שמה של נירנברג נקשר לדיראון עולם במפלגה הנאצית: כאן יצא לאור העיתון האנטישמי "דר שטירמר" שבעליו - יוליוס שטרייכר - היה מבכירי הנאצים; כאן נערכו הכנסים הגדולים של המפלגה הנאצית; כאן חוקקו "חוקי הגזע" שסללו את הדרך לאפלייתם, לרדיפתם, לנישולם ולרציחתם של יהודי אירופה; וכאן הוקם לאחר תום מלחמת העולם השנייה בית הדין הבינלאומי הראשון, ששפט את בכירי המשטר הנאצי ודן בין השאר את שטרייכר למוות בתלייה.
כיום מתמודדת נירנברג על קבלת תואר "בירת התרבות האירופית" לשנת 2025. במשך שנה שלמה מארחות שתי הערים הנבחרות לתואר זה אירועים המושכים עשרות מיליוני תיירים, ואם תזכה נירנברג בהצבעה שתיערך באוקטובר הקרוב, יהיה זה בזכות מיצג שנולד משיתוף פעולה יוצא דופן בין בן למשפחת ניצולי שואה מהעיר, מנצח התזמורת אלכסנדר ג'ואל, לבין בן למשפחת מהגרים טורקית, סלג'וק קארא, זמר ובמאי אופרה, איש תיאטרון וסופר.
השניים בחרו להחזיר לנירנברג, ליתר דיוק לאולם הקונגרסים המגלומני שהנאצים ביקשו להקים אך לא השלימו את בנייתו, את האופרה "המייסטרזינגר מנירנברג" של ריכרד וגנר. היצירה הקומית המתובלת באנטישמיות זכתה לפופולריות רבה תחת המשטר הנאצי, והרעיון להחזירה לנירנברג היה של ג'ואל. קארא יצר גרסה חדשה שהופכת את האופרה להתמודדות עם עברה הנאצי של העיר. כך, למשל, הופכת דמותו של "סופר העיר" ביצירה לשטרייכר.
"התגובות שקיבלנו עד כה מעידות על הבעייתיות שעדיין קיימת בנירנברג בכל הקשור לעבר הנאצי", אומר קארא, "השחקן שמגלם את שטרייכר גידל שפם 'היטלר', גילח את ראשו ונראה מאוד דומה לשטרייכר. הלכתי איתו ברחובות העיר כשהוא לבוש בבגדים נאציים. אנשים ראו אותו ולא הגיבו. העליתי פוסט ובו שאלתי: איזו עיר זו, שאיש בה אינו מגיב לדבר כזה? ענתה אישה, מאחת המשפחות החשובות והוותיקות: 'למה צריכים להגיב?' ואני אומר, כי הנה ההיסטוריה חוזרת. במקומות מסוימים בגרמניה רבע מהבוחרים מצביעים לימין הלאומני. ואחר כך ישאלו איך זה קרה. הכוונה שלנו היא לעמת את נירנברג ותושביה עם ההיסטוריה שלהם".
הדת לא נכנסה הביתה
שטרייכר קשור להיסטוריה המשפחתית של אלכסנדר ג'ואל, אחיו למחצה של אליל הפופ הבינלאומי, בילי ג'ואל. סבם של השניים, קרל אמסון יואל, סוחר מצליח שהיה בעלי אחת מחברות אספקת הביגוד ומוצרי טקסטיל בדואר הגדולות בגרמניה, שמרכזה היה בנירנברג, היווה מטרה קבועה להתקפות אנטישמיות מעל דפי "דר שטירמר". שטרייכר, שהיה גם המושל האזורי מטעם הנאצים, עמד מאחורי התנכלויות מכוונות של המשטרה המקומית לאיש העסקים היהודי, שנעצר כמה פעמים באשמות שווא.
אלכסנדר ובילי בנירנברג, לפני שנה // צילום: אלדד בק
ב־1934 העביר יואל את פעילותו העסקית לברלין, בהנחה ששם יפחת הלחץ הנאצי עליו. אך הלחץ על כלל יהודי גרמניה רק גבר, ויואל מכר את החברה ליוזף נקרמן, בעל רשת שיווק גדולה בגרמניה, שרימה אותו בדיעבד ולא העביר לו את התשלום הנמוך עבור הנכס שרכש. יואל ואשתו הצליחו להימלט מציפורני הנאצים לשווייץ, שם למד בפנימייה בנם היחיד, הלמוט, אביהם של אלכסנדר ובילי ג'ואל.
22 שנה מפרידות בין בילי, שנולד מנישואיו הראשונים של הלמוט יואל, לבין אלכסנדר שנולד מנישואיו השניים. שני האחים גדלו מבלי לדעת דבר על מוצאם היהודי או על עברה של משפחת אביהם בשואה. "אבי לא רצה לדבר על זה או להתעסק בזה יותר", מספר אלכסנדר בראיון ל"ישראל השבוע", "הוא חווה דברים נוראים, ורצה לקבור את העבר מאחוריו. הוא סיפר לאמי שהוא יהודי רק שישה חודשים לאחר שהתחילו לצאת יחד. לא ידעתי שאני ממוצא יהודי עד גיל 13. אבי דחה לחלוטין כל דבר דתי, מכל הדתות. יש אנשים שעברו את התקופה ההיא ונותרו עם שנאה גדולה לגרמנים, יש אנשים שנותרו עם סבל עצום, ויש אנשים שאמרו: 'זה לא מעניין אותנו יותר'".
שלום אחרון מרציף הנמל
אלכסנדר (49) נולד בלונדון, אך בשל עיסוקיו של אביו, שעבד בג'נרל אלקטריק, עברה משפחתו מעיר אירופית אחת לאחרת, גם בגרמניה. הוא לוקח אותי למסעדה בלב העיר העתיקה המשוחזרת של נירנברג, שבה סיפר לו אביו בפעם הראשונה על מוצאו היהודי.
"הוא סיפר לי את כל השתלשלות העניינים. סבי וסבתי, שנולדו בנירנברג וקבורים באותו בית עלמין בעיר, גרו בווילה סמוכה לאתר שבו נערכו כינוסי המפלגה הנאצית. כל הזמן נערכו כאן מצעדים נאציים עם מוזיקה רועשת. הם נהגו להוריד את התריסים בכל פעם שהיו אירועים כאלו, כדי להחליש את עוצמת הרעש. אבי נשלח לפנימייה בסנט גאלן בשווייץ. באביב 1938 ההורים באו לבקר אותו, לאחר שנאלצו למכור את העסק שלהם ונמלטו מגרמניה עם דרכונים שסבי רכש בשוחד. כשפגשו את אבי אמרו לו: 'אנחנו לא חוזרים יותר לגרמניה, זה מסוכן מדי, אנחנו עוזבים'. המשפחה גרה תקופה מסוימת בציריך, עד שהשיגו ויזות וכרטיסי הפלגה באונייה לקובה".
בקובה נמשכה הדרמה המשפחתית. "סבי וסבתי ניסו להציל את שאר בני המשפחה, שנותרו בגרמניה", מספר אלכסנדר, "לכל אחד מהם היו שישה או שבעה אחים ואחיות. הם השתדלו להוציא משם את מי שיכלו. ללאון, אחיו של סבי, לאשתו ולבנו הקטן הם השיגו ויזות לקובה, והמשפחה עלתה על האונייה המפורסמת סנט לואיס, שנדדה מנמל לנמל עם מאות פליטים יהודים על סיפונה, ושום מדינה לא אפשרה להם לרדת על אדמתה. כשעגנה בנמל הוואנה, אבי והוריי הגיעו לשם ונופפו להם לשלום. האונייה נשלחה חזרה לאירופה, ולמיטב ידיעתי המשפחה של לאון נרצחה באושוויץ. סבי וסבתי איבדו את רוב משפחתם בשואה.
"אבי, למרות גילו הצעיר - רק בן 16 - למד איכשהו ספרדית והלך לאוניברסיטה בקובה. צרפתית הוא ידע היטב מהפנימייה בשווייץ, כך שזה סייע לו לקלוט מהר את השפה. פידל קסטרו היה איתו באוניברסיטה. בגרמניה הנרי קיסינג'ר למד בבית הספר שלו. בתחילת שנות ה־40 המשפחה עברה לארה"ב ואבי, ששינה את שמו מהלמוט להווארד, היה חייב להצטרף לצבא האמריקני, אחרת כל המשפחה - בהיותם גרמנים - היו מועברים למחנות מעצר. אבי השתתף בלחימה במונטה קאסינו באיטליה, אחר כך ב'מבצע פרש' - הפלישה לדרום צרפת ב־1944 - ומשם הגיע לגרמניה וחזר לנירנברג - הפעם כחייל אמריקני. זו לבטח היתה עבורו חוויה סוריאליסטית, לשוב לעיר הולדתו, שבה לפתע כבמטה קסם איש לא היה נאצי. נירנברג עצמה היתה הרוסה למדי. אבי הלך לראות את מה שנותר מהמפעל המשפחתי. באופן סמלי ביותר נשאר שער הכניסה, שעליו היה חקוק השם יואל.
מהיוצרים החביבים על המשטר הנאצי. וגנר // צילום: GettyImages
"החוויה בצבא האמריקני היתה קשה: הוא והאחרים היו צריכים לירות בחיילים גרמנים, שאולי היו איתו בבית הספר. בילדותו ובנעוריו כל החברים שלו היו ב'היטלריוגנד' (ארגון הצעירים של הנאצים) והוא כעס שלא היה יכול להשתתף בפעילויות שלהם. כילד בן 10 הוא לא הבין מה קורה סביבו. זה היה מצב אבסורדי. הם הרי לא ידעו אז מה צופן העתיד. והנה, אחרי כל מה שקרה, הוא הגיע לדכאו שלושה ימים אחרי שהמחנה שוחרר, כחייל אמריקני. הוא ראה שם את הררי הגוויות וזה עורר בו זעזוע נורא. לי הוא אמר: 'הדבר הנורא ביותר לא היה ערימות הגופות, אלא שחלק מהן עוד נעו'. כשאתה רואה דבר כזה, אין פלא שאתה רוצה להדחיק הכל ולא לדבר על זה".
תחושות מעורבות בגרמניה
בסוף המלחמה היה הווארד בן 22. הוא חזר לאוניברסיטה, הפעם בארה"ב, קיבל תואר ראשון בהנדסת חשמל והשלים תואר שני בניהול עסקים בהרווארד. את אשתו הראשונה, רוזלינד, אמו של בילי ג'ואל, הכיר עוד בטרם התגייס לצבא, והתחתן עימה ב־1946. בילי נולד ב־1949, ומאוחר יותר אימצו השניים את ג'ודי, בת אחותה של רוזלינד שנפטרה. הווארד ורוזלינד התגרשו ב־1957, ובילי נותר אצל אמו. האב, שעבד בג'נרל אלקטריק, נשלח לאירופה, שם הכיר את אשתו השנייה, אודרי, אמו של אלכסנדר.
"נולדתי בלונדון, כשהוריי גרו למעשה בפריז", מספר אלכסנדר, שבאוקטובר הקרוב יחזור בפעם השנייה לישראל כמנצח־אורח באופרה של תל אביב עם "חליל הקסם" של מוצרט. "המשפחה עברה ממקום למקום. אחרי מעברים רבים החלטתי ללמוד מוזיקה בווינה, ומאז היא עבורי הבית".
מה קרה לך אחרי שאביך סיפר את שקרה למשפחתו?
"הייתי צעיר מאוד. לא התעמקתי בזה הרבה, אבל ככל שאני מתבגר אני חש צורך חזק יותר לדעת. זה עניין של זהות. מעולם לא חונכתי באופן דתי או מסורתי, אבל תמיד נוצר לי קשר מיידי עם יהודים אחרים. ההומור הציני, החשיבה המהירה. אבי נהג להשמיע בדיחות ציניות על כל הזוועה ההיא של המלחמה. זו היתה דרכו להתמודד. יצאתי תקופה מסוימת עם בחורה ישראלית מירושלים, וביקרנו בישראל. מדינה נפלאה. אבי נהג לומר בכל פעם שהיו בעיות במזרח התיכון: הישראלים יידעו להסתדר, גם אם כל העולם ישמיע ביקורת כלפיהם. בסופו של דבר הם עושים את מה שהאחרים לא מסוגלים או לא רוצים לעשות".
גם אחיך גדל בלי להיות מודע לסיפור המשפחתי?
"בילי הרבה יותר מבוגר ממני. גם הוא לא גדל עם קשר ליהדות. לא הכרתי אותו עד שהייתי בן 18. הוא היה בארה"ב, אנחנו באירופה. הוא לא היה מגיע לשם לעיתים קרובות. לא היינו רואים אותו. עכשיו אנחנו קרובים מאוד. כשהייתי ילד קטן ראיתי אותו פעם אחת, בווינה. הוא בא לקחת אותי מבית הספר ביום הראשון של הלימודים. הייתי אז בן 5 ופגשתי אותו לראשונה. אז הוא כתב את שירו 'וינה'. אחר כך שוב באמצע שנות ה־80. כשלמדתי באוניברסיטה בלונדון הוא היה מגיע להופעות רבות ואז נפגשנו לפחות פעמיים־שלוש בשנה. מאוד התקרבנו זה לזה. אנחנו כל כך דומים".
ערכתם מפגש משפחתי גדול בנירנברג?
"ב־1995, במלאת 50 שנה לסיום המלחמה. העירייה הזמינה אותנו לבוא הנה להופיע. בילי נתן קונצרט ועוד שתי הופעות מצומצמות יותר בלי הלהקה שלו. ניגנו יחד בפסנתר. גם אבי, שהיה פסנתרן טוב מאוד, ניגן איתו. בזכותו שנינו הפכנו למוזיקאים. הוא נהג לקחת אותי לאופרה מגיל 5 או 6. לפני האופרות או הקונצרטים הוא ניגן את היצירות בבית והסביר לי אותן, כך שהכרתי את המנגינות. וכך הוא עשה גם עם בילי. אבי התרגש מאוד בהופעה הזו. הוא היה כל כך עצבני. בגיל 72 זו היתה הפעם הראשונה שהוא ניגן בפני קהל רב כל כך".
מה זה אומר עבורך להחזיר את וגנר לנירנברג?
"רציתי מאוד לעשות את זה. וגנר קשור מאוד לאנטישמיות. רואים זאת היטב בספרו 'היהדות במוזיקה'. אבל האירוניה היא שהוא היה מוקף ביהודים שעזרו לו. סבי וסבתי גרו בנירנברג בשכונת וגנר. כל הרחובות שם נקראו על שם אופרות שלו: רחוב הוולקירות, רחוב פרסיפל. אני אוהב את וגנר כמוזיקאי. הוא נהדר. כל המנצחים היהודים - דניאל בארנבוים, אשר פיש - מעריכים אותו, כי הוא היה גאון. אבל היה ברור לנו שאי אפשר להעלות את המייסטרזינגר כאן בלי להעניק לה פרשנות. סלג'וק קארא עיבד אותה, בשילוב קטעי משחק, באופן שמחבר בינה לבין העבר הנאצי של העיר. בגלל הקורונה לא היינו בטוחים שהפרויקט ייצא לפועל. אבל הוא שינה את צורתו. היינו אמורים לעבוד עם תזמורת, וזה בוטל בגלל המגיפה. נשארנו רק עם פסנתרן יהודי אוקראיני נפלא שחי בגרמניה כבר 20 שנה".
איך אתה מרגיש בגרמניה של היום?
"אני מרגיש יותר וינאי, אוסטרי. למרות שיש לי דרכון בריטי וגרמני, יש לי יותר קשר של זהות עם אוסטריה. אני יודע שלהרבה אנשים יש הסתייגויות מהאוסטרים ומהדרך שבה התמודדו עם חלקם בשואה. אמנם לוקח זמן עד שיוצרים איתם קשרים, אבל ברגע שזה קורה הם נשארים חברים שלך לחיים ועוזרים לך בכל דבר, בכל שעה של היום. כולם מכירים את כולם ותמיד מוצאים פתרונות. זה מאוד דומה להוויה הישראלית וזה דבר שלא קיים בגרמניה. לגרמניה אין זהות. זה לא קשור ללאומנות. אני עצמי תערובת של הרבה דברים: גרמני, אוסטרי, אנגלי מצד אמי, אשתי קוריאנית. אני אדם לא לאומני לחלוטין. אבל אני מרגיש שמדינות צריכות לשמור על הזהות שלהן.
"יש לי תחושות מאוד מעורבות כשאני בא לגרמניה, וחוויתי כאן מקרה של אנטישמיות מאוד חריף. אני לא רוצה להיכנס לפרטים, כי זה קרה בתחום העבודה שלי ואני צריך להיות מאוד זהיר במה שאני אומר. מדובר היה במשרה שהתמודדתי עליה ולא נבחרתי מאחר שאני ממוצא יהודי. אני לא יכול, כמובן, להוכיח זאת. אבל שמעתי זאת מחבר שעבד באותה תזמורת, שסיפר לי בדיוק מה היה. ניצחתי על תזמורות ברחבי העולם, הביקורות שקיבלתי היו מהללות. והנה, תזמורת ששללה לחלוטין את המועמדות שלי וסירבה לתת הסברים לכך. זו היתה הנקודה שבה אמרתי: איני רוצה לחיות כאן יותר".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו