ארה"ב עלתה כמעצמה עולמית אחרי מלחמת העולם הראשונה. הנשיא ווילסון, שלא ידע אגב איך לטפל במגיפת השפעת הספרדית, היה אחד הבולטים בעיצוב התקופה החדשה. פירוק אימפריות, זכות ההגדרה העצמית, הסכמי ורסאי, הקמת חבר הלאומים. סדר עולמי חדש נפלא. אלא שהקונגרס לחלוטין לא התלהב מ"העולם", והחליט שארה"ב לא תצטרף כחברה בחבר הלאומים, שהנשיא ווילסון עצמו היה בין יוזמי הקמתו.
ארה"ב נכנסה בתקופה ההיא למצב רוח של בדלנות, שמצא את ביטויו בעיקר בעשור של שנות ה־30, כאשר אדולף היטלר עלה ומצא לפניו מגרש בינלאומי ריק. הפייסנות שאפשרה להיטלר להתחזק וליזום את האימפריאליזם הכיבושי שלו, נגרמה הרבה יותר בגלל מחדלי ארה"ב מאשר בגלל צ'מברליין הבריטי ומדיניותו הפתטית.
כיום נוצר מצב דומה, בעקבות מגיפת הקורונה. אירופה וארה"ב פגועות קשה מהנגיף ונוצר חלל בינלאומי ריק. ממשל טראמפ מאותת על מדיניות של המשך מלחמת הסחר ומדיניות ענישה נקמנית כלפי סין בגלל מקור המגיפה בווהאן.
כבר יותר מ־20 שנה חוזר ומופיע השם ווהאן בהקשר להתפשטות מגיפות. הצעד הסמלי למדיניות טראמפ הוא ביטול המימון האמריקני לארגון הבריאות העולמי. אבל זאת שגיאה. נדבך אחד באסטרטגיה הבינלאומית של סין הוא השתלטות על רשת של מוסדות בינלאומיים המקרינים כוח רך. נסיגת ארה"ב מארגון הבריאות מפנה את השטח לסין.
התפיסה השגורה של מנתחים הנדרשים לשלוף הערכות אינסטנט בעיצומה של קורונה היא, שהסדר העולמי משתנה לבלי שוב, וסין היא המרוויחה הגדולה. למרות שבהתחלה חשבו שהקורונה היא צ'רנוביל של סין, שתביא להתמוטטות המשטר.
הבעיה עם סין היא, שאנשים וחברות במערב לא רוצים לחיות בדומיננטיות סינית. הם קיבלו דומיננטיות אמריקנית מבלי לתת לכך את הדעת בכלל. אפילו תוך כדי עוינות גלויה לאמריקה, ברמת הרחוב, ברמת התרבות והאמנות, ברמת ההשכלה הגבוהה - אמריקה מלכה. צעירים לבשו ג'ינס. האופנה ופרנק זאפה דיברו חזק יותר מברז'נייב.
לסין אין את זה. התעמולה שלה בעקבות המגיפה היא לא נעימה ואולי גסה. הנדיבות צועקת מדי. אבל העובדה היא שכבר כמה עשורים שלב המערב, אירופה, מוכרז כנתון בשקיעה. שניים מההיסטוריונים הגדולים שהלכו לעולמם בשנים האחרונות, וולטר לאקוייר וברנרד לואיס, התנבאו ברוח "מותה של אירופה". ארה"ב עוד לא מתה אך כבר שנים שהיא מוכרזת כשוקעת, תקופה מסוימת מרצון. מול השקיעה הנוגה, נמצאות שתי מעצמות ענק אסיאתיות בעלייה; סין והודו. אמרו לנו שצריך ללמוד סינית. כי אין ברירה.
איטליה היא אזור ממוקד לתהליכים. בצפון איטליה משוטטים בחודש האחרון קצינים רוסים ולא מעט סינים. הרוסים, שיש להם צרות משלהם, הבינו את המצב הבינלאומי, ושיגרו לאיטליה אנטונובים עמוסי ציוד רפואי למלחמה במגיפה. במטוסים הגיעו גם טכנאים וקצינים כדי להדריך וכדי ללמוד אם יש ממצאים המעידים על מלחמה ביולוגית, בעיקר במחוז לומברדיה שהפך לאזור אסון. כבר בראשית חודש מארס התחנן מושל המחוז שישראל תספק לו מכונות הנשמה. אך ישראל, מתוך ציפייה לגרוע ביותר, שמרה את מעט המלאי שלה לחוליה.
הצעה חלופית היתה שאיטליה או ספציפית מושל לומברדיה יפנה לנאט"ו לעזרה. נאט"ו אמורה להבין בלוגיסטיקה גם בתחום הרפואי. אך שום עזרה לא הגיעה משם. שוב, זו ארה"ב שלא הבינה את גודל השעה וממשל טראמפ שסירב להנהיג את העולם במערכה הזאת. זה החלל הריק שאליו נכנסה סין, עם הסיוע שלה, לאחר שהשתלטה על שוק הציוד הרפואי בשלבים מוקדמים של המגיפה.
אחד המקורבים לנשיא טראמפ, הסנאטור לינדסי גרהאם, דיבר בראיון ברשת פוקס על כך שארה"ב צריכה לגבות מכסי מגיפה מסין בגלל הנזק הכלכלי החמור שנגרם ליותר מ־20 מיליון אמריקנים בעקבות המגיפה. בקונגרס יש יוזמות חקיקה לביטול חובות אמריקניים לסין; גרהאם מדבר במושגים של ענישה וסנקציות. כפי שהקהילה הבינלאומית מטילה סנקציות על איראן בגלל היותה יצואנית של טרור, כך סין צריכה להיענש בסנקציות על היותה מפיצת מגיפות.
שיווק נוסח בייג'ין
הקורונה תביא עימה מעורבות ממשלתית מסיבית בכלכלה, בניגוד להשקפת עולמו של רה"מ נתניהו
גישה של עימות ישיר לא הצליחה מול צפון קוריאה, ויש לה פחות סיכויים להצליח מול סין. הסינים מגדילים את החתימה שלהם בעולם בכל התחומים. הנושא החם ביותר הוא רשת ה־G5. לדעת מומחים, גם אלה האחראים לנושא בישראל, אסור לאפשר לסין השתלטות על הרישות החדש של ה־G5.
באיטליה הסינים לקחו עיר אחת כפרויקט. יכול להיות שהאיטלקים הבינו שמעבר אליה - כדאי להם לעצור. כמו בריה"מ בזמנו, הסינים פועלים כדי להשתלט ולנכס פיתוחים והמצאות בתחום הטכנולוגיה; ובמקביל הם יוצאים למתקפת תעמולה.
השוק היום הרבה יותר פרוץ ופתוח. מאמצי הריגול התעשייתי פחותים בהרבה ממה שהסובייטים נדרשו אליהם, כדי לגנוב את הסודות הטכנולוגיים של ארה"ב והמערב. אבל לסינים יש יתרון על ניסיונות החדירה הסובייטיים בעבר. הסובייטים הפעילו סוג של גיס חמישי אידיאולוגי בחברות המערב, ואלה שירתו את מדיניותם הכוחנית האימפריאליסטית. ישראל תרמה את שלה בתחום. אבל לסינים יש מאחזים הרבה יותר חזקים. אלה חלקים בקהילת העסקים שנמצאים בשותפויות עם הסינים ורואים בשוק הסיני מרחב בלתי נדלה לשיווק.
ישראל נמצאת בתווך הזה. רה"מ נתניהו הוא מאלה שהשקפת עולמם אותגרה באופן יסודי בגלל הצלחת המודל הכלכלי הסיני. לפי התיאוריה, כלכלה קפיטליסטית של שוק חופשי היא הבסיס לחברה ולמדינה דמוקרטית חופשית, והיא אינה יכולה להתקיים בלי התשתית של שלטון חוק חזק ומערכת פוליטית דמוקרטית ופלורליסטית. והנה, הסינים כבר יותר מ־40 שנה, מאז ימי דנג שיאו פינג, מוכיחים את ההפך.
אבל הסינים לא מסתפקים במודל שפועל טוב בשבילם; הם מנסים למכור את יתרונות המשטר הריכוזי החד־מפלגתי על פני המשטר הדמוקרטי המערבי. הנה, הצלחנו גם בדיכוי המגיפה באמצעים ברוטליים אמנם, אבל זה עובד; ואילו הדמוקרטיות "הרקובות" לא מסוגלות לפעול בהצלחה מול המגיפה. יש סימנים שהמסר נקלט על ידי גורמים שונים.
גם בלי לקלוט את המסר הסיני, הממשלות במערב, גם בישראל, הפכו בחודשי המגיפה להרבה יותר ריכוזיות מבחינת היקף הסמכויות שהן מפעילות. הדרך מובילה גם בישראל חזרה למעורבות ממשלתית חזקה בכלכלה. גוד־ביי מילטון פרידמן ופרידריך האייק. קיינס חוזר.
ההיגיון יעשה את שלו
האוטומטים שוב קופצים לבג"ץ, אבל נראה שלממשלת האחדות, למרות כל הבעיות, תהיה עוצמה ציבורית ולאומית שלא תתערער על ידי גורמים משפטיים
שוב אליעד שרגא. שוב 120 חכמים ואלופים. שוב כאלה ושוב אחרים. כולם מתחרים ביניהם בריצה אל לוח הכפתורים שיפעיל את בג"ץ. כל אלה, ובראשם עו"ד שרגא מהתנועה לקלקול השלטון, מתייחסים לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ אפילו לא כמגרש הבית שלהם. לא. היחס שלהם לשופטי בג"ץ בכל הרכב שיופיעו הוא כאל מכונת משקאות אוטומטית המופעלת בהכנסת מטבע ובלחיצה על הכפתור המתאים. מכונה סובלנית המקבלת את כל סוגי המטבעות.
אבל שופטי העליון, עם כל הביקורת, ולמרות הצילומים וההקלטות המתעדות את העבירות החוקתיות המתבצעות על ידיהם בעת ההשתלטות על הכנסת, הם עדיין בעלי שיקול דעת והם לא בולעים את מאמרי המערכת של "הארץ" כמו כרטיס מנוקב האמור להפיק את התשובה המבוקשת. להסכם על ממשלת האחדות בין ראשי מפלגות הליכוד וכחול לבן, בני גנץ ובנימין נתניהו, יש עוצמה אדירה - ציבורית, היסטורית, לאומית. ולכן, ניתן לצפות שבהתגוששות הפוליטית בין המערכת המפלגתית לבין בג"ץ, השופטים לא יכשילו את ההסכם המסורבל עתיר הפיגומים הלגליסטיים שהוקמו לצורך קיומו.
המשפטנים שמפרשים את סעיפי ההסכם בין גנץ לנתניהו מוצאים תחכום רב בסעיפים שונים שנועדו להרתיע את בג"ץ מלרדת כל כך נמוך אל זירת הבוץ הפוליטית. בעיקר האחריות להליכה לסבב בחירות רביעי. אם כי מי שבקיא ביצירה הדתית של הברית המשפטית החדשה יודע שהבחירות בתורה החדשה הן סעיף משני עבור כוהני הדמוקרטיה המהותית. כך שהם לא אמורים להיות מוטרדים מעוד מערכת בחירות. אבל גם כוהני דת מנוסים מהם, כמו הקרדינלים והאפיפיורים בוותיקן, קרסו תחת הלחץ הציבורי בנושאים שהיו עד לפני כמה שנים ייהרג ובל יעבור מבחינתם.
כך שמה שנהיה עדים לו בשבועיים הקרובים הוא מסלול חתחתים ומכשולים ששניים כמו נתניהו וגנץ עברו כמוהו בטירונות צנחנים, והם יעשו זאת בלוח זמנים צפוף. אלה בליכוד שהעדיפו הליכה לסבב רביעי שבו אמור הימין לנצח בגדול, השלימו עם רעיון ממשלת האחדות ורואים את כל הטוב בו. בסופו של דבר צפויה שותפות טובה בין נתניהו לגנץ, שתתחרה בשותפות המצוינת שהיתה בימי ממשלת נתניהו־ברק.
עצם העובדה שבני גנץ לקח את תיק הביטחון מסמנת כנראה שיש יותר הבנות ותיאום בינו לבין נתניהו מאשר בינו לבין גבי אשכנזי, שתיק הביטחון הקורץ היה כנראה פיתוי גדול בשבילו בדרך לאחדות. באופן בסיסי זאת ממשלה עם נטייה ברורה ימינה, גם אם איננה ממשלת ימין. היא רק תעניק לראש הממשלה נתניהו יתר גמישות מול מפלגות הימין.
בצד הכלכלי, ממשלת האחדות משדרת חזרה לכלכלה ריכוזית מתוכננת עם עודף מעורבות ממשלתית. זה בצד השלילי. יקראו לזה "צדק חברתי", "סיוע לחלשים", "ניאו־רווחה". בצד החיובי, ברגע שהממשלה תקום היא תשדר יציבות והמשכיות כתוצאה מהשותפות החזקה שבראשה נתניהו. זה לבדו יעניק ביטחון למשקיעים. אבל יש לישראל בעיה קשה עם קריסת ענף התיירות, שהפך לאחד ממנועי הצמיחה. ערים שחיו ממלונאות ותיירות על כל עסקי המסעדות ובתי הקפה - מתנוונות.
בינתיים, כמו חברה החיה בצילה של עריצות שופטי בית המשפט העליון, נחכה בחרדה למוצא פיו של הנסיך הקולקטיבי.
הפאנקיסט נח עכשיו
אם רוצים לדעת משהו על רוסיה האמיתית, כדאי לקרוא על אדוארד לימונוב, שהלך לעולמו בחודש שעבר
בואו נניח רגע לשונאים המבעבעים בחדרי ההמתנה באולפנים. ראשי המוסד לשעבר, אמנון אברמיקו, החבר של ג'פרי, המג"דים לשעבר של גדוד 890. במהומת הקורונה חלפה לה ידיעה חשובה שפספסנו. אדוארד לימונוב מת לפני יותר מחודש, ב־17 במארס. אני לא יודע מה לכתוב לפני שמו. הסופר? הפשיסט? האנרכיסט? לוחם זכויות האדם? האופוזיציונר לפוטין שנאבק למען הדמוקרטיה ותקופה מסוימת היה שותפו לדרך של קספרוב?
מוות כבן־לוויה. לימונוב // צילום: אי.פי
ספונים בהסגר מפני המגיפה, יש אחדים שאפילו קוראים ספרים. יותר מבעבר. יש גבול כמה פרקים אפשר לראות של סדרות ישנות כמו "הומלנד". אחד הספרים המומלצים ביותר לימים האלה נקרא פשוט "לימונוב" מאת עמנואל קארר (הוצאת בבל). זוהי ביוגרפיה של אחת הדמויות המרתקות, המדהימות, שהוחמצו פה בגלל הניכור להוויה ולתרבות הרוסית. הכוונה לתרבות החיים ההיסטורית האמיתית, ולא למיתולוגיה הרומנטית מבית מדרשו של הסטליניזם המקומי שממשיך להפחיד.
לימונוב היה פאנקיסט עוד בטרם חדר הגל הזה לתרבות המערב בסביבות 1976. מנהיגם של אלה החיים ברעב במרתפים עם נעלי צבא גבוהות והוזים על נערות יפות מדי למעמדם. הוא איש השעה משום שהוא יציר התקופה של ברז'נייב בבריה"מ. הוא היה בן 77 במותו, וכשקוראים את סיפור חייו קשה להאמין שהוא שרד כדי להגיע לגיל הזה. המוות ליווה אותו כמו בג"ץ. או משה בר סימן טוב ושאול מרידור ביחד.
למיטב ידיעתי, מבין יצירותיו, רק "זה אני, אדיצ'קה" ראה אור בעברית. אבל הביוגרפיה של עמנואל קארר היא קורס מבוא לא רע ללימונוב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו