בשעת משבר משפטית וחוקתית זו, מכוון מאיר בוזגלו את הטלסקופ הרגיש שלו היישר אל מערכת הצדק. בדברים חדים, רב־ממדיים, מבקש מאיר להאיר היבטים מוּחשכים במערכת זו ובתוך כך להעיר מסורות שנדמו. בניגוד לפילוסוף ג'ון רולס, הוא אינו מתעטף ב'צעיף הבערוּת', אותו מסך היפותטי הנועד להסתיר את פני הסדר החברתי והמעמדי. בוזגלו אינו מתערטל ממשאביו החברתיים והרוחניים שעה שהוא מביט בתכונת הצדק, אלא מתבונן בה דווקא מבעד למשקפיים המעניינים של המסורת היהודית ובתוכה מכמניה של מורשת יהדות ספרד.
מאיר, יליד 1959, מונה בימים אלה ממש לפרופסור, והוא דמות כובשת בנוף האקדמי. עיסוקו המחקרי נתון לתורת ההכרה, מטאפיזיקה, לוגיקה, פילוסופיה של המתמטיקה, פילוסופיה של הלשון: "אני בוגר קרן אייסף. את עבודת הדוקטור כתבתי באוניברסיטה העברית על 'הפילוסופיה של המתמטיקה של שלמה מימון', אבל העניין הגדול שלי תמיד היה פילוסופיה מתוך זיקה חברתית ופוליטית, וכמובן מחשבת ישראל".
פעילותו אינה נטועה רק במסדרונות האקדמיה. בוזגלו מייסד תנועת 'תיקון', שמטרתה לעודד יהדות קשובה לאתגרים של החברה והתרבות בישראל, פעיל למען חינוך שוויוני, נאמן בקרן אבי חי, והוא מזוהה עם מהפכת הפיוט, וחידוש בשׂורת היהדות המזרחית והמסורתית.
לאחרונה קיימה תנועת 'תיקון' (בשיתוף ארגון 'תמורה' - המרכז המשפטי לקידום שוויון) סדרה של כנסים ומפגשים, שעניינם מקומה של המסורת במערכת המשפט: "אחרי שנים של עבודה תרבותית וחברתית בשטח, שבהן לא עסקתי בשיח המשפטי, הבנתי כי צורך השעה לדון באספקטים אלה. אם כי אינני משפטן, אני מגיע אל הדיון ממקום חברתי, תרבותי, מוסרי".
ספר על עלייתכם ארצה.
"כשהייתי כבן 5 עלתה משפחתי מקזבלנקה וקבעה את ביתה בקריית ים. משפחה מאוד מיוחדת, אבי, ר' דוד בוזגלו (1975-1903), גדול פייטני וחזני מרוקו, כתב מאות שירים ופיוטים בעברית ובערבית, היה אישיות ציבורית עצומה; אמי עיישה היתה מיוחדת בדרכה, קוסמופוליטית. הגם שלא היתה 'מלומדת', היו בה חוכמה ותבונה עמוקות, דיברה כמה וכמה שפות, וגילתה כבוד וחסד לבני כל הדתות".
מאיר מצייר בית תוסס מבחינה רעיונית ורוחנית: "היה השולחן מתפוצץ מספרי הגות, פילוסופיה, יהדות. בהשראת אחי שלום שהיה בעל תודעה פוליטית וחברתית רכשתי עניין בפילוסופיה ובפוליטיקה; מאחי רפי, ז"ל, ירשתי את אהבת המתמטיקה".
את קריית ים מתאר כחממה אינטלקטואלית פלורלית, בית גידול אינטנסיבי שאפשר להצמיח את האדם שהוא: "קריית ים דאז היתה מקום עם 'צפיפות אידיאולוגית' רבה. דווקא בגלל שהיתה בשוליים, נותר בה מרחב רב למקוריות ולעצמאות מחשבתית. נחשפתי להשפעות שונות: הציונות הדתית של מרכז הרב, הרב ד"ר עוזיאל מאלי; חב"ד דרך הרב יגאל פיזם (שליח חב"ד בקריות); בקריית ים לא בלט המתח של מזרחים־אשכנזים. דווקא כשהגעתי לירושלים פתאום נחשפתי לדבר.
"בשנים האחרונות אני מוצא עצמי יותר ויותר מגלה את מורשת יהדות ספרד, שממנה שורשיי. הענף הספרדי השפיע רבות על העץ היהודי (ר' יוסף קארו, הרמב"ם), אבל העולם הספרדי של המאות ה־20-19 לא בא לידי ביטוי בהוויה הישראלית, למרות שיש בו הרבה הבטחה, גם בהיבט המשפטי".
לְמָה נוגעת הבטחה זו במישור המשפטי?
"הבטחה ראשונה נוגעת ליחסים בין היהודים לבין עצמם. המורשת הספרדית נעוצה בהוויית פסיקה שאני קורא לה 'פסיקה שאינה טראומטית'. הפסיקה בעולם האשכנזי נוצרה תמיד נוכח איומים, מחלוקות ורדיפות, אם בדמות הנצרות, אם על רקע תקופת ההשכלה. מתח זה לא נכח במרחב הספרדי, ולכן נתאפשרו שם מסורות פסיקה גמישות וענייניות.
"זאת ועוד, באירופה תהליכי החילון הדגישו את הממד ההומניסטי, שנתפס בדרך כלל כאנטי־דתי. ההומניזם מופיע כמבטל וכיורש של הדת. בעולם האסלאם ההומניזם לא נתפס כרפורמה שחותרת תחת המסורת, ולכן השפה האוניברסלית ההומניסטית לא איימה על הפרקטיקות היהודיות".
"אקלים פסיקה פתוח"
הבטחה שנייה של מסורת יהדות ספרד מסמן מאיר בנוגע לחיים היהודיים בצד הערבים: "קיימת מורשת מרתקת של יחסים בין יהודים למוסלמים שנמתחה על פני מאות בשנים בפריסה גיאוגרפית עצומה. פאר היצירה היהודית נוצר בהשראתה: חסדאי אבן שפרוט, ר' שלמה אבן גבירול, ר' יהודה הלוי, הרמב"ם, ר' ישראל נג'ארה. זו לא נותרה בגבולות ארצות האסלאם אלא חלחלה גם אל תוך ספרד, הולנד, איטליה, דוגמת משנת הרב מנשה בן ישראל (שהוא כעין משה מנדלסון קדום אך קונצנזואלי), הרב אליהו בן־אמוזג ועוד. התוספת של כל המורשת התרבותית הזו למרחב הישראלי מעבירה אותנו מתפיסה צרה של יהדות לתפיסה רחבה ומכילה. תחת השראה זו אני יכול לפגוש את המרחב הערבי מתוך המורשת שלי עצמי, ותוך הכרה בשונות.
"חביבה עלי בהקשר זה הסיסמה: 'נפרדים בליל הסדר, נפגשים במימונה', אנחנו יחד ולחוד. שלילה של מרכיבים גזעניים נוסח הימין הקנאי, ושלילה של מיזוג עמים בסגנון הפלג הכנעני בשמאל. כיום צורך השעה הוא לפתוח את הדלת למורשות היהודיות ולאספקטים האנושיים. לצד הענף האשכנזי, שכולל את עמנואל לוינס, ואברהם יהושע השל, יש מקום מיוחד לעולם הספרדי־יהודי, בין היתר בגלל הזיקה המיוחדת שלו לארץ ישראל ולמזרח התיכון".
מכאן, טוען בוזגלו, במערכת הצדק נדחקו כל הממדים האוניברסליים ביהדות. המרחב היהודי בערכיו צומצם או להלכה או למשפט העברי.
"אף במערכת הצדק אנו מגלים שתי תפיסות של הממד היהודי במשפט. אלו גם אלו מבטאות עמדות מצמצמות ומוגבלות מאוד. האחת רואה בבתי המשפט ערכאות של גויים, שבחזון 'הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה' (ברכת המשפט) - תתבטלנה. זו עמדה חרדית שמשאירה את הזירה להתקוטטות בין הימין הדתי לבין הליברליזם בנוסחו האמריקני.
"ויש עמדה אחרת, שהיום אני מגלה שגם היא די מוגבלת: שילוב המשפט העברי במשפט הישראלי. חזון המשפט העברי מצמצם את החידוש הגדול של היהדות לכדי הלכה. רדוקציה זו חוזרת בלבוש אחר אצל השופט אהרן ברק, שזיהה את היהדות עם ציונות ועם הלכה ובכך לא רק שייצר ניכור בין היהודי לאוניברסלי, והשתיק הבטחה גדולה במורשת היהודית, אלא גם המשיך את פרויקט שלילת הגלות שהופעל בכוחנות כלפי מורשת ספרד.
"גישה זו מובלעת במונחים שנטבעו במערכת המשפט: 'הציבור הנאור' ומנגד 'מבחן בוזגלו'. הלוא קיים מרחב יהודי עצום של נורמות בעשיית צדק, רוח יהודית ערכית מעבר לסוגיות בעלות אופי דתי ספציפי. דווקא המורשת היהודית־ספרדית המתונה עשויה לחזק את האמון במערכת המשפט, להפחית ניכור מצד יהודים בכלל, ויהודי המזרח בפרט, ולכרות ברית עם הערכים האוניברסליים של היהדות".
תן לי דוגמה למשב רוח שיפוטי שכזה.
"עולם הפסיקה הספרדית הוא אמנם לא בגדר משפט המדינה, אבל ניתן לשאוב ממנו רוח שיש בה כדי להעשירנו".
בהקשר זה מרבה בוזגלו להזכיר את הרב יוסף משאש (1974-1892), פוסק, משורר, היסטוריון שגדל במקנס והיה לרבה של תלמסאן, אלג'יר ולאחר עלייתו לרבה הספרדי של חיפה: "כאשר ביקש הרב לקבוע הוראה, נשען על שלושה יסודות: א. ההלכה - מרחב שאני מתייחס אליו ומתייעץ עימו; ב. השכל הישר. לא ניתן לעבור ישירות מההלכה אל הפסיקה, אני חייב להכיל בפסיקה את מידת השכל הישר; ג. הקונטקסט, הזמן, המקום, היינו היכן אני פוגש את המציאות, בתוך מה אני פועל. פסיקה הלכתית חינוכית מתנגדת לתפיסות הלכתיות קשוחות אך אינה אנטי־הלכתית. זהו אקלים פסיקה פתוח וגמיש".
קריאת השכמה ליהדות ספרד
אילו אוצרות מתוך יהדות ארצות האסלאם, והאסלאם בכלל, אנו מחמיצים?
"בעולם הערבי קיים, למשל, נוהל מיוחד לעשיית צדק, ההליך שנקרא 'סולחה', במטרה להוביל לשלום ולפיוס. כל הקהילה משתתפת בניסיון להשיב את המצב לקדמותו. אינך מופיע לבד שדוף מול הפסיקה, והשופט יושב בתוך עמו. הריטואל כולל סעודות, טקסים רבי־משתתפים, כשנכבדי העדה נרתמים לעשיית הצדק. זו פרדיגמה מאוד שונה ומעניינת ליישוב סכסוכים, קוד עשיית שלום בשפת המקום".
מה יש ליהדות מרוקו בפרט לתרום למרקם זה?
"בעולם המוסלמי אין מוקדים יהודיים גדולים מאלה של בגדד ומרוקו, ויש ביניהם כמובן מעברים. היהודי המרוקאי פתוח לכמה השפעות חזקות: בֶּרברים, שהם אינם ערבים; ספרדים; זיקה לצפון אפריקה, כולל נוכחות צרפת. יהודי מרוקו לא היו מוגבלים רק לשפה הערבית, היתה להם פתיחות לכמה לשונות ולכן גם פתיחות לכמה תרבויות.
"מבחינת קשרי ידידות והדדיות, אלו של יהודי מרוקו וסביבתם בולטים על פני כל המרחב. עד היום 100 אלף יהודים פוקדים את מרוקו מדי שנה; המוזיאון היהודי היחיד בארצות ערב מצוי בקזבלנקה; מרוקו היא המדינה המוסלמית היחידה שהכניסה את לימודי השואה לבתי הספר; בחוקה המרוקאית ניכרת הכרה במורשת היהודית כנדבך מרכזי במורשת המרוקאית. האקלים הזה מייצר אחרוּת.
"הזהות הספרדית המסורתית נעה מעל לשיח דיכוטומי של דתי־חילוני, אלא היא מדברת על ה'יחד' כערך מרכזי מאוד בפסיקה. לא כמס שפתיים של 'כולנו אחים' אלא כהתנהלות המושתתת על חובות, כגון: דיני השבת אבידה, החובה להעיד בציווי, הגבלת ריבית, שבת כמנוחה. הקהילה מקבלת אחריות להסדרה של החיים בין בני אדם לאור הערכים הגדולים. אינך מגיע אל הצדק דרך נתיבות של הלכה או סמכות רבנית אלא דרך חמלה, כבוד, ערבות הדדית".
מדוע, אם כך, הסיפור של מערכת המשפט ויהדות ארצות המזרח הוא כה מורכב?
"מכמה סיבות. ראשית, עובדתית הנוכחות שלהם בין השופטים רזה מאוד. אמנם התקדמנו בייצוג נשים אך לא בייצוג ספרדים, למרות שלמיטב הבנתי יש מועמדים ראויים; שנית, ניכר כי עדיין קיימת אפליה קשה בשיפוט עצמו. פרופ' יובל אלבשן מעיד על אפליה שיטתית של יהודים ממוצא מזרחי.
"ועניין שלישי נוגע לתהליכי הלימוד והחניכה. יש להתבונן עמוק בפקולטות למשפטים, לבחון מה מידת הנוכחות של תיבת התהודה היהודית בהכשרת משפטנים: האם קיים ייצוג מספק לחז"ל, להרמן כהן, לרב יוסף משאש.
"ההנחה של מחנה שומר המצוות והמחנה המתנגד היא שהיהדות היא הלכה, והלכה בלבד. אבל יש מרחב עשיר של נורמות, ערכים ומסורות במקרא, בתלמוד ולאורך כל שדרת היהדות - שאינו ממוצה על ידי ההלכה. סביר להניח כי התנועה של גילוי ארון הספרים היהודי תגרום לפריצת סכר אדיר שיגיע גם למוסדות ההשכלה המשפטיים".
האם אתה בעד תפיסה של צדק מתקן?
"בקרב יהדות המזרח פועלים שני וקטורים: האחד, תיקון האפליות והעוולות - מחאה שהיא צודקת; הווקטור השני (שבו אני רואה עצמי שליח) טמון בפוטנציאל המרפא של מורשת יהדות ספרד. הפוטנציאל הזה מודחק. המזרחים די 'התמיינו' למסגרות הקיימות: חרדיוּת אשכנזית ולמולה חרדיוּת מזרחית, דוגמת ש"ס. וכך גם בקרב המזרחים החילונים: מרצ אשכנזית ומרצ מזרחית נוסח 'הקשת המזרחית'.
"יהודי ספרד בחלקם מתמזגים במסגרות קיימות, וחלקם בנטישה מוחלטת של הזהות נעשים ישראלים בלא כל קשר ליהדותם. האתגר הגדול שאני רואה הוא לא למלא את המגירות הקיימות אלא להקים מחדש את הארון של מורשת ספרד: הפיוט, ההגות, השפות, המסורתיות, הממדים של המורשת היהודית־ערבית, מסורות הצדק וכו' - יש לנו פה תפקיד אחר, אני רוצה לחזק איזו קריאת השכמה ליהדות ספרד.
"אנחנו מחזיקים אוצר גדול ביד, שלמרבה הצער, לא טופח ולא נלמד: יצירתיות דתית גדולה וחשובה להמשך קיום היהדות כגוף חי ופורה ולהבאת ברכה לאזור כולו. אם רק נפתח את תיבת התהודה הזו נקבל רוח גבית לכל אותם מאבקים שעימם אנו מתמודדים בימים אלו, רוח שורשית וטולרנטית. רוח שהיא בבת אחת גם יהודית וגם אוניברסלית".
הצדק כמפתח לגאולה
עוד מעלה בוזגלו את ההיבט המר של עומסי בתי הדין: "יש 'בליינד ספוט' גדול מאוד שמרחף על כל מערכת הצדק והוא העומס שקיים על השופטים, המייצר מצב שנקרא ביהדות 'עינוי דין'. העומסים שבהם נתונים השופטים בישראל הם מהגבוהים בעולם, מספר תיקים פתוחים פר שופט מגיע למאות ולאלפים. מספר השופטים בישראל, למשל, עומד על שמונה לכל 100 אלף נפש לעומת 20 במדינות ה־OECD . זו מערכת בתת־תפקוד. לכן מלכתחילה הצדק בארץ הוא מאוד חלקי.
"כולם סובלים ממצב זה: השופטים סובלים, ראו מקרה מוריס בן־עטר (השופט ששם קץ לחייו בשל לחצי עבודה); הצדק עצמו נפגע קשה. אין קשב לצדק. אין די זמן להוצאתו לאור; וכמובן הפונים לבתי המשפט סובלים. זהו גם פגע כלכלי גדול.
"כל מי שחרת על דגלה של ישראל את היותה מדינה יהודית בערכיה אינו יכול לקבל מצב זה. זה איסור יהודי גורף מאוד. אם ניקח עינוי דין תמידי ונפגיש אותו עם עוד פרמטר, כמו פער כלכלי בייצוג בין עניים ועשירים, או למשל מה קורה לעומסים הללו בימות הקורונה - אזי ההצלבות הללו תייצרנה עוולות קשות ביותר, וחומציות חזקה לחיים. במקביל אנו מוצאים שימוש יתר במערכת המשפט כדי ליישב סכסוכים אזרחיים או הגותיים, יד קלה על העתירות, שימוש במערכת בניסיון לקבוע סדר יום פוליטי. וכך במקום לטפל בפצעים הקשים של עיוותי ועינויי הדין - אנו מתווכחים על תפיסה ליברלית או הלכתית, וכל הממד היהודי העשיר - אובד".
לדידו של בוזגלו, מערכת המשפט היא כולה יצירה בעיצומהּ, שטרם השלימה את תהליך התפתחותה: "יש דילמה אמיתית, כיצד מייצרים במדינה יהודית מערכת צדק שצריכה להיות חזקה מאוד, אך גם חלק ממהות של מדינה יהודית. איך בונים את המכניזם הזה. ברור כי כדי שמערכת המשפט תזכה לאמון, נציגי כל הזרמים צריכים ליטול חלק בתיקונה.
"יש המנסים לעגן את הצדק בהיותה של המדינה דמוקרטית. אולם מדינה יכולה להיות דמוקרטית ועדיין לא ישרור בה הצדק. ארה"ב בהתייחסותה לאפרו־אמריקנים היא דוגמה אחת לכך. היהדות כידידה לערכי הצדק יכולה דווקא לתמוך בערכי הדמוקרטיה.
"ידוע הסיפור מכינון המדינה, כששר הדתות, הרב מימון, ביקש את ראש הממשלה דוד בן־גוריון להקים מחדש את חזון הסנהדרין בישראל, השיב לו בן־גוריון בהשראת פרשת יתרו ('מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים...', שמות יח, כא): 'מילא אנשי חיל ויראי שמיים - עוד ניתן למצוא, אבל היכן תמצא שונאי בצע?' לזאת ענה הרב מימון על דרך הצחות: 'בעבור כך וכך כסף ניתן יהיה להשיג גם שונאי בצע'".
אולי קיימת הַאֲלָהָה של השופטים, כדבר תרבותי הקשור לכתבי הקודש?
"דווקא השופט חייב להיות קרוב לעמו: 'שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ' (דברים א, טז), ומופנות כלפיו דרישות חמורות: 'כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נטע אשירה' (סנהדרין ז, ב)".
בעקבות מלחמת ששת הימים כותב ר' דוד בוזגלו, אביו של מאיר, את הפיוט "יוֹם יִמְלֹךְ עֶבֶד". המחויבות לצדק המובעת דרך הפיוט היא אלמנט מיוחד בז'אנר זה, ובשירת ר' דוד בוזגלו מוטיב הצדק מקבל מקום נרחב. הפיוט, כשיר מושר, משרה על אווירת הצדק בתרבות ובקהילה: "יוֹם יִמְלֹךְ עָבַד לְיִצְרוֹ, יָד כָּל גֶּבֶר עַל מַתְנַיִם, / אָז יַחְפֹּר צֶדֶק אֶת קִבְרוֹ, אִם לֹא יַעֲצֹם הָעֵינַיִם / שָׁם שָׂם לוֹ עֹל מִשְׁטָרוֹ, יַכְרִיעַ שֶׁקֶר כַּף מֹאזְנַיִם".
"מדינה יהודית שאין בה צדק ספק אם תשרוד", אומר מאיר, "יתרה מכך - 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה...' (ישעיהו א, כז); 'אין ישראל [ירושלים] נגאלין אלא בצדקה' (בבלי, שבת קלט ע"א; סנהדרין צח ע"א). בתפיסה היהודית הצדק הוא
המפתח לגאולה".