובב. תמיד הוא היה שובב".
"אני נדלקתי עליה מהר מאוד", הוא צוחק, "אבל היא לא אוהבת אותי באותה מידה". היא משסעת אותו: "נו, אצלו זה הולך מהר מאוד, אין לו שובע. לא משנה כמה פעמים אגיד לו שאני אוהבת אותו, הוא צריך עוד".
עכשיו הם חוגגים את החיים, ושום קורונה לא תעצור אותם. צלולים להפליא, נראים צעירים בהרבה מגילם ומצוידים בחוש הומור מפותח. לפני כמה חודשים עבר פטר להתגורר אצל אסתר, בגלל הקורונה. הערב הם יחגגו את ראש השנה יחד, רק הוא והיא.
"היינו אמורים לחגוג אצל הבן שלי רוני", היא מספרת. "לא נורא. נחגוג זה עם זו ועם תפוח בדבש והרבה שמחה. אנחנו לא לבד, הסגר לא מפחיד אותנו, כבר עברנו אחד כזה והסתדרנו".
פטר מביט בה בעיניים נוצצות. "איזו אישה. רק שלא יסגרו לנו את הבריכה כמו בסגר הראשון. זה נורא. חוץ מזה, הכל בסדר".
"זה כלום הקורונה הזאת", היא אומרת. "אני רואה אנשים מקטרים על המצב ועל הקשיים ואומרת, אילו קשיים? זה מפחיד? זאת בעיה? מה, ששמו לנו אוכל ליד הדלת כמה ימים טובים כשהיה סגר ולקחנו את זה פנימה לתוך הדירה? עברנו דברים הרבה יותר גרועים בחיים מהקורונה הזאת, ואף אחד לא הביא לנו אוכל לדלת".
עוד היא מדברת, וצוות ממוגן של הבניין מגיע לערוך להם בדיקת קורונה (אסתר: "אנחנו לא חולים, הכל בסדר"). הכללים במקום נוקשים עכשיו: מדידת חום בכניסה, חיטוי ידיים, מסיכות וליווי צמוד של עובדת המקום. בדירה שלהם אי אפשר להיפגש, והפגישה שלנו מתקיימת בלובי המפואר ומעוררת עניין רב.
"הם משהו", מפטירה לעברי אחת הדיירות הוותיקות מבעד למסיכה. "מלאי חיים. איך הם שוחים כל יום. באים לחוגים. צעירים ממש. בחייך, הם אטרקציה גדולה כאן. אתה שמעת פעם על אהבה כזאת? אתה מכיר עוד אנשים שהתאחדו מחדש בגיל 90? אני מתה עליהם. איזה סיפור אהבה יפה".
מדי פעם הוא מניח עליה יד רכה, והם מביטים זה לזו בעיניים. "טוב לנו כאן וטוב לנו יחד", אומר פטר. "אנחנו יוצאים עכשיו ל־11 ימים של חופשה בים המלח, ונחזור ממש לפני ראש השנה. אין רגע דל!"
"אנחנו נהנים מכל רגע יחד", מחייכת אסתר. "אני יודעת לקרוא את המחשבות של פטר עוד לפני שהוא אומר אותן. יש בינינו הבנה גדולה וחיבור כבר מגיל צעיר מאוד".
אני מחמיא להם שהם ממש לא נראים בני 90, ואסתר זורחת. "תבוא כל יום. איזה כיף לשמוע. תראה כמה אני שזופה, זה מהבריכה".
את ימיהם הם מבלים בנעימים, והם עסוקים מאוד. "בכל בוקר אני יורד ראשון לבריכת השחייה, וכבר ב־7:30 שוחה לא פחות מ־40 בריכות", אומר פטר, ואסתר ממשיכה: "אני קמה קצת יותר מאוחר, מגיעה בסביבות 8:15 לבריכה ועושה 20 בריכות. זה גם מכובד, לא? אתה רוצה לראות את כל המדליות שיש לי מהבריכה? הנה, בכל שנתיים יש פה אולימפיאדה של כל המגדלים, באים גם ממגדלי הים התיכון במקומות אחרים בארץ, ואני זכיתי שלוש פעמים במדליות זהב. שחיתי חזה וניצחתי אנשים הרבה יותר צעירים. אני הולכת גם לחוגי דרמה ומוזיקה, עושה תשבצי היגיון ומשחקת עם החברים ברידג'".
פטר: "אני שוחה ומשחק פינג פונג. וגם מגלף בעץ פסלים של בעלי חיים. סוסים, פילים".
אסתר: "בכל ערב ב־6 אנחנו יוצאים לספסל הקבוע שלנו בגינה ומשוחחים לנו על החיים. אנחנו שוקלים לצבוע את הספסל ולרשום את השמות שלנו, שזה יהיה קבוע שלנו".
הילדים והחברים שלכם מפרגנים לכם על האהבה הגדולה?
"בטח", עונה אסתר מייד. "הם מאוד שמחים עבורנו".
"הם מבסוטים שחזרנו זה לזו ושיש לנו זוגיות", צוחק פטר. "ירדנו מרשימת הבעיות שלהם".
פטר בכרך נולד בשנת 1929 בעיר ביילסקו ביאלה שבדרום פולין. אביו ליאו ניהל מפעל לייצור בדי יוטה, ואמו ארנה "ניהלה את הבית", כדבריו. היה לו אח אחד, חנן, מבוגר ממנו בחמש שנים. עד גיל 10 הוא זוכר ילדות רגילה, אבל ב־1939, כשפרצה המלחמה, השתנו חייו בבת אחת.
"את אבא לקחו לגבול עם רוסיה", הוא מספר, "ושם הוא נרצח בידי הגרמנים. מצבם של היהודים בפולין הפך קשה, ואז אמא החליטה לשלוח אותי עם חנן לסלובקיה, כי הגרמנים עדיין לא הגיעו לשם".
ב־24 בדצמבר 1939 יצאו חנן ופטר למסע רגלי מפרך, כדי לחצות את הגבול לסלובקיה. "אמא שילמה הרבה כסף למבריחים כדי שיעבירו אותנו את הגבול. היא נשארה בעיר, ואנחנו הלכנו עם המבריחים במשך שעות, בלילה, בהרים, בשלג. היה קפוא והיה קשה מאוד.
"בסוף הגענו לעיירה ליפטובסקי מיקולש שבצפון סלובקיה, לא רחוק מהגבול, והצטרפנו שם להכשרה של תנועת הנוער 'גורדוניה מכבי צעיר'. גרנו אצל משפחות יהודיות ולמדנו בבית הספר היהודי, שבו למדה גם אסתר. ככה הכרתי אותה".
אסתר: "עליתי לכיתה א' כבר בגיל 5, בגלל זה היינו באותה הכיתה".
פטר מתלהב: "היא גאונה, גאונה האישה הזאת. איך שראיתי אותה בכיתה, נכבשתי. לא רק בגלל היופי, בעיקר בגלל השכל. הבנים בכיתה שאלו אותי: 'מי הכי מוצאת חן בעיניך?', ואני אמרתי מייד: 'זאת עם הסוודר הכחול'".
אסתר צוחקת. "תשמע, מי שרוצה להיות מומחה, צריך להתחיל מוקדם".
הם נזכרים ברגע ההוא, בשנת 1940, שבו לחשו זה באוזני זו דברי אהבה ראשונה. "פטר היה בן 11 ואני בת 10", היא משחזרת. "אחרי בית הספר היינו נשארים לשחק, בעיקר מחניים, ובאחת הפעמים פטר אמר לי: 'אני אוהב אותך'. הוא רצה להתנשק איתי, אבל התביישתי".
פטר: "בגלל מצבנו, ואחרי הדרך הארוכה שעשיתי מפולין לסלובקיה, הייתי בוגר יותר מילד בן 11 של היום. הכל אצלי התפתח מהר יותר, אז בטח שרציתי לתת לה נשיקה. אבל מה? היא הסכימה להתנשק איתי רק דרך מטפחת!"
אסתר: "זה נכון. לקחתי מטפחת, שמתי על הפה והתקרבתי לנשיקה הראשונה עם פטר. ומה אתה חושב שהוא עשה? הוריד ממני את המטפחת ונתן לי נשיקה. אמרתי לך, שובב".
בכיתה כולם ידעו שהם זוג. "שנתיים וחצי היינו חברים", נזכר פטר, "אהבנו מאוד. הייתי בן בית אצלה, אמא שלה היתה מדהימה. היא זו שבישלה ודאגה לכל הנערים והנערות בהכשרה".
אסתר: "היינו רוקדים לצלילי השיר 'בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת'. תמיד כולם דחפו אותי פנימה למעגל, כי ידעו שמכל הילדים, פטר אוהב אותי וייקח אותי".
אחד הימים שפטר לא ישכח לעולם הוא 14 בפברואר 1942, היום שבו חגג בר מצווה בבית הכנסת בעיירה. "זה היה מאוד מרגש", הוא אומר, "עד היום אני זוכר את ההפטרה שלי". אחיו חנן היה שם, וכמובן שגם אסתר, עם אמה מרתה ובעלה של האם, פאבל פנחס. אביה הביולוגי של אסתר מת בתאונה כשהיתה בת שנתיים.
כעבור שבועיים, ב־1 במארס, אספו הנאצים במרכז העיירה את הנערים בני ה־14 ומעלה, כדי לשלוח אותם לאושוויץ. פטר: "מי שארגן את זה היו הפשיסטים המקומיים. הסתכלתי על חנן והתחננתי אליו: 'תברח, אל תעלה לטרנספורט'. והוא ענה: 'אני לא יכול לעזוב את הקולקטיב'. נפרדנו לעולמים.
"כמה חודשים אחר כך, בזמן ששיחקתי עם הילדים בבית הספר אחרי הלימודים, באו אמא של אסתר ובעלה וביקשו לדבר איתי. הם אמרו לי שאני חייב לעזוב מייד, כי הנאצים מחפשים את הבנים היהודים. הם אמרו לי לנסוע ברכבת לעיר רוזומברוק ולקחו אותי לתחנת הרכבת.
"כשהגעתי לעיר, בני משפחה שלי חיכו לי. בדיעבד, הם הצילו את חיי. הייתי אצלם במשך שמונה חודשים, עד אמצע 1943. יום אחד הלכתי שם ברחוב, ותפסו אותי הגרדיסטים (פשיסטים סלובקים שסייעו לנאצים; ע"נ). הם זיהו שאני יהודי והכניסו אותי לטרנספורט לעיר אחרת, ז'ילינה.
"עמדתי בז'ילינה לבד, לא ראיתי אף ילד כמוני. כולם היו בני 50 ומעלה. הבנתי ששולחים אותנו למחנה השמדה בפולין. כשהגיעה הרכבת, ראיתי קרונות של בהמות, סגורים. נדחקתי לקרון האחרון, בכוונה, כי קיוויתי שמשם אוכל לברוח. היה עליו למעלה בוטקה עם זקיף גרמני.
"הרכבת התחילה לנסוע, וידעתי שאני חייב לברוח. אמרתי לעצמי שלפולין אני לא חוזר. מייד התחלתי להוציא קרשים רקובים מהרצפה של הקרון, שברתי עוד קרש ועוד קרש, עד שנוצר פתח שאוכל לעבור בו. ואז השתחלתי למטה, וכמו זיקית החזקתי את עצמי מלמטה בצירים של הרכבת.
"היה לי המון מזל, כי הרכבת היתה בתוך מנהרה ונסעה לאט ובסיבוב. ספרתי עד שלוש, שחררתי את האחיזה וזרקתי את עצמי למטה.
"נפלתי על הגב. בגלל שהייתי בקרון האחרון, לא נדרסתי. כל הגוף כאב לי, היו לי מכות יבשות בגב, אבל זה לא היה משהו מאוד קשה. עליתי להר הסמוך, ופתאום ראיתי רועה צאן זקן שמכין גבינות. הוא הסכים לקחת אותי אליו ולתת לי אוכל ומחסה בבקתה שלו. לא שאל אותי שאלות, היה בטוח שאני נער שברח מהבית.
"התחלתי לעבוד איתו, עזרתי לו לעשות גבינות וחמאה. בכל שבועיים־שלושה הוא היה יורד עם התוצרת שלו לעיירה הסמוכה, מוכר אותה וחוזר. הייתי איתו חודשיים, ואז נגמרה התקופה שלו בשדה, כי בסתיו רועי הצאן חוזרים לעיירה.
"הוא הציע לי לבוא איתו, אבל ידעתי שזה יהיה הסוף שלי. אמרתי לו, 'איך אבוא איתך? הרי לא נולד לך פתאום נער בן 14, נכון?' לקחתי ממנו כמה גבינות טובות כצידה לדרך, ונפרדנו".
פטר נותר על ההר לבדו. כשאני שואל איך שרד, הוא צוחק. "נהייתי גנב פנטסטי. בניתי לעצמי מסתור מעלים, ופעם בכמה ימים הייתי יורד לעיירה וגונב מהאיכרים. פה מכנסיים ובגדים חמים, שם שמיכות שהיו תלויות בחצר. גנבתי גם תרנגולות, שחטתי ואכלתי. ידעתי שרק כך אנצל, לא היתה דרך אחרת לשרוד. על העצים היו המון פירות יער, אז קטפתי ואכלתי. ככה שרדתי כמה חודשים.
"בתחילת 1944 החלטתי שאני חוזר לרוזומברוק. אמרתי לעצמי ששם כבר לא יחפשו אותי. ידעתי גם שאני חייב להתקיים איכשהו, אז כשהגעתי, עמדתי בתחנת הרכבת וחיפשתי משהו לעשות. פתאום, אדם צעיר שראה אותי ביקש שאעזור לו עם המזוודות. נשאתי אותן עבורו עד הרכב שחיכה לו, והוא נתן לי מטבע של 5 קרונות צ'כיות.
"ככה התחלתי לעבוד כסבל לאנשים שירדו מהרכבות. בכל פעם קיבלתי כמה קרונות. בכסף קניתי עגלה קטנה מעץ, וממש הפכתי את זה לעסק קטן בתחנת הרכבת. לאף אחד לא היה אכפת. סידרתי לעצמי מקום לישון במחסני התבואה של האיכרים ליד תחנת הרכבת. גנבתי שמיכה, וזה היה חם ונעים והספיק לי".
כך העביר פטר עוד כחודשיים, ואחריהם הצטרף לשורות הפרטיזנים ונלחם איתם עד סוף המלחמה. ב־1945 הוא הגיע לפראג ומיהר לבקר במרכז המידע על הניצולים. "לדאבון ליבי, לא מצאתי שם את השמות של אבי, אמי ואחי", הוא אומר. "נשארתי לבד בעולם".
בכל אותן שנים, גם אסתר עברה דרמה אישית גדולה. חודשיים אחרי שפטר הגיע לעיירה הגיע אליה ילד אחר מאותה עיר בפולין, אריך שמו, שהפך לאחר מכן בישראל לנחום לבון־ליבמן. אט־אט נרקם קשר חברי בינו לבין אסתר.
"בסוף 1943 נפוצה בעיירה שמועה ששוב מתחילים הטרנספורטים לאושוויץ. אמא שלי החליטה לשלוח אותי למשפחה שלנו בבודפשט. הונגריה עדיין לא היתה כבושה, ועוד היתה אפשרות לצאת משם לארץ ישראל.
"הייתי ילדה בת 13 וראיתי בזה הרפתקה נחמדה. אבל היה לי תנאי אחד: שאריך יבוא איתי. ההורים שלי הבטיחו לי שהוא יצטרף אלי בהמשך. יצאתי להונגריה לבד, באמצע הלילה, עם אישה אחת שלקחה אותי תחת חסותה. צעדנו כל הלילה, חצינו את הגבול ונסענו ברכבת לבודפשט.
"אחרי כמה שבועות ההורים שלי הצליחו לסדר גם לאריך להגיע לעיר, והוא שהה עם משפחה יהודית אחרת. נפגשנו כמה פעמים ושמרנו על קשר טלפוני.
"במארס 1944 הגרמנים כבשו את הונגריה. אני ואריך הבנו שכבר לא נוכל לעלות לארץ ישראל, אז החלטנו שבורחים בחזרה לסלובקיה".
אחרי מסע תלאות ארוך הצליח אריך לעבור את הגבול. אסתר הצטרפה אליו כעבור כמה ימים. "היה לי מזל גדול", היא מספרת. "היה לי כרטיס לרכבת מבודפשט לסלובקיה, אבל בגלל שלא היה בה מקום, עליתי לרכבת אחרת למחרת. אחר כך התברר שהרכבת הראשונה נתפסה על ידי הגרמנים בגבול".
בקיץ 1944 פרץ המרד של המחתרת הסלובקית נגד המשטר. במהלך המרד נהרג אביה החורג של אסתר, פאבל פנחס. אחרי מותו יצאו אסתר ואריך, עם האם מרתה, להסתתר בכפר סמוך. מאוחר יותר, עם פלישת גרמניה לסלובקיה, הם ברחו להרים והצטרפו לפרטיזנים.
"אמא שלי עבדה כאחות. הפרטיזנים היו צריכים אותה כדי שתטפל בפצועים מהקרבות, ועברנו לגור במפקדה שלהם. גרנו שם חצי שנה, עד סוף המלחמה. אחר כך חזרנו לכפר".
בסוף המלחמה, פטר שקל 28 ק"ג בלבד. "כל מה שהעסיק אותי היה איפה בייבי שלי, מה עלה בגורלה. שנתיים בערך לא היינו בקשר, והחלטתי לחפש אותה. נסעתי מפראג לסלובקיה, הגעתי לעיירה שלה, ונודע לי שהיא ואמא שלה עזבו לכפר הסמוך. תפסתי לשם טרמפ ברכב צבאי, וכשהגעתי, התחלתי להסתובב בכפר ולחפש אותה.
"ואז ראיתי אותה, עם אריך. היא לא ראתה אותי. זו היתה מכה בשבילי, אל תשאל. נשבר לי הלב. עזבתי את הכפר מייד. נפגעתי מאוד".
אסתר: "אל תדאג, הוא לא נשאר הרבה זמן עצוב".
פטר: "נו, תראה, הייתי צעיר אז".
בשנים שאחרי המלחמה הם שמרו על קשר. בכל שנה, בימי ההולדת שלהם, שחלים שניהם בפברואר, בהפרש של שבועיים וחצי, נהגו להתקשר לברך זה את זו.
"היינו יחד גם בתנועת הנוער גורדוניה ונפגשנו במחנות קיץ, אבל היא היתה כבר עם אריך", אומר פטר. "אגב, גם איתו נשארתי בקשר טוב. הוא היה חבר שלי, לא נטרתי לו טינה על כך שהיה בן הזוג של אסתר".
באפריל 1949 התחתנו אסתר ואריך בסלובקיה. הוא היה בן 20, והיא בת 19. כעבור חודש עלו ארצה עם מרתה, אמה של אסתר.
"בהתחלה גרנו בקיבוץ ניר עם", היא מספרת. "אמא שלי התאהבה בווטרינר של הקיבוץ ונשארה שם, ואני ואריך עברנו לקיבוץ אבוקה שליד בית שאן, אבל היה שם חום תופת, אז עזבנו" (הקיבוץ ננטש באמצע שנות ה־50; ע"נ).
עם השנים נולדו להם שני ילדים: דן, היום בן 70, ורוני, בן 65. אריך התחיל לעבוד ב"מקורות" והמשפחה עברה לבאר שבע, ומשם לאשקלון, שבה גרו יותר מ־20 שנה. בשנות ה־60 יצאו לשליחות של ארבע שנים בשירות משרד החוץ בפראג. אריך היה שם מזכיר בקונסוליה.
"כשחזרנו לארץ, עברנו לגור ברמת אפעל. אני עבדתי כמורה למוזיקה ועסקתי רוב חיי בפעילות התנדבותית. פתחתי מרפאה לבדיקות שד באשקלון ועבדתי עם אוטיסטים ברמת אפעל".
פטר עלה ארצה בסוף מאי 1948, אחרי קום המדינה. הוא שירת בפלמ"ח ואז הוצב בחטיבת גולני. "כשהייתי בגולני, שירתתי במחנה שרגא והתגוררתי בחיפה. יום אחד נסעתי עם חברים לבלות בנהריה, ובחוף הים הכרתי בחורה נחמדה מאוד בשם רות. ב־1951 התחתַנו, ונולדו לנו שני ילדים. דורון ז"ל נולד ב־1953, ורמי ב־1958".
בשנות ה־60 שימש פטר נהגו האישי ושומר ראשו של ח"כ דוד הכהן, שכיהן כיו"ר ועדת החוץ והביטחון. לאחר מכן היה נהג סמיטריילר ובעלים של תחנות סיכה בחיפה.
ב־1965, אחרי 14 שנות נישואים, הוא התגרש. אחר כך התחתן שוב, וכעבור שנה התגרש. מאוחר יותר התחתן בשלישית, הביא לעולם את בנו אורי (47), ושוב התגרש.
במילואים שירת פטר בחטיבת השריון 188 והגיע עד דרגת סגן אלוף. במלחמת לבנון הוא היה בן 53 ופיקד על ההיסעים ללבנון. גם בנו דורון, שהיה בן 29, גויס למילואים בצנחנים. הוא נהרג עם שבעה מחבריו מפגיעת רסיסי קטיושה ליד כפר מנצוריה, על כביש ביירות־דמשק. השאיר אחריו אישה וילד בן 3 וחצי.
"כשדורון נהרג, קיבלתי מכה ענקית בלב", אומר פטר. "זמן קצר אחרי שזה קרה, חטפתי התקף לב. זה היה אסון".
בשנת 1990 הוא עבר לגור בצ'כיה וכיהן כיו"ר הקהילה היהודית במשך עשור. "זו היתה תקופה מצוינת", הוא אומר. "הכרתי אישה צ'כית, שהיתה צעירה ממני ב־14 שנים, והתחלנו לצאת. כשחזרתי לארץ, היא באה איתי. היא מתה לפני שלוש שנים".
למרות פיתולי החיים, המשיכו אסתר ופטר לשמור על קשר לאורך השנים. אסתר: "שנינו שמרנו על קשר עם אנשי תנועת הנוער שלנו מסלובקיה. בכל יום עצמאות היינו נפגשים במושב בצרה, שם התגוררו אנשים מהתנועה, שאירחו את כולם".
פטר: "ב־1960 הייתי במחנה ג'וליס בקורס של חיל השריון. באמצע הקורס ברחתי והלכתי לבית של אסתר ואריך באשקלון. נתתי לבייבי כזה חיבוק! עד היום אני זוכר את הנשיקה שקיבלתי ממנה".
אז תמיד הרגשתם משהו אחד לשני.
"תמיד, תמיד", הם עונים יחד, ואסתר משלימה: "תמיד היו לנו רגשות זה לזו. אריך בטח בי ולא קינא בקשר שלי עם פטר. גם הוא היה בקשר טוב איתו".
האנרגיות הבלתי נדלות שלהם מידבקות ממש. הם חוגגים את החיים ואת הביחד שלהם בכל רגע של היום. פטר מפליג בסיפורים, ואסתר מתלוננת ש"הוא בכלל לא נותן לי לדבר".
כשהוא מתבונן בה, כשהם מחייכים זה לזה, או כשהוא מניח עליה יד, אי אפשר לטעות באהבה הגדולה ביניהם. הדברים שהוא בוחר לומר, רגע לפני שאנחנו נפרדים, מקבלים פתאום משמעות מיוחדת. "אנחנו יחד עד הסוף. אני מאחל לעצמנו שנמות יחד".
"טוב נו, יש לנו יותר עבר מעתיד", היא עונה לו, ושניהם פורצים בצחוק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו