נפתח בכותרת: ירדן ג'רבי רווקה. זה אומר שכרגע, ככל הידוע למערכת, גם עידן חביב רווק.
"אני ועידן חברים מאוד־מאוד טובים", היא אומרת, "אנחנו מדברים הרבה, נפגשים הרבה".
יוצאים?
"כרגע זה זמן פחות טוב לצאת".
על מה אתם מדברים?
"המון דברים. יצירה, קריירה, ספורט. בסופו של דבר, שנינו מגיעים ממקום של השקעה. כמעט כל החיים שלו הם אמנות, ואצלי ספורט, ואנחנו מאוד טוטאליים בעשייה שלנו. זה קו דמיון שמשותף לנו".
מדברים גם על "הישרדות"?
"כל הזמן. הוא אומר לי, 'איך ניצחת את זה? איך הפסדת את זה?' חצוף. אנחנו ראש בראש כל הזמן. אתמול הוא סיפר לי, 'רצתי בים, דפקתי ספרינטים'. אמרתי לו, 'אתה מאתגר אותי עכשיו לתחרות? אני באה'.
"יותר כיף לי לנצח את כולם - לא משנה לי אם זה עידן, גברים או נשים. מאז שפרשתי מהג'ודו, אני צריכה כל הזמן אתגרים חדשים".
את בזוגיות כרגע?
"לא. אני מקבלת הצעות לדייטים, גם ברשתות החברתיות וגם מחברים קרובים שמציעים שידוכים. בגלל הקורונה אני מפחדת להיפגש עם אנשים שהם לא הסביבה הקרובה שלי. מישהו הציע לי לשתות ביחד מיץ פטל מול השקיעה. מצחיק. יש הצעות גם מנשים".
את עונה לפניות?
"בדרך כלל לא, כי לא מתאים. אני מקבלת גם הצעות נישואים בפייסבוק, זה מאוד חמוד ומחמיא".
היית בזוגיות בשנים האחרונות?
"לא. בגיל 24 היה משהו, לא ארוך מדי. לא היה לי זמן לזה. בכל שנה הייתי חצי שנה בחו"ל. זה קל להתחיל קשר, אבל לא להמשיך. היו לי קשרים קצרים בלבד".
את מרגישה בשלה לאימהות?
"אני לא יודעת אם אני מוכנה לזה כרגע. אני מתה על ילדים, תמיד אהבתי ילדים, אבל אני חושבת שאני צריכה להיות מוכנה לאימהות גם מבחינה זוגית. כדי להגיע לילדים אני צריכה זוגיות יציבה, מקום ששני הצדדים מוכנים ורוצים. וזה לא פשוט".
המדליסטית האולימפית ואלופת העולם בדימוס חגגה בסוף השבוע שעבר את יום הולדתה ה־31 במסיבת בריכה בווילה במושבה מגדל ליד הכנרת, עם מעט בני משפחה, חברים טובים ("עידן לא היה, הוא מאוד מקפיד לא להיחשף להרבה אנשים בגלל הקורונה") והרבה בשר, בניצוחו של השף עומר גבאי.
"את רוב ימי ההולדת שלי חגגתי במחנות אימונים בספרד, עם האנשים מהנבחרת ומהג'ודו העולמי. היינו אוכלים יחד ארוחת ערב וחוגגים על הים, אבל תמיד סיימנו מוקדם כי למחרת היה לכולם אימון בוקר. מאז שפרשתי, חגיגות יום ההולדת שלי הן קצת אחרות".
אנחנו נפגשות במסעדה תל־אביבית שוממת, תקופת גל שני. ג'רבי לבושה במכנסיים מחויטים ובז'קט, מאופרת קלות ועוטה מסיכה. מצב רוחה מרומם. העוברים ושבים מזהים אותה מייד ומבקשים לעשות איתה סלפי, אבל היא מבקשת מהם לעמוד במרחק שני מטר ממנה, וכך הם מצטלמים.
בתחילת השנה היא עברה לגור בפורטוגל כדי לעסוק בנדל"ן. "לפני כמה שנים הוצאתי דרכון פורטוגלי, ואף פעם לא ביקרתי שם. חברים אמרו לי ששוק הנדל"ן שם מעניין. התעניינתי, חקרתי עוד והחלטתי ללכת על זה. עניין של ניצול הזדמנויות".
היא שכרה דירה בליסבון, ואת רוב תקופת הקורונה העבירה שם. לפני חודשיים, כשהחל שידור "הישרדות" (רשת 13, כל השבוע ב־21:30), חזרה לארץ. "כרגע אני מחפשת את החלומות הגדולים שלי. אני יזמית ומנסה לפתח פרויקטים בתחום הנדל"ן. אני מעדיפה לחלום בגדול. המטרה שלי כרגע היא יותר בחו"ל.
"היו לי הרצאות מתוכננות למשך חודשים קדימה - בהתחלה בחודש האישה הבינלאומי (מארס), שמבחינתי הוא חודש של חגיגה עם הרבה הרצאות, וגם אחר כך. הכל נדחה או בוטל. אני עושה היום הרצאות בזום, אבל זה לא אותו הדבר. יש כוח בעמידה על הבמה, כשאת רואה את האנשים פיזית מולך, ובסוף הם באים גם להצטלם איתך. הם רוצים אותך פיזית לידם".
את הזמן שהתפנה לה הקדישה ל"עשייה ולמחשבה מחוץ לקופסה", כדבריה. "הבנתי שלילדים משעמם ולהורים קשה, אז המצאתי משחק קלפים שקשור לג'ודו, שילוב בין 'מלחמה' ל'רמי', ויצרתי חוברות צביעה. רציתי לגרום לילדים לאהוב ג'ודו, כי יש קלפים ומדבקות של כדורגל, ובג'ודו לא היה כלום. ייצרתי כמה מאות כאלה, בליין מרצ'נדייז חדש על שמי, ועכשיו אני תורמת את זה".
***
ג'רבי נולדה ב־1989 וגדלה בנתניה. היא מספרת שבגיל 3 צפתה באולימפיאדת ברצלונה ושאלה את אמא שלה איך מגיעים לשם. שלוש שנים מאוחר יותר החלה באימוני ג'ודו, ואת המדליה הראשונה קטפה כבר בגיל 7.
"הייתי ילדה מאוד תחרותית. כל חיי היו בספורט, מאז שאני זוכרת את עצמי. הייתי קצת בבלט, אבל גם בכדורסל, ובג'ודו, שתמיד משך אותי. מאוד נהניתי מהענף, אני אוהבת את הספורט, את האימונים, את הכל. זה מכלול של דברים. בג'ודו את צריכה קואורדינציה, כוח פיזי, כוח מתפרץ, וכל אימון הוא שונה ומגוון, אז היה לי כיף".
שני כוחות חזקים פעלו למען הגשמת החלום שלה: אמא נורית ואבא שמואל. "נדרשה הרבה השקעה כלכלית, זה לא היה פשוט, אבל הם עשו את זה. אני מעריצה אותם. ההורים שלי שניהם קרייריסטים. לאמא שלי תואר ראשון באדריכלות ותואר שני במשפטים, והיא עוסקת בשמאות. אבא שלי מעולם לא למד לתואר, הוא עבד בתחום האלקטרוניקה. מהם למדתי מוסר עבודה, להצליח ולא משנה מה, ועדיין לגדל ארבעה ילדים. אין לי מושג איך הם עשו את זה. אמא שלי היא סופרוומן".
ג'רבי סיימה לימודים בתיכון בעיר מגוריה ושירתה בצבא כספורטאית מצטיינת. במשך הקריירה זכתה בשמונה אליפויות ישראל לבוגרות, בשלוש מדליות באליפויות אירופה (אחת מכסף ושתיים מארד), במדליית זהב באליפות העולם ב־2013, ובמדליית ארד באולימפיאדה האחרונה בריו.
ואז, כשנראה היה ששום דבר לא יעצור אותה מלהסתער על הזהב בטוקיו, היא הודיעה במפתיע על פרישה.
"אחרי ריו חזרתי להתאמן, וראיתי שבכל אימון נגמרות לי האנרגיות. אני אמורה להתאמן עד קצה גבול היכולת, והרגשתי שאני לא מצליחה להרים את עצמי מרוב עייפות. ידעתי שאני צריכה להמשיך, ומנטלית, נגמר לי הכוח.
"שיתפתי רק את שני (הרשקו, המאמן שלה מאז היתה בת 6; ש"ז). גם הוא ראה את זה. חשבנו על אליפות אירופה בארץ כמטרה, אבל לא היו לי כוחות לקום לאימון, משהו שמעולם לא קרה לי. הוא אמר לי שאני צריכה להחליט, כן או לא.
"דיברתי עם המשפחה והחברים. הם אמרו לי שאני פורחת ומאושרת מחוץ לספורט, אחרי שהגשמתי את החלום שלי להביא מדליה אולימפית. ובאמת, הרגשתי מאושרת שהגשמתי את החלום הזה, ולא הצלחתי להציב מטרה שתגרום לי לעשות שוב את כל הסבב הזה. חששתי. ההחלטה התגבשה אצלי בערך שלושה חודשים".
היית שלמה עם עצמך?
"לגמרי. שמחתי לפרוש. בכיתי רק כשאמא שלי אמרה לי 'תודה' במסיבת העיתונאים. היא אמרה תודה על הדרך, הנחישות, על הגשמת החלום".
אנשים לא הבינו את ההחלטה שלך.
"נכון, כי הייתי בשיא. היה לי הכל. אבל אני לא יכולה לעשות משהו 50 אחוז. אם אני לא עושה אותו 100 אחוז, אני לא עושה אותו בכלל. אני פרפקציוניסטית, וחייבת להיות פרפקציוניסטית, בטח בענף הזה".
***
מה קורה ביום שאחרי?
"ביום שאחרי אני קמה ב־12 בצהריים בדירה שלי בנתניה, בפעם הראשונה מאז שאני זוכרת את עצמי. עד אז אורח החיים שלי היה מאוד מדויק ומפרך".
נשמע כיף.
"מצד אחד, זה כיף לחיות ככה למשך תקופה. מצד שני, לא היה לי מה לעשות עם עצמי. ואני אדם שאוהב לאתגר את המוח. ירדתי למשכורת אפס, וזה מפחיד. אין דמי פרישה, אין ביטוח לאומי, אין דמי אבטלה. כלום.
"לא עבדתי מעולם, לא היה לי שום ניסיון בשום עבודה. וככה יצאתי לעולם גדול, ענק. זה לא שפרשתי עם תוכנית. לא הכנתי את הקרקע מראש. ידעתי שבג'ודו אני לא יכולה להמשיך, וזהו".
לא היה לך כסף מהפרסים שקיבלת בתחרויות?
"לא עשיתי המון כסף. בסכומים שחסכתי קניתי דירה. אני לא בזבזנית".
אז איך מילאת את הזמן אחרי הפרישה?
"התחלתי לעבוד על הרצאה, וביררתי את האפשרויות של כניסה לענף הנדל"ן. שני הציע שאכנס איתו לצוות המקצועי ואאמן, אבל זה נראה לי קרוב מדי. פרשתי כי הרגשתי שובע".
גם היום?
"כן, אני לא יכולה לבוא שוב לאותו אולם, לאותם אימונים ולאותן שעות. זה עדיין קשה לי. אולי בהמשך".
כששמעת על דחיית האולימפיאדה בשנה, שמחת שאת לא צריכה לעבור עוד שנה של מתח עד לקיץ 2021?
"עבור ספורטאי אולימפי, שמתאמן עבור האולימפיאדה, דחייה של שנה זו מכה. יש לי חברים קרובים בג'ודו, גם מהארץ וגם מהעולם, שנכנסו מזה לדיכאון קשה. אין שגרה, אין תחרויות ואין מטרה. אני רוצה לקוות שהאולימפיאדה באמת תתקיים בשנה הבאה ולא תידחה שוב או תתבטל. אי הוודאות הזאת היא נוראית".
יש לישראל סיכוי להשיג בטוקיו מדליה בג'ודו?
"אני רוצה להאמין שבסוף תהיה לפחות מדליה אחת בג'ודו. בענפים אחרים אני מאמינה שלינוי (אשרם) לגמרי ברמה שהיא יכולה לעשות את זה, וגם מגיע לה. היא מאוד עקבית".
איך זה שלא קמה לך עד עכשיו שום יורשת משמעותית?
"יש כמה ספורטאיות מעולות בג'ודו, זה פשוט ענף שהוא לא מהיום למחר. בג'ודו הישראלי יש בסיס רחב של יותר מ־100 ספורטאים, וגם הטופ רחב יותר. יש כמה בנות צעירות שהן מאוד־מאוד טובות. עכשיו הכל בהמתנה, אין תחרויות".
***
יש לך לפעמים הרהורי חרטה על הפרישה?
"ממש לא. מה שכן - אני מתגעגעת לתחרות, לרגע שאני במנהרה ושני לידי, ויש לנו תוכנית קרב, ואני צריכה לנצח, ואני רוצה להיות בראש הפודיום ואני רוצה שהדגל יעלה. אם יאתגרו אותי עכשיו, יש מצב שאני עולה, באטרף. הייתי רוצה להמציא תחרות לאנשים שלא מתאמנים, כי אני חולת תחרויות".
את עושה ספורט?
"אני רצה, משחקת סקווש ועושה חדר כושר. עכשיו, בגלל המצב, אני בעיקר מתעמלת בבית".
לפני הקורונה קרעת את העיר?
"אני בת 31, כל החיים שלי התאחרו. מגיל 6 עד גיל 28 עשיתי אותו הדבר. התחלתי לחיות בגיל 28. מה שכולם עשו אחרי צבא, אני עושה עכשיו.
"לפני הקורונה יצאתי הרבה למסעדות ולברים עם החברים הכי קרובים, אנחנו חבורה של עשרה. אני במקום אחר, מותר לי. מאז שפרשתי אין לי שגרה, אני הולכת לישון מתי שבא לי, לפי הלו"ז שלי למחרת. זה יכול להיות בחצות, זה יכול להיות גם הרבה יותר מאוחר.
"בכללי, אני לא ישנה טוב. אני לא מהאנשים שישנים הרבה. לא ישנה בצהריים, ולא נרדמת מהר. המחשבות רצות לי תמיד".
מחשבות על קרבות שבהם השתתפת?
"ברור. כמו הקרב מול הברזילאית באולימפיאדת ריו, מריאנה סילבה. רבע גמר הסיוטים שלי. איך הפסדתי. אני מתה לחזור לאותו רגע כדי לשנות את מה שקרה שם.
"הקרב היה תמוה מבחינת השיפוט. בארבע הדקות של הקרב היא היתה אמורה לקבל עונשים על פסיביות, ואני הייתי אמורה לנצח, זרקתי אותה פעמיים על הגב. אבל השופט לא סימן ניקוד. אחרי שבע וחצי דקות, כמעט שמונה, היא זורקת אותי ומנצחת. מילא אם הייתי עולה על המזרן ומפסידה בשנייה הראשונה, אבל לא ככה, לא ככה.
"אנשים מוועדת השיפוט באו להתנצל בסוף היום, אמרו שהם טעו. מה אני אעשה עם זה? אפשר רק להמשיך הלאה".
דיברת עם סילבה אחרי הקרב?
"לא. שנה אחר כך הייתי במחנה אימונים ביפן, והיא באה לבקש ממני שנעשה קרב. לא הסכמתי. לא הייתי אז בכושר שיא, ואמרתי לעצמי שאם אני אעשה איתה קרב, זה רק אם אוכל לחסל אותה, רק אם אני משפילה אותה".
את כועסת עליה?
"לא. זה היה השיפוט, אין לי משהו אישי נגדה. היא מעולם לא היתה חברה שלי".
***
החל מ־2012 ובמשך שבע שנים, רובן במקביל לאימונים ולתחרויות, למדה ג'רבי לתואר ראשון בכלכלה ובניהול באוניברסיטה הפתוחה.
"זה לא היה פשוט כי הייתי הרבה בחו"ל תוך כדי. עשיתי מטלות וניגשתי למבחנים, וכמה ימים אחרי כבר היתה לי תחרות. עכשיו אני שוקלת לימודים לתואר שני. חשבתי על נדל"ן, אבל אין תואר שני בזה, ולכן אני מתלבטת. אולי אלמד בחו"ל. למרות שאני חושבת שהלימודים הכי טובים הם באוניברסיטה של החיים. אני באמת מאמינה בזה".
במסגרת קורס מתקדם באוניברסיטה של החיים היא מצאה את עצמה נוסעת בשנה שעברה לפיליפינים, במסגרת "הישרדות VIP". "כבר הציעו לי ללכת בעבר לריאליטי, ולא התאים לי. פה ההצעה הגיעה בתקופה מתאימה. הייתי בצומת בחיים, פנויה, אחרי פרישה. הפורמט מאוד משך אותי בזכות המשימות, למרות ש'הישרדות' זה ממש לא משחק פיזי, זה משחק חברתי לגמרי. כשאת יותר מדי פיזית שם, את על הגריל. אז אולי עדיף לא להיות תמיד טובה במשימות".
התכוננת לקראת הנסיעה?
"בטח. ראיתי הרבה עונות, גם של 'הישרדות' האמריקנית וגם שלנו, וביקשתי מחברים שישלחו לי משימות אם הם רואים. בעיקר רציתי לדעת את כל הקשת האפשרית של המשימות, כדי להבין למה אני נכנסת. לפני הנסיעה חזרתי להתאמן, בעיקר קרוספיט, אימונים בים, ריצות, וגם ג'ודו, כי פתאום היתה לי מטרה חדשה.
"כשיש מולי מטרה, אני תמיד רוצה לנצח. אני לא באתי ל'הישרדות' כדי להשתתף. באתי לנצח. אני מכורה לְתחרות, לניצחונות ולאדרנלין. האדרנלין מטריף אותי.
"חשבתי ש'הישרדות' תגמול אותי מהתחרותיות. לפני שנסעתי אמרתי לחברים שלי, 'אני הולכת לסגור שם את הפרק של התחרות בחיי'. אבל קרה בדיוק ההפך, זה רק החמיר. עכשיו אני עוד יותר תחרותית ממה שהייתי.
"אנשים משתגעים ממני. אנחנו משחקים משחק קלפים, 'פייס־טן', ואני יכולה לשבור את השולחן אם אני לא מנצחת, עד כדי כך. גם בשש־בש, במשחק 'יניב' (משחק קלפים), הכל. כל דבר".
מה גילית על עצמך במשחק?
"שאני סבלנית ברמות גבוהות, ורואים את זה על המסך. תביני, את מגיעה שם למצבי קיצון. את לא אוכלת, את רעבה כל הזמן, את ישנה על החול. ברגע שאת רק חושבת על המשפחה והחברים, זה סופר קשה. ושתביני - כשראיתי בעונות קודמות שאנשים בוכים כשהמשפחות שלהם מגיעות לאי, אמרתי לעצמי, די נו, הגזמה.
"בכל פעם שהמשפחה עלתה לי לראש, התחלתי לבכות. אחרי שבוע כבר הייתי בהדחקות. כל רגש שם הוא פי 100 יותר עוצמתי".
איך התמודדת עם הרעב?
"בשבילי, להרגיש צמאה או רעבה אלה תחושות שאני מכירה מהג'ודו. התחריתי במשקל עד 63 ק"ג, וכדי לשמור על המשקל הייתי צריכה לפעמים להיות רעבה. הייתי רצה בחליפות הזעה כדי להוריד עוד שני קילו נוזלים, ואסור היה לשתות אחר כך, ואני מזיעה ולא יורדת במשקל, אז עשיתי את זה שוב. זה לא היה בריא, אבל זה מה שנדרש באותו רגע כדי לרדת במשקל".
***
בצפייה בפרקים על המסך חווה ג'רבי שוב את ההתרחשויות שקרו על האי. "לא ציפיתי שמישהו שלא אהב אותי באי, יאהב אותי פתאום. אבל את פתאום רואה טסטות (עדויות), דברים שנאמרו עלייך בלי שידעת, ואת לא מאמינה. לצערי, רמת האלימות המילולית שחוויתי על האי היא קטנה מאוד לעומת מה שראיתי על המסך".
בטסטות שלה מתארת ג'רבי למצלמה לילות של חשיבה ותכנונים אסטרטגיים. היום היא מודה שזה בדיוק מה שעשתה על האי: חשבה קדימה. "הראש שלי עבד כל הזמן", היא אומרת.
הביטחון העצמי שלה התבסס, בין היתר, על השבט שאליו שובצה, קפרה. "הדינמיקה החברתית זה משהו שהיה לי שונה. אני באה מספורט אינדיבידואלי, וזה אתגר אחר, שלא התמודדתי איתו מעולם. לא הכרתי אישית אף אחד מהם לפני כן. ידעתי מי זה קוז'י (עידו קוז'יקרו), אבל לא נפגשנו".
למרות זאת, היא יצרה חיבור כמעט מיידי עם רוב הגברים החזקים של השבט - סמיון גרפמן, עידן חביב וקוז'יקרו. החיבור הזה מחזיק מעמד עד היום. "כרגע החבורה שלי זה סמיון, עידן וקוז'י. אני בקשר טוב עם דוד (דביר), אילנה (אביטל) ובני (ברוכים).
"דוד מדהים, היה לנו חיבור מדהים. איזה איש, איזו אישיות. הוא כריזמטי, איש חיובי ואדם שהגשים את המקצוע שלו. אני מאוד מעריכה איש שעובד קשה עבור החלום שלו. אני מעריצה אותו".
ליטל סמדג'ה טענה בראיון ל"שישבת" שהתנשאתם עליה, ששברתם והשפלתם אותה.
"לא קראתי את הראיון איתה. בואי נפריד בין המשחק לבין החיים האישיים. היתה סיטואציה ספציפית שקרתה במשחק. עידן חזר מהבקתה עם החלטה שליטל לא יכולה להצביע. אני מקבילה את זה למה שקרה בשבט השני, שם אלינה לא קיבלה זכות להצביע. אלינה צחקה ואמרה, 'טוב, זה המקום שלי מבחינה חברתית'.
"אצלנו ליטל הופתעה מאוד. לא יודעת למה. היא היתה במיעוט, והתגובה שלה היתה קיצונית. היא היתה מאוד רעבה, ועל הקצה".
ואת לא ניגשת אליה.
"מבחינתי, לבוא לדבר איתה ברגע כזה זה לא נכון. לא שנהניתי לראות אותה סובלת, ממש לא. אבל היא צריכה רגע להירגע, לנשום, ואז אפשר לדבר.
"אין מה לעשות, במשחק כזה יש דינמיקה קבוצתית. לא קרה לך שהיית בכיתה בבית הספר או באוניברסיטה, ולא התחברת לכולם? מתוך תשעה אנשים שהיו איתי בשבט אני התחברתי לארבעה. איתה לא היה לי חיבור, וזה בסדר. אבל לבוא ולהוציא כאילו אנחנו צוחקים עליה? לא צחקנו עליה, אין לי שום דבר אישי נגדה. אנחנו לא מתחברות, וחבל שהיא לוקחת את זה למקום הזה. אני לעולם לא אצחק על מישהו. והתנשאות? לפי מה מגדירים התנשאות?"
לפי ההרגשה. ככה היא הרגישה.
"את ראית פעם אחת שהיא באה לדבר איתי? שהיא שאלה אותי, 'ירדן, איך נהיית אלופת עולם?' או 'יש לך אחים ואחיות? איפה את גרה?' לא. רק אני שאלתי אותה על החיים שלה. היא מלכתחילה התבייתה עלי, אני לא יודעת למה.
"אני התמקדתי בחיובי, ואם יש אנשים שכיף לי לדבר איתם, אני אדבר איתם. אני לא אתנגח, אני לא אקלל, לא מאמינה בזה. אני מאמינה בדו־שיח ולא בחד־שיח. אם בשנייה שאני מנסה לדבר קוטעים אותי - אז את לא רוצה לדבר, ולא נדבר".
גם את כועסת לפעמים.
"נכון, זה לא שאני מאופקת והכעס נשאר בתוכי. אני לא איזה רובוט. אני כן פורקת בסופו של דבר, אם זה בטסטות ואם זה עם החברים שלי בתוכנית. אני פשוט לא מוציאה את הכעס באותו רגע, ולא בשפה של קללות".
היא אמרה בראיון שאת מקנאה בה.
"אם היא חושבת שאני מקנאה בה, זכותה. אני אומרת לך שאני לא מקנאה בה, טוב לי עם מי שאני ועם מה שאני, ואני מתמקדת בעצמי. יכול להיות שהייתי מטרה בשבילה, אין לי מושג. זה נשמע שהיא שופטת אותי לפי הרגעים שבא לה. כששאלתי אותה על הילדים שלה, כן היינו חברות?
"יש משחק, יש סיפור, יש את חיי 'הישרדות'. אלה לא רגעים שאת בוחרת להתמקד בהם, תהיי מודעת לסיטואציה המסוימת. הבנת המציאות היא שיש קטע משחקי ויש קטע אישי, ולליטל היה קשה לעשות את ההפרדה. אבל מפה ועד להגיד שצחקתי עליה - זה רחוק מאוד ממה שקרה שם".
***
היה רגע ששבר אותך, כשצפית בפרק שבו ליטל משתמשת במילה "בחורילה".
"מילות גנאי חוויתי כבר בגיל 14. כשהתאמנתי, כדי לנסות להיות הכי טובה בעולם, הייתי צריכה לפתח שרירים. בבית הספר היו ילדים שאמרו לי, 'את בחורילה', 'את גבר', 'את נראית כמו בן', 'מה זה השרירים האלה?'. כילדה, היה לי קשה לשמוע את המשפטים האלה, וזה חלחל בי. אף פעם לא עניתי. גם לא אז. מה, אקלל בחזרה? לא.
"השרירים היו משהו שנזקקתי לו, וידעתי שאעשה הכל עבור השגת המטרה שלי. זה עיוורון עבור הצלחה. פרשתי מהג'ודו לשבוע בגלל ההערות. ואז הבנתי שלא מעניין אותי מה חושבים עלי, כי סדר העדיפויות שלי הוא אחר, לא של ילדה רגילה בת 14. הבנתי שמילות גנאי הן דברים שלא יחדרו אלי יותר, וחזרתי לג'ודו. מה שעניין אותי הוא לנסות להיות הכי טובה בעולם".
שמת על עצמך שריון.
"לא שריון. זו באמת היתה התעלמות".
אז מה קרה עכשיו שהכעיס אותך כל כך?
"כשאמרו לי 'בחורילה' באי, זה לא הפריע לי. אני באתי ל'הישרדות' ממוקדת בניצחון. היתה אלימות מילולית, אבל אני לא עונה לאלימות מילולית באלימות מילולית. לא חושבת שיש לזה מקום. ילדים צופים בתוכנית הזאת, ורציתי שהם יבינו שאם מקללים אותם בבית הספר, אין מה להחזיר בקללות. צריך לשמור על איפוק, להיות בטוח בעצמך. אני הייתי בטוחה בעצמי.
"אבל כשצפיתי בתוכנית והבנתי שיש איזו ירדן קטנה שצופה בזה בבית ואומרת, 'גם לי אומרים את המילה הזאת' - זה הפריע לי. היה חשוב לי להעביר את המסר שלמילות גנאי כאלה אין מקום ב־2020. אם ילדה רוצה ללכת לג'ודו, היא צריכה ללכת, ואם ילדה רוצה שרירים - שתדע שזה יפה לה. תפרגנו, תרימו, תנו לה לחלום את החלום שלה, אל תשימו לה רגליים. זה הפריע לי, וזה אפילו לא קשור לליטל".
בפוסט שפרסמה בפייסבוק כתבה ירדן, בין היתר: "אני בטוחה שבנות צעירות, שמתאמנות בכל ענף ספורט וצופות ב'הישרדות', הרגישו לא בנוח כי הן עדיין שומעות את שמות הגנאי האלה יום־יום. אז אספר לכן שזה ממש לא מעניין מה אנשים אחרים אומרים לכן, או איך הם קוראים לכן, כי אתן עכשיו עושות הכל עבור הגשמת החלום שלכן. בכל פעם שמישהו או מישהי יקראו לכן 'בחורילה', תחשבו שאתן עושות את מה שאתן אוהבות, ותעשו הכל עבור החלום שלכן!"
קיבלת הרבה תגובות?
"עשרות אלפים. החל בילדה שמשחקת כדורגל וצריכה להתמודד עם הדימוי הגברי, וכלה בבנים שרוקדים. מבחינתי, עשיתי את שלי. אני לא מבינה למה אנשים חושבים שאם את ספורטאית את לא נשית, את לא אוהבת שמלות או חצאיות, את לא הולכת על עקבים, את לא מתאפרת. אנחנו ב־2020, נגמרו הסטיגמות.
"אנשים שמכירים אותי יודעים שבחיי היום־יום אני ממש לא קשוחה. אני בפאן, אני מחייכת, אני נהנית. אני אוהבת חצאיות ושמלות. הקשיחות זה רק בספורט. אני לא יכולה לעלות לקרב עם חיוך, זה לא מתאים".
ליטל גם קראה לך "טריפוליטאית בהכחשה".
"מה זה טריפוליטאית בהכחשה? אני עושה קידוש כל שישי. הוריי באים ממשפחות מסורתיות, אמא שלי למדה בבית ספר דתי, ואבא שלי אומר את תפילת שישי בעל פה. אנחנו אוכלים חריימה, מפרום, קוסקוס, ואני טריפוליטאית גאה. אני יכולה לספר לך על מאכלים שלא תכירי בכלל, כי רק בבית טריפוליטאי אוכלים אותם. שתי הסבתות שלי, ששמן עליזה, ואנחנו קוראים להן עליזה הגדולה ועליזה הקטנה, עלו לארץ מטריפולי. אני טריפוליטאית שלמה, 100 אחוז.
"סבתא שלי, עליזה הקטנה, אמא של אמא שלי, שרואה את כל הפרקים, התקשרה אלי ברגע ששמעה את ההגדרה הזאת. היא שאלה אותי: 'למה היא אמרה את זה?'"
***
לפני "הישרדות" היו לג'רבי 33 אלף עוקבים באינסטגרם. היום יש לה 97 אלף, שמחכים לתמונות ולסטוריז שהיא מעלה בתדירות גבוהה. גם בעמוד הפייסבוק שלה היא פעילה מאוד, ושם 70 אלף עוקביה יכולים לקרוא את הפוסטים שלה, שעוסקים רובם ב"הישרדות".
את מרגישה שההתנהלות שלך במשחק עשתה לך טוב?
"כן. רציתי להראות משהו אחר, ואני חושבת שרואים צד אחר באישיות שלי. רואים שאני לא דמות ריאליטי טיפוסית. אני לא פזיזה או אימפולסיבית, וכשאני עושה פעולה, אני שלמה איתה ב־100 אחוז. אנשים מכירים עכשיו את האופי שלי, והתגובות ברשתות החברתיות וברחוב מדהימות.
"כותבים לי הרבה שאני כוח נשי, שאני מוכיחה שגם נשים יכולות, שגם נשים חזקות, והמון דברים חיוביים. כותבים גם שאני דוגמה לילדים, שזה אחד הדברים שהיו הכי חשובים לי. כמובן שיש גם תגובות שליליות, אבל אני לא קוראת טוקבקים. לא נכנסת למקומות האלה. אני קוראת רק ברשתות החברתיות שלי, ואני רוצה להאמין שאלה אנשים שאוהבים אותי. אני לא מתחרטת על כלום. היום אבא שלי כתב לי, 'אני אבא גאה מאוד'. זה מבחינתי שווה הכל".
הרגשת חברות נשית או כוח נשי ב"הישרדות"?
"יצרתי חברויות רק עם גברים. חסרה לי מאוד חברה טובה, כי שיח של נשים הוא שיח שונה לגמרי. סמיון וקוז'י דיברו שם על כל מיני דברים, כזאת שיחה של בנים, ואני זוכרת שאמרתי להם 'חבר'ה, מה נסגר?' זה אחרי גרעפסים וכאלה, או 'אלוהים, תחסכו ממני את השיחה הזאת'.
"ניקול יצאה מאוד מוקדם ולא ממש הכרנו כדי להתחבר, וגם אילנה הלכה מוקדם. עם ליטל זה לא הסתדר, וזהו".
בחיים האמיתיים יש לך חברות קרובות?
"ברור. יש לי חברים וחברות מאוד קרובים. את חן, החברה הכי טובה שלי, הכרתי בג'ודו. אני הייתי בת 16, והיא בת 20. היינו באימון ג'ודו ונפלתי בקרב איתה, והראש שלה פגע בראש שלי. שלושה ימים היה לי דימום פנימי בראש, והיא הרגישה כל כך רע, שהיא התקשרה הרבה פעמים, ומאז הפכנו לחברות. היום היא פיזיותרפיסטית והיא הכי מפרגנת לי בעולם. הבת שלה שי היא בת 4, והיא גם החברה הכי טובה שלי.
"יש לי סביבת חברים מאוד קרובה, אמינה. מי שחווה חברות אמת יודע שזאת קרקע יציבה, זה הבסיס, וזכיתי בחברות אמת מהרבה אנשים, רובם יותר מבוגרים ממני. יש לי גם חברים לא מהספורט. יש לי חבר ילדות בשם סטפן, שגם הוא התחיל איתי בג'ודו, עבר לכדורסל, והוא גאון כזה, אלוף בכתיבת תוכנה. אנחנו חברים ממש טובים".
שימי לב שכולם התחילו בג'ודו, ורק את נשארת.
"לי היתה מטרה והייתי עיוורת, כי רציתי את זה יותר מהכל. הם אולי לא היו טובים מספיק, או שהתקופה היתה שונה מבחינת המקצוענות. זה לא משנה. אני מגיל צעיר חייתי את החלום, והלב שלי לא היה לב, אלא 'לב ג'ודו מדליה אולימפית'. זה כל מה שראיתי מולי".
יש לך חברים מעולם הג'ודו?
"יש לי חברים מהענף גם בארץ וגם בעולם, בנים ובנות בנבחרת שטסו איתי. בחו"ל אנחנו חבורה של ארבע בנות - שתי צרפתיות, בריטית ואני".
***
להרצאה שלה היא קראה "ללא פשרות" ("את השם הציע שני, כי הדרך שלי היתה ללא פשרות"), והיא כתבה אותה בעצמה. "זה התחיל כשעליתי לשאת דברים בכנס ב־2013, אחרי שזכיתי באליפות העולם. הזכייה היתה טרייה, ובכיתי שם מהתרגשות.
"ראיתי שאני יכולה לעשות את זה, ופיתחתי את ההרצאה. כמה חודשים אחרי הפרישה כתבתי בעצמי את כל תולדות הקריירה שלי. יצאה לי חפירה־חפירה. בהמשך בניתי את ההרצאה ואת המצגת בדרך שלי, לפי הנקודות והמסרים שאני רוצה להעביר".
מה המסר שלך לנערות צעירות?
"שאנחנו יכולות לעשות הכל. עדיין יש פערים מאוד גדולים, במשכורות, בדרגות של מנהלות ובעלות שליטה בחברות. אנחנו עדיין לא שם, אבל אני רוצה להאמין שאנחנו בכיוון חיובי, ושאנחנו מחזקות אחת את השנייה. שאנחנו חזקות וחכמות. נשים צריכות להציב יעדים גבוהים, ולא להיכנס לפינה של 'בגלל שאני אישה, אני לא יכולה'. אני אומרת הפוך: בגלל שאני אישה, אני יכולה. אני יכולה הכל.
"אנחנו עדיין לא בשוויון מלא, ואני מקווה שנגיע לשם, ואם אני יכולה לעבוד עם ילדה, נערה או אישה שמרגישות בזכותי שגם הן יכולות - אני שמחה. שמחה שהן מבינות שלא בהכרח גברים מנצחים בכל המשימות.
"מצד שני, אני יודעת שכישלונות הם חלק מהדרך. למדתי בג'ודו שמההפסדים צמחתי הכי גבוה. תחושת הפסד היא הדבר שאני הכי שונאת, כי אני לא רוצה להרגיש ככה יותר. אני לומדת למה נכשלתי כדי לא להיכשל שוב. אם הפסדת ולמדת מזה - אז ניצחת.
"מבחינתי, אולימפיאדת לונדון, שאליה לא הגעתי כי רק ג'ודאית אחת נסעה (אליס שלזינגר; ש"ז), היתה הפסד צורב. הייתי צעד משם, אבל לא נסעתי, וגם לא ראיתי דקה ממנה, היא לא היתה קיימת. אם אני לא שם - אני לא אראה את זה. תחשבי שאת מתאמנת וחיה את זה כל רגע, ואת לא שם.
"אבל השנאה להפסיד גרמה לי להיות שנה אחר כך אלופת עולם. אני באמת מאמינה שאם משהו נכשל, אז משהו אחר יצמח מזה. את יכולה לקחת את זה לכל תחום - לראיון עבודה, למבחן באוניברסיטה. יש דברים שאני מנסה ולא מצליחה גם היום, לא כל פרויקט שאני רוצה הולך. אני לומדת מזה".
איך התמודדת עם הלחץ באולימפיאדת ריו?
"היתה ציפייה שאביא מדליה. קודם כל, הציפייה האישית שלי מעצמי, ובנוסף - לחץ של מדינה שלמה. הייתי אלופת עולם שלוש שנים לפני המשחקים האולימפיים, אז הכתירו אותי כמועמדת למדליה. בכל ראיון אמרו לי, 'את חייבת לחזור עם מדליה', 'אל תחזרי בלי מדליה'. את מרגישה את כל ישראל על הכתפיים שלך.
"בסופו של דבר, את צריכה לעלות למזרן, לקרב שיכול להיגמר ברגע. זו לא ריצת 100 מטר. אבל במקום לקחת את זה למקום של לחץ, הבנתי שאני יכולה לנווט את זה הפוך, לביטחון עצמי. הבנתי שאם אני אלופת עולם, זה אומר שאני יכולה לזכות במדליה אולימפית, ויש לי את היכולות להיות שוב אלופת עולם. אני לא צריכה מזל בהגרלה, כי יש לי את היכולות.
"לחץ יש לכולנו. גם ילדים קטנים מספרים לי שהם לחוצים לעלות על מזרן ג'ודו, וגם אני הייתי לחוצה עד היום האחרון שלי במקצוע. צריך להבין שזה חלק מהחיים, ולא להילחץ מהלחץ עצמו".
מתי בכית בפעם האחרונה?
"אני בוכה המון. בתכלס, אני בכיינית. אני בוכה בדרך כלל בקטע טוב, מהתרגשות. החודש, בהרצאה הפתוחה שלי בהרצליה, בכיתי. זו היתה ההרצאה הראשונה שלי אחרי תקופת הקורונה. אני מרצה כבר יותר מארבע שנים, וזו היתה הפעם הראשונה ששני בא לראות אותי, כי רוב הזמן הוא נמצא בחו"ל עם נבחרת הנשים. זה מאוד ריגש אותי.
"אני מדברת עליו המון בהרצאה. זה אמנם ספורט אישי, ואני זאת שנלחמת על המזרן, אבל אני מי שאני בזכותו. הוא חינך אותי וגידל אותי, אז המדליה האולימפית שלי היא גם שלו".
***
אם תזכי בגמר של "הישרדות", מה תעשי בכסף?
"דבר ראשון, הייתי רוצה לתת חלק לאחים שלי. חוץ מזה, אני רוצה להתפתח ולהשקיע בנדל"ן. אני לא בזבנית, את לא תראי אותי נוסעת באיזה אוטו מפואר. אני אוהבת להשקיע בדברים החשובים. מבחינתי, תני לי לשבת עכשיו לאכול במסעדה עם חברים שלי - ואני אשלם את הארוחה. זה שווה לי יותר מכל דירה או רכב.
"הקטעים האלה חשובים לי, כי פספסתי כל כך הרבה זמן. לא הייתי בלידה של האחיינית שלי, לא הייתי באירועים משפחתיים. הייתי עסוקה בחלום שלי, אבל עכשיו יש לי את הזמן להשלים".
תלכי לעוד ריאליטי?
"קשה לי להאמין. 'הישרדות' היתה חוויה יוצאת דופן, חודשיים של ניתוק מהעולם. זה היה נחמד, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה שוב".
יש סיכוי כלשהו לקאמבק שלך למזרן? עדיין לא מאוחר.
"לא".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו