"בבוקר  אני בשטח, בערב אני עושה כביסה"

"אני מכין לילדים פיתה עם שוקולד לארוחת הערב", צוחק סא"ל איילון כהן, מפקד יחידת הצניחה וההטסה של צה"ל. "אני אולי מפקד על מאות חיילים בבסיס ועברתי לא מעט קרבות ומבצעים, אבל בתקופה הזאת, אחרי שנים שבהן אשתי גילה היתה זו שתמכה בבית, התהפכו היוצרות. עכשיו היא המפקדת בבית, ואני עובד הרס"ר".

איילון וגילה הם זוג אחד מתוך עשרות, שמצאו את עצמם במצב חדש: הגברים - קצינים שועלי קרבות, שעשו את רוב חייהם בשטח, נדרשים פתאום להשתתף בגידול הילדים ובמטלות הבית, ואילו הנשים - רופאות ואחיות, שהחזיקו תמיד את הבית בעת שבעליהן בצבא, נמצאות בחזית, בבתי החולים. הלוחמים הוותיקים צריכים לחשב מסלול מחדש, ללמוד לנווט לחדרי הילדים, וגם לגלות שתיזוזים ופקודות לא עובדים על הקטנים. מדובר במלחמה שונה לגמרי.

הקשר ההדוק ביניהם ניכר. בבדיחות הקטנות, בהתגייסות של אחד בשביל השני. "הנישואים שלנו חזקים, בין השאר כי אין לנו זמן לריב", הם צוחקים. "אנחנו כמעט לא נפגשים". 

איילון (38) החל את דרכו בצה"ל כלוחם ביחידת עוקץ, אחר כך שירת כסגן מפקד בית הספר ללוחמה בטרור וכקצין האג"ם של יחידת מרום, והיום הוא משרת כמפקד היחידה המכשירה את הצנחנים ואת לוחמי היחידות המיוחדות בבסיס תל נוף.

"אני נמצא בבסיס סגור", הוא אומר. "בעבר הייתי מגיע הביתה רק בסופי שבוע, ועוד לילה אחד באמצע השבוע. גילה היתה תמיד תומכת מאוד בבית, ואני הייתי עם היד על ההגה מבחינת העבודה. היה ברור שכל דבר שהצבא צריך, הבית יספוג. עכשיו הבנתי שהחזית לא נמצאת בבסיס שלי, ושאני חייב להיות בבית בכל ערב".

גילה (38), אחות ביחידה לטיפול נמרץ בבית החולים מאיר בכפר סבא, עובדת כבר שנים בחצי משרה, כדי לטפל בילדים - ענבר בת ה־9 וירין בן ה־7. אבל עכשיו התארכו המשמרות שלה ל־12 שעות בכל פעם.

"השכונה שלנו היא סוג של קיבוץ, ובעבר תמיד היה אפשר לבקש סיוע משכן או ממכר", היא אומרת. "אבל עכשיו כולם מבודדים בבתים. בהתחלה הייתי בפאניקה. אמרתי לאיילון שהחזית מתהפכת, והוא נתן לי המון רוח גבית.

"לאט־לאט אנחנו לומדים להסתדר. אני אוהבת מאוד לעבוד, ואני שמחה שזה מתאפשר מבחינת הילדים. אני אוהבת לבוא ולתרום, יש לי תחושה של שליחות שלא הרגשתי הרבה זמן". 

בניגוד למצב בשגרה, המשמרות בבתי החולים לא ניתנות לשינוי, כדי שהצוותים יהיו אורגניים ככל האפשר ולא יתערבבו זה בזה, למנוע הדבקה וחשיפה. גילה מקבלת התראה כמה ימים מראש מתי עליה להתייצב למשמרת.

"אחרי שהבנתי שאנחנו הופכים את התפקידים ואני זו שצריכה להילחם, עברו עלי חוויות לא פשוטות. פתאום אני מוצאת את עצמי מתמגנת מכף רגל ועד ראש, וצריכה להקפיד על הרבה דברים כדי לא להידבק. פתאום אני מבינה שאם לא אתמגן, אני מסכנת את המשפחה שלי, את הסביבה שלי. ואצלנו זה כפול, כי אם איילון ייחשף, הוא עלול להדביק גם לוחמים ביחידה שלו".

איילון, שרגיל לשרת כבר שנים בבסיסים סגורים, הרחק מהבית, מצא את עצמו בבית בכל יום. "פתאום אני בעורף. אני בבית בשעה 5 אחר הצהריים, או שאני נשאר בבוקר עד מאוחר ונוסע לבסיס בצהריים. אלו שעות שבחיים לא הייתי בהן בבית. בשגרה, גילה יכולה להזיז את המשמרות שלה אם צריך, אבל עכשיו הן מונחתות עליה, ואני זה שצריך להסתדר לפי הלו"ז שלה".

אז איך זה עובד?

"זה מצב מאוד מאתגר, כי יש לי 300 חיילים תחת פיקודי. לשמחתי, הקצינים מאוד מבינים ותומכים. מפקד החטיבה אמר לי כשהתחיל המשבר, שברור לחלוטין שאשתי צריכה לקבל את הגיבוי. זה ממש לא מובן מאליו.

"לפני הקורונה הייתי נותן לגילה 'כיף' לפני שהיא יצאה למשמרת הלילה, ובבוקר אני הייתי יוצא. כשהיה צריך לשמור על הילדים, או כשהיה צריך שהם יישנו אצל מישהו, לא היתה בעיה. ביקשנו ממשפחה או מחברים. פתאום אתה צריך להסתדר לבד, כי אי אפשר לקרוא לסבא או לסבתא או לשכנה".

אתה משליט את הפיקוד בבית כמו בצבא? קובע לילדים שעכשיו הם לומדים בזום, וזה מה יש?

"הפוך", הוא פורץ בצחוק. "הם היו מתים שאבא ינהל את הזום, כי אז יוכלו לעשות מה שהם רוצים. הבית הוא המקום שבו אני מתפרק. אני עושה שם יותר נזק מתועלת, וברור שהם נהנים מזה, כי הם מקבלים דברים שביומיום הם לא היו מקבלים".

גילה: "המפקדת הולכת והבלאגן חוגג".

הוא מכין להם טוסטים לארוחת ערב?

גילה (צוחקת): "הלוואי. פיתה עם שוקולד". 

איילון: "זה מוזר להיות בבית, לוקח לי זמן להתרגל. הבת שלי נוזפת בי, מעירה לי שאין טלפון בזמן משפחה. אבל אני מנסה למצוא את שביל הביניים. הטכנולוגיה מאפשרת לי לפקד מרחוק. הילדים לא ממש אוהבים את זה, אבל בסך הכל זה בסדר, הם מתרגלים, וגם אני מתרגל, לאט־לאט".

אתה לא מפחד שהיא תידבק בקורונה?

"האמת היא ששנינו בקבוצה שחשופה לסכנה - גילה בבית החולים, ואני בצבא. אמנם מקפידים אצלנו על המרחק ועל כל שאר הכללים, אבל זה לא שאני בחדר מבודד". 

היחידה של איילון, כמו יחידות רבות בצבא, התגייסה לסייע לצוותים הרפואיים האזרחיים. "יש אצלנו תופרות מדהימות, שבימי שגרה עובדות בתיקון המצנחים", הוא מספר. "עכשיו הן תופרות ערדליים ומסיכות לטיפול בקורונה. פתאום חייל שהיה מתעסק בהחזרת מצנח לכשירות נשאר בעבודה מאוחר יותר ותופר מסיכות, כדי שהאחים והאחיות יוכלו לעבוד עם מיגון הולם".

"אחת היכולות של דביר היא העובדה שכשהוא נוכח - זה עד הסוף", מתגאה רותם חבר (40) בבעלה, אל"מ דביר חבר (40), מפקד חטיבת המילואים 9, חטיבת המילואים של גולני. "הוא משקיע עם הילדים בעשייה, שגם אנשים שנמצאים בבית באופן קבוע לא עושים".

כבר 21 שנים הוא בגולני, מתפקיד לוחם ועד תפקיד הסמח"ט. בדרך הספיק לשרת בתור סגן מפקד גדוד 12, וצבר ניסיון גדול במבצעים ובמלחמות, מרצועת הביטחון ("הייתי בקו האחרון לפני הנסיגה"), דרך מלחמת לבנון השנייה ועד המבצעים האחרונים בעזה.

בכל הזמן הזה נותרה רעייתו, רותם, עם ארבעת ילדיהם - ירדן (17), כרמל (13), איילה (10) וסיני (6), בביתם שביישוב סוסיה בדרום הר חברון. בשנת 2017, אחרי שנים כעקרת בית, היא הגשימה חלום והפכה לאחות במחלקת הרפואה הדחופה (מיון) של בית החולים סורוקה בבאר שבע.

עם פרוץ מגיפת הקורונה בישראל, מצאו את עצמם דביר ורותם בפני אתגר יוצא דופן: לראשונה זה 20 שנה רותם נקראה להתייצב בחזית, בקו הראשון של המלחמה בקורונה בבית החולים - ודביר נקרא לסייע בשמירה על הילדים.

"לא היה לי מה לחזור הביתה באמצע השבוע, בגלל המרחק בין מפקדת החטיבה בבסיס פילון (ליד ראש פינה) לבין סוסיא", הוא אומר. "אז החלטתי להעביר את ניהול החטיבה לאזור יהודה - קרוב לבית, כדי שאוכל להיות בבית בכל יום.

"בגלל הקורונה, הרבה מהישיבות עברו לתצורת וידאו, כך שאני יכול לעבוד מרחוק. נתנו לי משרד בבסיס של חטיבת יהודה, ואני עובד משם. למזלי, לפני שהתחיל המשבר עשתה החטיבה תרגילים לדימוי לחימה במתווה הצפוני, כך שהכשירות לא נפגעה".

מה אתה עושה בבית?

"דואג לניקיון של הבית עם הילדים, ואחר כך מציק לגדולים על השיעורים בזום. בהמשך היום אנחנו עושים ביחד כל מיני עבודות יצירה. למשל, אנחנו יוצרים כוסות מחרס. הילדים גם מטפלים בגן הירק, קופצים בטרמפולינה או מנגנים איתי בכלי נגינה. אני מנגן בעיקר בגיטרה, ירדן מנגן בקמנצ'ה ובכל כלי אחר, כרמל בצ'לו, ואיילה בחליל".

הספק מרשים.

"אני לא אבא מושלם", הוא צוחק במבוכה. "אני לא כל הזמן בבית, והאמת היא שלו"ז מסודר לא היה כאן כבר הרבה זמן". 

רגע לפני חג הפסח נחשפה רותם לחולה מאומת ונאלצה להיכנס לבידוד. "לראשונה אחרי עשרות שנים נאלצתי להיזכר איך מנקים בית לפסח. כל אחד קיבל משהו לשפשף, כמו בכל בית. לא יצא לי מעולם לפקד על משימה חשובה כל כך".

בד בבד, הוא ממשיך לפקד על החטיבה במשרה מלאה. בין השאר, יצאו פקודיו לחלק תרופות ואוכל לנזקקים באזור הצפון. "העברנו 11 מערכות הנשמה של החטיבה לטובת הקמת בית חולים שדה, כי בסופו של דבר אין לחימה, וצריך להפנות את המאמץ העיקרי לטובת הצוותים הרפואיים. מבחינתי, זה בדיוק אותו הדבר גם בבית. אני כאן כדי לאפשר לאשתי לעשות את העבודה.

"למדתי הרבה דברים שלא יצא לי לעשות במהלך השנים, וזה גרם לי להעריך את רותם הרבה יותר. אני מבין עכשיו מה היא עשתה במשך 20 שנה, ואיך היא תמרנה בשנים האחרונות בין הבית לעבודה. זה לא מובן מאליו.

"הילדים אוהבים שאני בבית, כי זה שינוי מרענן מבחינתם. אם אני בבית בערב, אז עושים ערב פויקה בפינה שבנינו במיוחד, או ערב מרשמלו עם שירים. חוויות כיפיות". 

מה הכי מאתגר בעבודות הבית?

"הכביסה", הוא צוחק. "אני גם לא בשלן איכותי במיוחד, אבל שני הגדולים נכנסו לעניין. הכל בשליטה".

בזמן שדביר משתלט על עבודות הבית, רותם התגייסה למאבק בקורונה. "כאישה שנשואה לאיש קבע, שהיה בתפקידי לחימה, הכרתי את המציאות המאתגרת. ידענו התמודדויות מורכבות יותר לאורך השנים, במלחמות ובמבצעים. היו תקופות שבהן הוא בא הביתה פעם בשבועיים. במלחמת לבנון השנייה הוא לא בא במשך שמונה שבועות.

"תמיד היינו הגב של דביר, שאִפשר לו לעשות מה שהוא היה צריך לעשות. עכשיו אפשר לומר שאני בחזית, והוא נותן לי לעשות את מה שאני אוהבת. פתאום גם אני בחוד החנית, ולא רק הוא. ברור שעבורי יש כאן סיפור אישי משמעותי מאוד, זו זכות גדולה להיות חיונית בעת ההיסטורית הזאת, להציל חיים. המשימות של דביר לא פחתו עכשיו, אלא הוא מצליח לעשות אותן במקביל. אני גאה במה שאנחנו עושים וגאה במה שהוא עושה". 

דביר: "תמיד היתה לי התחושה שרותם ויתר המשפחה מחזיקים מעמד בבית, כדי שאני אוכל להיות כל כולי בתוך הקרב. עכשיו הדברים התהפכו. אני שמח שלכל אחד יש היתרונות שלו". 

בחודש האחרון עובדת רותם במשמרות של 12 שעות אחת ליומיים, וזאת בלי לספור את משך הנסיעה מסוסיא לבאר שבע וחזרה, כ־40 דקות לכל כיוון בלי פקקים.

"המחלקה לרפואה דחופה בסורוקה היתה הראשונה להקים מיון אמבולטורי לחולים שחשודים כחולי קורונה. ביצעו אצלנו סבב, ובכל משמרת אנחנו עובדים באגף אחר במיון - טראומה, אורתופדי, כירורגי ועוד. כל אחד נושא בנטל, בגלל הקושי לעבוד בבגדים הממוגנים.

את לא חוששת שתידבקי ותביאי את הנגיף הביתה?

"החשש תמיד קיים, כי תמיד יש זיהומים בבתי החולים. אבל כשאת עובדת לפי הנהלים, את בטוחה יחסית. אני לא חוזרת הביתה עם המדים או הנעליים שבהם אני עובדת, וכך ממזערת את הסיכון. אבל הוא תמיד קיים. אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים".

"אנחנו נותנים זה לזה 'כיפים' בכניסה וביציאה מהבית", צוחקת ליאור מזרחי (39), אחות בתחום הטיפול הנמרץ, שעובדת כבר עשור בתינוקייה של בית החולים שיבא בתל השומר. היא נשואה 12 שנה לסא"ל אפי מזרחי (40), קצין האג"ם במפקדת קצין תותחנים ראשי. הם מתגוררים בגני תקווה ומגדלים ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות - הגדול בן 11, הקטן בן שנה.

אפי שימש, בין השאר, מפקד סוללת תותחנים במלחמת לבנון השנייה, סגן מפקד גדוד, קצין במרכז האש של פיקוד דרום ומפקד גדוד. בתפקידו הנוכחי הוא אחראי, בין היתר, לבניין הכוח של חיל התותחנים.

"מצד אחד, יש לנו משימות חירום משלנו", הוא אומר. "מצד שני, המצב מזמן את אשתי לחזית, לבית החולים, ואני צריך לחזור הביתה מוקדם יחסית ולעזור בבית. אני משתדל להיות בבית כמה שיותר, גם כדי לשמור על הילדים וגם כדי לאפשר לליאור להגיע למשמרות. בבוקר אני בישיבה בקריה או בביקור ביחידות בשטח, בערב אני עושה כביסה".

ועדיין, לא מדובר בהיפוך תפקידים אמיתי. ליתר דיוק, ליאור הוסיפה את העבודה בבית החולים על גידול הילדים. מאז תחילת המשבר היא עושה משמרות חירום של 12 שעות אחת ליומיים, לרוב בלילות, מ־7 בערב עד 7 בבוקר.

"כשהיא חוזרת מהמשמרת, אני הולך לצבא", אומר אפי, ומודה: "גם עכשיו, היא אמא במשרה מלאה".

ליאור: "אחרי 12 שעות של משמרת לילה אני חוזרת הביתה, מתקלחת ומתרעננת. בזמן התעסוקה של היום אני מחזיקה את עצמי איכשהו, ומתעלפת ברגע שהילדים נרדמים. אין ספק שזה לא פשוט לחזור הביתה ולא להיכנס מייד למיטה".

את ליל הסדר הם חגגו ב־4 אחר הצהריים, כי ליאור היתה צריכה לעבוד בערב. "שרנו 'מה נשתנה' וקראנו את ההגדה יחד באור יום, כדי שהילדים ירגישו את אווירת החג", היא מספרת. "אחר כך יצאתי לתינוקייה. הילדים שלנו נולדו לאבא שנמצא בצבא ושהיה עד עכשיו בתפקידי שטח, וגם אני בתפקיד חיוני. הם גאים במה שאנחנו עושים".

"פתאום אני שותף חיוני בכל העולם של ההכנות לשינה, המקלחות וההשכבה", אומר אפי. "אלה דברים שלא הכרתי את המורכבות שלהם. האתגר הוא לשמור על שגרה, גם כשהיא מורכבת, כשאין בית ספר וסנדוויצ'ים. צריך לייצר סדר יום, לייצר פעילות".

למשל?

"אני יוצא איתם למסעות קצרים של 500 מטר, כדי ליצור שגרה של כושר. כל אחד עושה שניים־שלושה סיבובים של 500 מטר. בשבילי זה עוד אימון כושר, ובשבילם זו יציאה כדי להתאוורר. פתאום אפשר לעשות ביחד שיעורים ולבלות.

"בבית אני משתדל לא להכניס את הצבא בצורה חזקה מדי, לא להורות אלא לדבר. ולא, אני לא מוריד אף אחד ל־20 שכיבות סמיכה", הוא צוחק. "כל אחד מחפש את המקום שלו בתא שטח קטן, וזה אתגר, אבל גם כיף. צריך להיכנס לכל ילד לראש. הטיפול בהם דומה במובן מסוים לניהול של פלוגה וחיילים, כי גם שם צריך להכיר כל אדם. 

"בכל תפקידיי בצבא שירתתי בבסיסים סגורים. בכל תקופות החירום שהיו במדינה הייתי בחזית, על מדי ב'. לא אשקר, קשה להיות בתפקיד מטה בזמן חירום, אבל התקופה הזאת מאפשרת לי ללמוד הרבה על עצמי ולבטא יתרונות שלא הכרתי, שבאים לידי ביטוי בטיפול בילדים. ממקלחות ועד כביסה".

יש חששות מהידבקות?

אפי: "אנחנו יודעים שליאור נכנסת למחלקה ממוגנת, ושהסיכוי להידבק קטן, אבל ברור שיש חשש מסוים. היא נחשפת כל הזמן לאוכלוסייה בסיכון, כי אישה שמגיעה ללדת עלולה להיות חולה בקורונה".

ליאור מספרת על תחושת שליחות עצומה, מאחר שהיא נמצאת במקום שבו נמצאים חסרי הישע - התינוקות שזה עתה נולדו. "אני אוהבת מאוד את המקצוע שלי ושואבת ממנו סיפוק רב", היא מחייכת. "אני הולכת לעבודה עם חיוך. לראות חיוך של יולדת או תינוק שנולד זה עולם ומלואו, ועם הקורונה זה אפילו משמעותי יותר, כי התינוקות בדרך כלל מופרדים מהאימהות. אם אני במשמרת עם תינוק שנולד ליולדת חולה בקורונה, זה אומר שאמא שלו לא לידו והוא לבדו בעולם - מבחינתי אני שם בשבילו. 

"אני רואה את הנשים שבאות ללדת ומקבלות תשובה חיובית בבדיקת הקורונה, והן לגמרי לבדן. המיילדת היא בשבילן הבעל, ההורים, הכל. ההמלצה היא להפריד בין האמא לתינוקת עד שהאמא תחלים מהקורונה, ובתור אמא בעצמי, רק המחשבה על הפרדה כזאת גורמת לי לבכות. בעיניי אין דבר חשוב יותר מאשר לטפל בקטנטנים האלה".

אפי: "כשליאור נכנסה לראשונה למחלקת הקורונה של היולדות, היא שלחה לי תמונה שלה. בהתחלה לא הבנתי בכלל שזאת היא, בתוך כל המיגון. היא עושה את עבודתה בחיוך מאוזן לאוזן. צריך להצדיע לה ולכל מי שעובד שם איתה".

hanangreenwood@gmail.com

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו