במשך 16 שנים הציע דיוויד באלדאצ'י את כתבי היד שלו להוצאות לאור, ונדחה. אבל הוא לא נשבר. "אם אתה באמת רוצה להיות סופר, אתה צריך לרצות את זה מאוד. אתה תכתוב ותכתוב, ואף אחד לא ירצה את הדברים שלך", מספר באלדאצ'י בראיון טלפוני לרגל פרסום התרגום העברי לרומן "דרך ארוכה" (מאנגלית: מיכל כהן, הוצאת מודן). "אבל אסור להרים ידיים. בבוקר שלמחרת כל דחייה שקיבלתי – יצאתי לדרך מחדש, והתחלתי לכתוב מהתחלה כאילו שום דבר לא קרה".
הנחישות השתלמה. עם יותר מ־40 ספרים שתורגמו ל־45 שפות ונמכרו ביותר מ־150 מיליון עותקים ברחבי העולם, באלדאצ'י, שחגג אתמול יום הולדת 60 הוא אחד הסופרים הפופולריים בתבל. יש לכך ראיה ניצחת: הוא נמצא במקום טוב ברשימת 20 הסופרים המרוויחים ביותר בעולם, שבראשה עומדת ג'יי קיי רולינג.
באלדאצ'י מעולם לא תאם את הדימוי הכללי - השטחי והמטעה, יש לומר - של סופר מיוסר ורעב ללחם, שפתאום מתמזל מזלו וכוכבו דורך. הוא לא כתב בעליית גג מעופשת ולא נאנק בכתיבה לילית לאור נר מהבהב. בשנות חיזוריו על פתחי המו"לים הוא השלים לימודי משפטים, כיאה לבן למשפחה דרומית מבוססת מווירג'יניה, ובמשך כעשור עבד כעו"ד בוושינגטון. כל אותו זמן בער בו הרצון לכתוב. הפריצה הגיעה ב־1996 עם המותחן הראשון שלו, "נשיא מעל החוק" (כשם התרגום העברי), שעובד לסרט הוליוודי עתיר תקציב, בשם "כוח להשחית", בכיכובם של קלינט איסטווד וג'ין הקמן.
סיפורים למדורת השבט
האם יש בכתיבה שלך מרכיב שהופך אותה לנגישה לקהל כה עצום ומגוון? 150 מיליון עותקים – זה לא הולך ברגל.
"גם לי קשה להאמין למספר הזה... אני פשוט מספר סיפורים שאנשים רוצים לקרוא. הם רוצים לדעת מה יקרה בהמשך. הקוראים נקשרים לדמויות ואכפת להם מה יקרה להן. אני בונה את הסיפורים שלי על שני יסודות: אני משתדל לבנות דמויות חזקות ואמינות שימשכו את הקוראים, ואני בונה עלילות מרובות תפניות, שבסופו של דבר מובילות לקתרזיס: הרעים באים על עונשם מידי הטובים.
"אנשים מטבעם אוהבים לשמוע סיפורים. כך התפתחה ההיסטוריה שלנו, וכך התרבות. אנחנו יושבים סביב מדורת השבט ומקשיבים לסיפורים. וזה בעצם מה שאני עושה: מספר להם סיפורים".
יש עוד עורכי דין שנהפכו לסופרים – למשל, ג'ון גרישם וסקוט טורו – והם לרוב כותבים דרמות משפטיות, שמקורן בניסיונם המקצועי. אתה מתרחק מנושאים כאלה. למה?
"יש לסופר שתי אפשרויות: אתה יכול לכתוב על מה שאתה יודע, או שאתה יכול לכתוב על מה שאתה רוצה לדעת. אני שייך לסוג השני. יש לי הרבה תחומי עניין. אני 'אינפוהוליק' - אני תמיד צמא למידע חדש. אני קורא הרבה ומלקט מידע מכל מקור שזמין לי. כל יום אני לומד משהו חדש, ואני אוסף את המידע הזה כדי לשלב אותו באחד הספרים הבאים שלי ולהעביר אותו הלאה, לקוראים. יש בספרים שלי עורכי דין, כמובן, אבל הם לא מרכזיים".
האם זו גם הסיבה לכך שגיבורי המותחנים שלך באים מכל שדרות החיים? יש לך, למשל, גיבור שזוכר הכל, שני סוכנים לשעבר שפישלו קשות, אסיר משוחרר, וגלריה שלמה של תימהונים.
"אני פשוט מאתגר את עצמי. בשביל מי שכותב כל כך הרבה זמן כמוני, הכי קל לייצר נוסחה ולדבוק בה. אבל פירוש הדבר שהייתי שוב ושוב כותב את אותו ספר, ורק מחליף את שמות הדמויות. זה מפחיד אותי, זה משעמם אותי, ועד מהרה זה היה משעמם גם את הקוראים. לכן לעיתים קרובות אני יוצא מאזור הנוחות שלי - כדי לא לחזור על עצמי ולא להפוך לסופר נוסחתי. הדרך שלי לעשות את זה היא לכתוב על דמויות שלא כתבתי עליהן לפני כן וליצור סדרות ספרים חדשות, שונות מהקודמות. זה שומר על רעננות הכתיבה ונותן לי הרבה אנרגיה. זה מכריח אותי להתנער, לחדש, וכמו שאני אוהב - לחקור תחומים חדשים".
לפרק את הכוח
"דרך ארוכה" עושה קפיצת דרך נחשונית מתחילתו לסופו. אטלי פיין, שהיא סוכנת מיוחדת של האף.בי.איי האחראית על אזור הגרנד קניון, מתחילה את העלילה עם פגר של פרדה ורוכבה שנעלם במעמקי הקניון. היא נרדפת - עם חברה, א־לה תלמה ולואיז - בידי כל סוכנויות המודיעין האמריקניות, וחושפת מזימה גרעינית בינלאומית המסכנת את שלום העולם כולו.
עלילת הספר שאפתנית: לא מדובר ברצח בעיירה נידחת, אלא במזימה בינלאומית בקנה מידה עצום.
"אני מנסה לכתוב עלילות לא צפויות. במותחן הזה העלילה מתחילה בקטן, והקורא חושב לעצמו שיש פה תעלומת רצח מקומית בנקודה נידחת, ואז פתאום זה הופך למשהו הרבה יותר רציני והאירוע מקבל ממדים גלובליים. וכשנכנס לתמונה אלמנט הזמן, שהוא גורם מתח אדיר, הקורא כבר לא יכול להפסיק, והוא קורא את הספר בריכוז גדול - וזה מצוין".
ברומן הזה, כמו במותחנים אחרים שלך, אתה ביקורתי מאוד כלפי הממשל וסוכנויות ממשלתיות.
"נכון. בשבילי, העובדה שמישהו נושא תג לא בהכרח עושה אותו לאדם טוב. הרבה שנים עבדתי בוושינגטון וראיתי שהעיר מושכת אליה אנשים מוכשרים בעלי מוטיבציה יוצאת דופן ועם אג'נדה מאוד ספציפית לגבי החיים הרצויים בעיניהם במדינה הזאת. הם עוסקים בזה 24/7. אני יכול להסכים עם חלק מהדעות שלהם - אבל הם מרכזים בידיהם יותר מדי כוח.
"שם הספר הראשון שלי שאול מהמשפט 'כוח מוחלט מביא לשחיתות מוחלטת'. לא אמור להיות לבני אדם כל כך הרבה כוח, כי הכוח משחית אותם. אני גדלתי בריצ'מונד, בווירג'יניה - אזור שהיתה בו אפליה רחבה נגד שחורים. הממשל לא עשה דבר כדי לעצור את זה. להפך. אנשי הממשל עודדו את המצב הקיים. קבוצה גדולה באוכלוסייה אולי לא היתה נתונה בכבלים, אבל מכל היבט אחר היא היתה משועבדת ומשוללת חירות. זה הפך אותי לספקני כלפי השלטונות וכוונותיהם".
קשה להתעלם מהמחאות הנרחבות בארה"ב היום, שבהן משתקף התסכול המתמשך, גם מהתקופה שאתה מדבר עליה.
"אנשים אומרים שהעבדות חוסלה כבר לפני 150 שנה, אבל הבעיה היא שקיימת אפליה ממסדית, והיום היא אולי חזקה מתמיד. אתה אולי לא נאלץ לאכול רק באזור מוגדר במסעדה או לשבת בחלק האחורי של האוטובוס, אבל הגזענות חיה ובועטת. לאדם שחור יש סיכוי קטן יותר לקבל משכנתה מהבנק.
"יש לי חברה אחת שהיתה קריינית בסי.בי.אס. כשהאחיין שלה חגג את יום הולדתו ה־16, היא קנתה לו מצלמה למכונית, כדי שאם המשטרה תעצור אותו - והיא תעצור - תהיה לו הוכחה מצולמת מה עשו לו. שום אדם לבן לא היה חושב על מתנה כזאת.
"במקרה אחר, הבן שלי והחברים שלו קנו משהו בחנות. הבן שלי שילם ומייד זרק את הקבלה לפח. 'מה אתה עושה?' שאלו אותו החברים השחורים שלו. 'אם לא נוכל להראות קבלה ביציאה מהחנות, השומר יעצור אותנו ויגיד שגנבנו סחורה'. לא מדובר בכמה תפוחים רקובים במשטרה. אם אלה תפוחים - אני לא ראיתי כל כך הרבה תפוחים רקובים בחיי! מדובר בבוסתנים שלמים. זו תרבות שחובה לשנות".
באלדאצ'י נאבק בעוצמה המשחיתה של הכוח לא רק במותחנים שלו. כמקובל אצל סופרים אמריקנים מצליחים, הוא פעיל בעמותות חברתיות ובארגוני צדקה, ועוסק בביעור הבערות ובהנחלת הקריאה. הקריאה בעיניו היא המיומנות הבסיסית ביותר לאזרחים במדינה דמוקרטית. "יש היום הצפה אדירה של חדשות מסולפות", הוא אומר. "אם יש באוכלוסייה קבוצה שאינה מסוגלת לקרוא ולחשוב בעצמה, אנשים בעלי אמצעים וכוח כבר יגידו לה מה ואיך לחשוב".
הרעים של הוליווד
באלדאצ'י מספר: "יום אחד קיבלתי הזמנה מסוכנות ביון רצינית לבקר במטה שלה בוושינגטון. ערכו לי סיור מקיף בבניין - מרשים מאוד, הכל מבוסס לוויינים, והם הדגישו שמפה הם שומרים על שלום העולם. ועדיין לא הבנתי למה הוזמנתי. בסוף הביקור, בכיר המארחים שאל אותי אם ראיתי את הסרט 'אויב המדינה'. 'כמובן', עניתי. 'ויל סמית וג'ין הקמן. אחלה סרט'. 'לא', אמר הבכיר, וכל הנוכחים נעצו בי מבטים זועמים. עשיתי במהירות חישוב מסלול מחדש. 'אתה צודק', אמרתי. 'זה סרט מחורבן'.
"הטענה שלו היתה ש'המטומטמים של הוליווד' הציגו את סוכנות המודיעין - שהיא הרע בסרט - כ'סוכנות לביטחון לאומי', ה־NSA. 'זה לא הם. זה אנחנו. אנחנו הרעים', אמר לי הבכיר. 'ה־NSA מאזינים, הם האוזניים של אמריקה. אנחנו אלה שמתבוננים, אנחנו העיניים. מה שאנחנו מבקשים ממך זה שתכניס אותנו לאחד הספרים שלך. שתתאר אותנו כרעים. ואנחנו נעזור לך בכל דרך שתצטרך'. לא האמנתי למה ששמעתי. 'למה אתם רוצים שאני אתאר אתכם כרעים?' שאלתי. 'כי זה עוזר לנו בגיוס כוח אדם', באה התשובה. 'אנחנו לא מוכּרים מספיק בציבור, ואנחנו רוצים לקבל מועמדים טובים יותר לגיוס'.