מה אמורה להביע האמירה הממלכתית של הנשיא ראובן ריבלין, לאחר התפטרותו של ראש אגף התקציבים במשרד האוצר שאול מרידור? כאשר מתארגנת משלחת ישראלית־אמריקנית רמת דרג לטיסה ראשונה בשמי סעודיה אל איחוד האמירויות, דבר הנשיא עוסק בצערו: "אני מצר מאוד על התפטרותו של שאול מרידור", כתב ריבלין בטוויטר, "הצעד הקשה שנקט והמשמעויות הנובעות ממנו, מדאיגים אותי מאוד. שאול הוא איש מקצוע מהמעלה הראשונה, ואחד ממשרתי הציבור המסורים מולם זכיתי לעבוד בשנים האחרונות".
אין לריבלין מה להגיד על המהלך ההיסטורי משנה המציאות בין ישראל לאיחוד האמירויות. אין לו מה להגיד על קמפיין השריפות של הפלשתינים. הוא מודאג מכך שפקיד בכיר פורש, ומפרסם מכתב שמתחרה במניפסטים הידועים ומדיף ריח חזק של תעמולה מצד משרת ציבור.
מה הסיפור? יש התקוממות של המומחים והפקידים נגד רה"מ נתניהו, וריבלין דופק כרטיס עבודה בשורות המתקוממים. הוא תומך בהם. בדיוק כפי שהפרקליטות תומכת באלה שמסתערים על בית ראש הממשלה - גם על זה אין לנשיא ריבלין מה להגיד - ובג"ץ מתנגד להרס ביתו של מחבל, וכפרס תנחומים לעצמם דורשים חיות ומלצר להרוס יישוב יהודי שלם. ככה נראית רודנות המתעמרת ישירות באזרחים.
אבל בגלל ההיסטריה סביב שאול מרידור, הצצתי ברקע של האדם שטוענים שהחזיק בתפקיד המשפיע במשרד האוצר ובמשק. מרידור הוא בסך הכל בוגר בי.איי למצטיינים, שכולל גם כלכלה, באוניברסיטה העברית. עשה כמעט את כל הקריירה המקצועית שלו באוצר. תשוו אותו, למשל, לפרופ' אמיר ירון או לפרופ' סטנלי פישר. או למייסד אגף התקציבים המודרני, ד"ר יעקב ארנון (אמרונגן). או לשני הפוליטיקאים הזקנים וחרושי ההיסטוריה הישראלית, בנימין נתניהו (עוד מעט 71) וישראל כץ (עוד מעט 65).
כמה שמרידור מוכשר ושמעתי עליו מחמאות משר שאני מעריך, אני בספק אם הוא מבין לעומק מה זאת מדיניות כלכלית. פרופ' דוד לב־ארי וצבי האוזר העידו, כל אחד בדרכו, כי המשבר הכלכלי הנלווה לקורונה הוא לא תופעה שיש לה רקע כלכלי, הוא חסר תקדים, ולכן אין מתכונים ואין ניסיון של אחרים שניתן ללמוד מהם.
לכן מכתב ההתפטרות של מרידור הוא מאוד תעמולתי, ופרשן "הארץ" אף צפה שהוא עלול לגרום נזק לכלכלת ישראל, שדירוג האשראי שלה עלול להיפגע כתוצאה מעדות כזאת. כץ ונתניהו יודעים מה העיקר בעת הזאת, ולרוע מזלם של פקידי האוצר, השניים הם מנהיגים ותיקים מאוד שמכירים את מבנה המשרדים ומבינים איך להתמודד עם דרג מינהלי.
בוויה דולורוזה של מוצ"ש
צילומי סימני הצליבה על ידיו של כרמי גילון מרמזים שהצימאון לדם קיים באירועים בבלפור
עו"ד נורית ליטמן מפרקליטות המדינה תיכנס להיסטוריה כמי שהכשירה עבירות על החוק, כאשר הטיעון למעשה שהחוק דינו לסגת בפני מסע טרור צודק. ואם החוק צריך לסגת, המשטרה על אחת כמה וכמה. מפגיני בלפור הכניעו בעזרת מערכת המשפט את המשטרה. מדי שבוע, בהתקרב סוף השבוע, בירת ישראל נדרכת. אורחים זועמים מבחוץ מגיעים כדי לכבוש רחובות ולסגור אותם. והפגנת ההסתערות הקבועה על בית רה"מ היא תמיד השיא של שלושה ימי עליונות הגזע האליטיסטי מדי שבוע.
הנה מה שאמר נשיא גרמניה נוכח מהומה בשערי הפרלמנט הגרמני: "דגלי הרייך וניבולי פה ימניים מול הפרלמנט הם מתקפה שלא ניתן לקבל על לב הדמוקרטיה שלנו. לעולם לא נקבל זאת". בוגי יעלון, כרמי גילון, אהוד ברק, קובי ריכטר, חיים שדמי, אמיר השכל וחבריהם רוצים שהמשטרה תזוז הצידה ותאפשר להם לעשות ככל העולה על רוחם במתחם בית ראש הממשלה, שמוגדר כאחד הסמלים הלאומיים.
גישתה של נורית ליטמן בגיבוי היועץ המשפטי וההסתדרות דומה למחברת ספר חדש בארה"ב, המצדיק ביזה של חנויות ובתים. המחברת נשאלה בראיון
ב"NPR" כיצד היא מגדירה ביזה. "כשאני משתמשת במילה ביזה, אני מתכוונת רכוש, גניבה גדולת־ממדים מחנות ברגע של מהומה או התפרצות. זה הדבר שעליו אני מגינה".
מערכת המשפט בישראל מגינה על אלימות נגד שוטרים ואזרחים באותה דרך: אם זאת בריונות, צעקת קללות או אלימות פיזית נגד שוטר או אזרח תוך כדי מהומה או התפרצות (במסגרת הפגנה דמוקרטית, כמובן), אז זה הדבר שעליו מגינים. על זה יש חסינות. "זה כוח טקטי בסיסי במסגרת שיטת פעולה פוליטית", מגדירים הרדיקלים באמריקה את מהומות BLM.
בדרך לנתניהו, הורסים את המשטרה ואת החוק. בני גנץ הזהיר מפני שפיכות דמים ברחובות במקרה שנלך לבחירות. החדשות הידועות זה זמן רב הן שמפגיני רחוב עזה, המשמיעים ניבולי פה, צמאים לדם ומחכים שזה יקרה. תמונת העבד המשוחרר של בעל הפנסיה התקציבית כרמי גילון עם הידיים מונפות תוך חשיפת פצעי הצליבה שלו, משדרת בדיוק את המסר.
להיזכר בווילהלם
זמן המגיפה גורם לנו לטשטש את ההבדל שבין היסטריה לפסיכוזה
אני שומע שיש הרבה שלא מסוגלים לקרוא בזמן המגיפה. אני שייך לאלה שקוראים יחסית הרבה דווקא בתקופה הזאת. "העולם של אתמול" של סטפן צווייג מתאים למצב הרוח התקופתי. זה לא שאנחנו בעידן חדש, אבל מה שהיה לפני - נראה רחוק. אפילו מעורר געגוע.
כשהוא נטול מסמכים וגישה לארכיונים, צווייג מתעד את כניסת העולם החדש הנורא: הימים הראשונים של מלחמת העולם הראשונה. "אנו חיים בימים של תחושות המוניות, של היסטריות המוניות", הוא מצטט את ידידו הסופר הצרפתי רומן רולאן.
הוא מתאר חוויה של צפייה ביומן חדשות בעיר שדה בצרפת. "עם הופעת הקיסר וילהלם על המרקע התחילו באולם החשוך שריקות ורקיעות פראיות. הכל צעקו ושרקו, גברים, נשים וילדים, כאילו נעלבו אישית. אנשי טורס, שלא ידעו על המדיניות והעולם אלא מה שנכתב בעיתוניהם, יצאו מדעתם לכמה שניות. נבהלתי. נחרדתי עד עומק נפשי. הרגשתי עד היכן הגיעה ההרעלה של תעמולת השנאה שנוהלה שנים על שנים".
צווייג מתאר יחס לאויב, ערב מלחמה גדולה. אבל בישראל של ימי הקורונה, היסטריה המונית רודפת היסטריה המונית ומעוררת רגשי חמת זעם נקמני. התפטר פקיד בכיר באוצר - גל היסטריה ושנאה שוטף את התקשורת ובייחוד את העיתון שממנו הם יודעים הכל על העולם, או יותר נכון - כל מה שהם יודעים הוא מהעיתון הזה. ולפני התפטרות הפקיד שיש לו כמובן אבא ואמא, אופציה למכירת F-35 לאיחוד האמירויות.
חיים רמון, המפתיע בחדותו וברלוונטיות שלו לאחרונה, אומר שזאת "פסיכוזה". אולי האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות ישכיל את הציבור לגבי ההבדלים בין היסטריה והיסטריה המונית לבין "פסיכוזה". המחקרים מלמדים שמצב של טירוף הדעת ואובדן שפיות הוא דבר שניתן ליצור באופן מלאכותי ומחושב.
לא רק משרד הבריאות
ספרו של בנט על הטיפול במגיפה מתעלם מהאנדרלמוסיה הציבורית כמחוללת התפשטות
בהמשך לעלילות הסתדרות הפקידים שבראשה מזכיר ההסתדרות ניסנקורן, קטע די מזעזע של שר הביטחון לשעבר נפתלי בנט בספר הקטן שהוציא תחת הכותרת "איך לנצח מגיפה". הוא מתאר את עבודת המומחים במכון ויצמן: "מיד עם פרוץ המגיפה הם עזבו הכל והתנפלו על המשימה. הרעיון שלהם היה להסב את פעילות הרובוט כך שיוכל לבצע 12-13 אלף פענוחי PCR ביום - והם הצליחו. כך נולדה מערכת שאני קורא לה 'ויצמן 2.0'. שימו לב: בארץ יש שישה או שבעה רובוטים מסוג זה.
המשמעות היא שאפשר להגיע בעזרתם, ועל בסיס המעבדות האחרות שכבר קיימות, למספר היעד של 100 אלף בדיקות ביום".
כל הפרויקט הזה לא מומש. "בגלל משרד הבריאות", מאשים בנט.
"פקידי המשרד חיבלו במכוון בתוכנית של מכון ויצמן, הוציאו נגדם הודעות שקריות לעיתונות ועשו הכל - פשוטו כמשמעו - כדי להוציא להם את הרוח מהמפרשים". הפרויקט נעצר. הפיתוח ננטש.
אבל אין ביטחון שפרויקטים מסוג זה היו פותרים לישראל את הבעיה. מה שבנט מתאר קרה בחודש מארס. באותו שלב הממשלה עבדה במתכונת של מצב חירום. מהרגע שקמה ממשלת האחדות, פגה מתכונת החירום ויש ניסיון להתמודד עם המגיפה תוך התנהלות של שגרה ממשלתית, כשבנוסף על הכל הממשלה הפכה לגוף מסורבל מאוד.
צירוף הגופים השולחים יד בניהול המגיפה מייצר חוסר יכולת החלטה. אבל ההתפתחות הכי שלילית היא בהמרדה הסמויה של האזרחים כנגד הצעדים הבסיסיים ביותר לבלימת המגיפה. זה האפקט העיקרי של העבריינות בחסות מערכת המשפט; כאילו זריעת פחד ומשטמה ברחובות ירושלים היא ביטוי לדמוקרטיה ולא העברת מסר ברור הנוגד את עקרונות המשפט ואת המסורת של המשפט העברי: שלטון חוק ושוויון בפני החוק.
לדעתי, בנט, כמנהיג ציבור, מתעלם מההיבט של האנדרלמוסיה הציבורית כתופעה שמסייעת להתפשטות הקורונה.
לבחור את המטרות
העלאת הנושא הפלשתיני לראש התורן היא מלכוד, גם אם היא מביאה עימה רגיעה מול חמאס
צריך לומר ביושר שישראל משלמת את המחיר על הדחקת הנושא הפלשתיני בצורת חבילה עונתית מעורבת של שריפות ורקטות. אפשר לראות את זה דווקא על רקע הפריצה האסטרטגית של השלום עם האמירויות. חלק נכבד מההישג המדיני מוסבר על ידי שבירת הווטו הפלשתיני. אפשר לעבוד בברית עם הערבים תוך התעלמות מהפלשתינים.
בעידן הבריתות עם מדינות ערב, לא נמצאה נוסחה צבאית שנותנת מענה מספק לאתגר הצבאי של חמאס // צילום: אי.פי.איי
אבל זה לא פשוט. כדי לדחוק את הנושא הפלשתיני אל מעבר לבנקט של חוסר הרלוונטיות, צריך לשמור את הפלשתינים בפרופיל נמוך. ביו"ש אבל בעיקר בעזה. ישנה התפיסה של ניתוק עזה מהרשות הפלשתינית, וכל צעד צבאי ביטחוני כרוך בשאלה: מה אתה עושה בהמשך? כל משא ומתן להסדר בעקבות פעולה רחבה ועמוקה בעזה, סופו שיהיה כרוך בוויתורים. בייחוד אם התוצאה תהיה חיסול חמאס בעזה.
אבל הבעיה היא שהגענו למצב שלא רק פעולה רחבה אלא גם פעולה עוצמתית שאינה מגיעה לכדי חיסול חמאס מייד מעלה את הנושא הפלשתיני לראש התורן הבינלאומי. התוצאה של החשיבה הזאת היא מלכוד: לספוג ולהכיל. העיקר שלא נידרדר לגיהינום של תהליך מדיני או אפילו משא ומתן עם גורם פלשתיני כלשהו.
בעידן הבריתות עם מדינות ערב הפרו־אמריקניות, לא נמצאה נוסחה צבאית שנותנת מענה מספק לאתגר הצבאי של חמאס. כרגע ניתן להבין את ההתנהלות בגבול עזה גם על רקע הקורונה. זה לא יתקבל יפה שבמצב הזה, ישראל תכה בעוצמה בעזה. נראה שהבעיה היא סוג המטרות שישראל בוחרת לתקוף ברצועה.
שר הביטחון בני גנץ צריך לשאול את עצמו האם הוא מוכן להמשיך לחיות במתכונת הסחטנית של שריפות וירי רקטות לצורך זירוז תשלומים. זה לא נשמע נורמלי. פגיעה יעילה במטרות של תשתית צבאית תת־קרקעית מצטיירת כמשיכת הכוח של צה"ל לעבר מטרות דמה. מטרות שלא מכאיבות לחברה הפלשתינית ולהנהגת חמאס, הן מחיר נסבל מבחינתם.
צריך להודות שלמאבק כזה דרושות שתי תכונות שחסרות בצה"ל של היום: עורמה ואכזריות. קל יותר להטיף לתושבים על כושר עמידה וחוסן בתור תשובה לטרור, ובמקרה הצורך להשפיל עיניים, מאשר לספוג מתקפת נגד מוסרית מבית ומחוץ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו