ילדים זה שמחה?

 

"היא אומרת מילים לא יפות". ילד בן 5 וחצי מסתכל עלי ומצפה שאפעל. מה אני אמורה לעשות עכשיו? הוא מצביע על הגורם המעיב על אושרו: יש לה קוקיות, היא בת 5 וקצת, והיא חמודה מאוד. על פניה נסוכה הבעה של חשוד בעבירה בכדורסל - "לא עשיתי כלום!!! הוא סתם מדמיין".

עכשיו היא גם פותחת את הפה. "הוא התחיל קודם", היא טוענת, ואני חסרת אונים. אוקיי, מה יקרה עכשיו? אפשר לשחד אותם? למחוק להם את הזיכרון? אולי אעמיד פנים שלא שמעתי?

מבט חטוף בשעון. יש לי עוד שלוש שעות בגן. "ילדים, בואו נלך לראות מה שלום הזחל שלנו", אני מנסה לצאת מזה איכשהו. "חילזון", שניהם מתקנים אותי, מאוכזבים מבורותה של הגננת החדשה. לא הבטחתי גן עדן, הבטחתי גן. גם זה בקושי.

בעידן האלהת הילדים, עוד לפני שמלאו לילד 6 הוא כבר מצויד בגלויה, אלבום, ספל, מגנט, מחזיק מפתחות, חולצה, ציפית, חמסה, כובע או כיפה - שנושאים את דיוקנו. עבור ההורים, אין כמותו ואין בלתו, אך נס קטן מתרחש כשהאל גדל, ומגיע הזמן לשלוח אותו לגן. או אז מתחוור להורים כי למרבה הצער, יש בעולם עוד 29 אלילים ואלילות, המצפים אף הם לקבל בחוץ את היחס שלו זכו בבית המקדש.

כוהנת אחת, בת תמותה, אחראית למתן שירותים לאלים. קוראים לה גננת. אתם מכירים אותה בתור הדמות הזו שבידיה מופקד בבוקר האל הפרטי שלכם. לא שאלתם את עצמכם פעם מה מתרחש בגן אחרי שאתם הולכים? אני שואלת את עצמי בכל יום. ואז אני שוכחת מזה, לפחות עד רבע לארבע. 

כשסיפרתי לסובבים אותי שאני עומדת לבלות יום בגן כעוזרת גננת, הם הביטו בי בגיחוך מהול ברחמים. "את? גננת? את תברחי אחרי שעה", היתה התגובה האופיינית. סליחה, אני מסוגלת להעביר זמן בחברתם של בני 6-5 בשיחה אינטליגנטית, במשחק לוטו סוער ובניגוב אפים. טוב, אולי בלי העניין עם האפים. הרגע הזה, שבו הפרצוף של ילד הופך מנורמלי לזועם, שלוש שניות בדיוק, הוא חד־סטרי. בבית שלי אני מסוגלת לספוג את התגובה הרותחת, אבל לא מילדי זרים.

למרות הפקפוק בכישורי הגננות שלי, הגיע הערב שלפני שובי לגן. נשבעתי שאלך לישון מוקדם, מה שכמובן לא הלם את המציאות. בסוף, לפנות בוקר, נרדמתי. חלמתי על אפים גדולים ומנוזלים.

כבר במשימה הראשונה נכשלתי. להיות בגן בזמן? אין סיכוי. פקקים. מי היה יכול לדמיין שיש תנועה כה ערה בכביש בשעת בוקר כל כך מוקדמת? עוד לא שבע, ואני בדרך לגן. מנומנמת, אני חושבת כמה זמן לא ביליתי בגן ילדים יום שלם. חלפו עשרות שנים מאז שהוריי הניחו אותי בגן והלכו לעבודה. עכשיו אני חוזרת, ביג טיים, רק שהפעם אני "גדולה" - לפחות בעיני בני ה־5 ומשהו - ומצפים ממני להיות המבוגרת האחראית. העובדה שאני והם כמעט באותו גובה לא תעורר את חשדם. מי יספר להם שכל הניסיון המעשי שלי מסתכם בגידולה של בת שנתיים אחת, שגם היא לא תמיד מוכנה לדבר איתי?

אני מגיעה לגן קצת לפני שבע וחצי. הגננת ורד כהן, מיקס של ציפי שביט וציפי מור באנרגיות ובשמחת החיים, כבר מחכה לי. "בוקר טו־בבב!" היא מקדמת את פניי, ואני כבר מוכנה להתחפר בחיקה, לבקש מיץ פטל, צבעים ונייר. כהן נועדה להיות גננת. היא למדה משחק, התנסתה בפיתוח קול (פרט קריטי, עוד תראו), מעידה על עצמה שהיא נגועה בחיידק הבמה, מטורפת על ילדים - והכי חשוב, דמות סוחפת, כריזמטית ופדגוגית בחסד עליון. אני מגלה את כל זה בחמש הדקות הראשונות לפגישתנו.

"פה אני מגשימה את כל החלומות שלי", היא מספרת. "כל מה שאני אוהבת נמצא בגן". בניגוד לעולם השואו־ביז המתעתע, כאן המעריצים נותרים נאמנים גם בימים קשים. "הם באמת מסורים", מספרת ורד, ואני נוטה להאמין לה.

כעבור כמה דקות מגיע הגרופי הראשון. הוא מחזיק בידו ציור שהכין לה אתמול אחר הצהריים, בבית. הלב שלי נמס. אוי, אלוהים, איזה כיף לה! גם אני רוצה להיות גננת!

"הרגתם אותי עם המיחזור"

"תרגישי כמו בבית", אומרת לי ורד, ואני מתחילה להרגיש בת 5 וחצי. הילד שהגיש לגננת את הציור מחכה לפידבק. ורד מחייכת אליו, קורנת. "זה ציור נהדר, אסף, תודה רבה שחשבת עלי", היא אומרת, והיא מתכוונת לכל מילה.

"גן הוורדים" כבר נפתח לפני חמש דקות, והלקוחות מתחילים לזרום פנימה. מדובר במבנה חדש, רק בן שלוש שנים, "בית מרקחת", מכנות אותו ורד והסייעת דינה, "נקי־נקי". דינה היא שפתחה את הגן הבוקר, ובינתיים כבר הספיקה לשטוף את הרצפה בפעם הראשונה ולא האחרונה להיום. אני עושה סיבוב בגן שלי: 30 הילדים שיגיעו היום, בהנחה שכולם בריאים טפו טפו, יוכלו לשחק באחת הפינות הרבות שכבר ערוכות לקראתם: פינת הבובות ("אוכלים בריא", מכריז השלט מעל, ואני מזהה פירות וירקות. רגע, הבובות בדיאטה?), פינת קוביות, פינת יצירה, פינת לגו ומשחקים (דז'ה וו: "לכי מכאן, ילדה, אין לך מה לחפש פה!"), פינת תחבורה (כנ"ל), פינת טבע ופינת מחשבים.

המחשב, מסבירה לי דינה, הוא משאב מוגבל מאוד. לוח תורנים חושף בפניי שהישיבה על המחשב נעשית בזוגות, והיא מוגבלת לחצי שעה בלבד. יש ספרייה גדולה, רחבה ומפתה. טלוויזיה אין. תאמינו לי, חיפשתי.

טפטופי הורים וילדים מתחילים. הגננת ואני הולכות לקבל את הלקוחות סמוך לדלת הכניסה. חשוב לה לברך כל ילד בצורה אישית, ואני נעמדת לידה, מרגישה קצת כמו אבי הכלה, ומנסה לא להתנהג כמו דבילית. הנה הם באים.

ההורים לבושים בצורה אקלקטית, מי בטרנינג המזכיר בצורה חשודה פיג'מה, ומי בלבוש שאומר אני־בדרך־לעבודה־אל־תתעסקו־איתי־אני־מאחרת.

"הרגתם אותי עם המיחזור", באה אמא בטענות לוורד. "הוא מתעסק לי בזבל, אומר לי להפריד את זה ואת זה, מה עשיתם?" ורד ודינה לא מתרגשות. הילדים לומדים בגן על איכות הסביבה, ההורים משלמים את המחיר באכילת הראש בבית.

אמא נוספת מגיעה. אני מציגה את עצמי כגננת מחליפה ומקבלת עידוד. ההורים מתחלקים לשניים: אלו שרק רוצים לברוח ולהתחיל את היום, ואלו שרוצים להישאר ולדבר עד האיסוף, בשתיים. הנה מגיעה עוד אמא עם עודף זמן (אני מכירה את הז'אנר מקרוב). היא לוקחת את הגננת לשיחה צפופה: יש לו חברים? עם מי הוא משחק עכשיו בגן? הן ממשיכות שיחה שכבר ניהלו בעבר, ובינתיים הלקוח כבר רץ לשחק בבצק, לא מתעניין בדיאלוג. לגננת יש סבלנות לכולם.

מחשבותיי כבר נודדות לארוחת הבוקר, בעוד ורד מעדכנת באריכות כל הורה בצורה מפורטת. עיני הגננת רואות הכל, ואוזניה שומעות הכל. היא לא מפספסת דבר. אמ"ן היה יכול ללמוד ממנה כיצד להפיק דו"חות מודיעין.

אני שמה לב שחלק מהילדים הגיעו מצוידים בפומפיות, אבל לא שואלת שאלות מיותרות. במקום זה אני מנצלת את הזמן כדי להתעמק בסטיילינג: בגדול, הסגנון האופנתי של ילדי הגן הוא אנגרי בירדס. יש בנים שבאים מדוגמים, היישר לצילומי קטלוג - ג'ל בשיער, מעיל דמוי עור, ג'ינס משופשף. הבנות נוטות להעדיף פריטי לבוש אדומים, ורודים וסגולים, והן נועלות נעלי בובה או מגפיים. על ציפורני פאשניסטה אחת זיהיתי לק סגול. יש ילדים שמגיעים חבוטים משינה, נראים כמי שנשלפו לפני דקות ספורות מהפוך החם. קשה לי להחליט אם לדבר אליהם בטון מתיילד ("בוא, חמודי, נתלה את התיק המתוקי שלך") או בטון ענייני ("הי, גבר, מה נסגר עם הקוצים? נשפך לך ג'ל הבוקר?") אני בוחרת בגישה השלישית, ושותקת. ייקח להם זמן לעכל שהגננת החדשה קצת משונה.

השעה שמונה, ואני מוקפת עשרות ילדים. פינת הטבע נראית לי מקום שבו אוכל להתחבא מההמולה. בצעדים איטיים אני מתרחקת מהם. קיוויתי להיות לבד, אבל בפינת הטבע אורבים שני בני 5 וחצי, שחייבים לדעת אם החילזון של הגן עוד בחיים. אתמול היה נדמה להם שהוא נשבר, ועכשיו הם סקרנים. אני לא בטוחה שיש לי את הכלים להסביר להם את הסוגיה המורכבת של חיים ומוות. אין לי מושג מה ילד בגילאים האלו אמור לדעת על שבריריותם של החיים, ואני מתפללת שהחילזון יתגלה כחי. הילדים שולפים משקפת ומביטים בזוחל מקרוב. "הוא חי!" הם מגיבים בהתלהבות. ניצלתי.

"יש! גילינו מה הוא אוכל"

בחצי אוזן אני שומעת שיש ילדים שעדין מתקשים להיפרד מאמא בבוקר. ורד לוקחת ילדה כזו לצד, אומרת לה בשקט "את ילדה בוגרת" ומחבקת אותה, ועיניה של הילדה מתמלאות בחומר נוזלי. ורד מעלה הסחת דעת מבריקה: "בואי נאכיל את החילזון בכרוב!" הילדה מביטה בוורד, מהופנטת. הגעגועים נפתרו, הגננת המשיכה הלאה, וכך, בפשטות, גם הילדה.

"יש! גילינו מה הוא אוכל!" עולות הצהלות מפינת הטבע. אחרי שהתעלם מהמלפפון שהוגש לו, טעם החילזון האנין מהכרוב. הילדים בהיי. הם מתרגשים מהגילוי, וורד מאושרת. אפילו אני מרגישה סיפוק. סוף סוף החילזון אוכל משהו.

הגננת פותחת בשיחה על עתידו של החילזון. מתברר שזהו חילזון השדה (כולם ידעו את זה מלבדי), ואחרי דיון משותף הם מחליטים לשחרר אותו לטבע בהמשך היום. הילדים שואלים את ורד סידרה מסחררת של שאלות, והיא משיבה להם באריכות ובידענות. ככה זה כל היום, שאלות ותשובות. 

כשוורד מתרחקת מאיתנו לרגע אני מוזעקת להחליפה. "תקריאי לנו!", דורש ממני בן 5 וחצי ומוריד ספר טבע ענק מהמדף, "אנציקלופדיית בעלי החיים". אני מעלעלת ולא מזהה שום דבר. "מי זה?" שואלים אותי הילדים - עכשיו הם כבר חמישה, מאיפה צצו עוד שניים??? - אבל אין לי מושג. זה נראה כמו חילזון, אבל אני ממש לא בטוחה.

"את לא מכירה אותו?" אני שומעת טון מאשים. הי, הי, יש לי שני תארים, ילד, תיזהר ממני. "ממה הגוף שלו עשוי?" שואל ילד בשם ליאם, ואני מבינה שהשאלה מופנית אלי. עוד שתיקה מביכה. ילדה חכמה בשם מטר עונה במקומי: "הגוף שלו עשוי משריר". 

אני מחליטה לערוך שיחה כללית בנושא בעלי חיים. "אני לא הורגת חיות, כי אני אוהבת אותם", מסבירה מטר. אפשר להעריך במידה לא רעה של ודאות שעד גיל 7 היא תהפוך לצמחונית, וסביב 12 היא כבר עמוק בטבעונות.

מבעלי חיים השיחה גולשת, באופן טבעי, לאחים. ילדי הגן משבחים את האחים הגדולים שלהם. גם האחים הקטנים זוכים לאהדה לא מבוטלת. לכולם יש אחים ואחיות וכלב או חתול בבית, והם רוצים לספר לי הכל, אבל ממש הכל, ובפרוטרוט. איפה הצלצול הגואל?

עכשיו! מייד! קשה!

צריך סבלנות אינסופית כדי להיות גננת. מדובר בג'וב תובעני, מעייף, חסר פשרות. את לא יכולה לברוח לפייסבוק, ללאנץ' או לפגישה עם לקוח דמיוני. הלקוחות כאן, מולך - עייפים, מוטרדים, עצובים או משועממים, והם רוצים ברגע זה - עכשיו!!! מייד!!! - יחס. הם זקוקים לפידבק על כל דבר (ע"ע "תראי את הציור שלי!"), ומשוועים למילה חמה ולמחמאה.

בטבעיות השמורה לבני מלכים שפגשו בת עם, הם גם מבקשים עזרה עם הדברים שנראים להם מורכבים מדי, למשל צביעה בתוך הקווים וגזירה. זה לא הזמן להתוודות באוזניהם על הציון האיום שקיבלתי במבחן הפסיכוטכני בגזירה, ואני מנסה להעמיד פנים שאין לי בעיה עם המטלה ומציירת לבבות לכל דיכפין. קצת עקום, אבל העיקר הכוונה. במקביל, אני מנסה לאתר דרכי מילוט מפינת היצירה. איך הגעתי לכאן בכלל?

בפינת "על גלגלים" הילדים באקסטזה. הם עסוקים מאוד ברכבים שלהם, מלאי להט כלפי הכלים עם הגלגלים. ברור לי שמפה יצמח הדור הבא של רוכבי האופנועים. גם בפינה שבה משחקים בבצק מתנהל משחק ערני. חבורת ילדים מרדדת במרץ רב, ואני מתיישבת לידם ונקלעת לשיחה ערה על אופנה - מה קנו להם ומה יקנו להם בהמשך השבוע. מתברר שהלבשה והנעלה הן נושאים חמים בקרב בני 5 וחצי. דורין, עידו, ליאם, שקד, אופק, אסיף ואני מדברים על עולם הפאשן בהתלהבות יוקדת. 

בינתיים, בפינת היצירה, שתי בנות מכינות עבורי מתנה. הן גוזרות את הלבבות שציירתי להן קודם לכן, ועכשיו הן מגיעות במשלחת גמדית ומגישות לי אותם. אין בהן טיפת ציניות ואין להן אינטרסים. ההערצה מחממת את ליבי, ואני נמסה מהמחווה. "תודה רבה", אני לוקחת את הלבבות ומניחה אותם על השולחן. "תיקחי הביתה", הן מורות לי. כבר בגיל רך, עם האהבה באות גם הפקודות.

ורד קוראת לכולם לבוא לשעת ריכוז. אני מתלווה אליה ומגלה שאנחנו עומדות להעלות הפקה, "אליעזר והגזר". ורד מתחילה את השואו. כל העיניים נישאות אליה כשהיא עורכת תחרות בין שורות הילדים, איזו שורה יושבת יפה יותר. אחר כך היא מפעילה אותם בחידון טריוויה שאינו נושא פרסים ("מי יודע איזה יום היום?", "איזו עונה עכשיו?"), ותוך כדי כך מפרידה בין ניצים ומכינה את תיאטרון הבובות לשימוש. לגננת טיפוסית אולי יש שתי ידיים, אבל חייבת להיות לה הפרעת קשב כדי לטפל בו בזמן ב־20 מטלות.

הילדים מרותקים אליה, והיא מעבירה את השרביט אלי. אני עומדת להקריא את "אליעזר והגזר". "אסור לפחד מילדים", אני משננת לעצמי, גם כשהם מתקרבים אלי בתנועות מאיימות. "הם בסך הכל מתרגשים", לוחשת לי הגננת, אבל גם אני לא שלווה. עלי לבחור מי מהילדים יגלם תפקיד בהפקה שלנו, ואני מתקשה להכריע. כולם נראים לי מלאי כישרון ומוטיבציה, ולא נראה לי שיש זמן לעשות אודישנים. "בהצבעה בלבד", קוראת ורד, והילדים חוזרים לכיסאותיהם.

אני בוחרת אליעזר אחד שמגיע בריצה, גזר אחת שמחייכת כאילו זכתה הרגע בלוטו, וגם סבתא אלישבע, אביגיל, כלב, חתול ועכבר - כולם אסירי תודה על שנבחרו להשתתף בהפקה הנחשקת. המחזה עולה, וכולם נראים מאושרים. אני חושבת על הילדים שלא נבחרו הפעם: האם הטראומה תיחרת בליבם לעד? האם צילקתי את נפשותיהם הרכות?

האירוע עובר בשלום, ואני מרוצה: בפעם הראשונה בחיי ניהלתי הצגה, ובהצלחה מירבית. היו אפילו כמה ילדים שרצו לשמוע את זה שוב. גננות זה נעים לאגו, והבונוס העיקרי פה הוא שאני לא אצטרך להשכיב אף אחד מהם לישון הלילה.

ברגע שההפקה יורדת, ורד שולפת סינרים זעירים וכובעי נייר: מאסטר שף זאטוטים יוצא לדרך! היום ילדי הגן הולכים להכין סלט גזר, והלבוש הגיע באדיבות אבא של אחת מהם, שהוא במקרה גם שף. הפומפיות נשלפות (אז לזה הן נועדו!), והילדים נחלקים לשלוש קבוצות. קבוצה אחת תאכל ארוחת בוקר, קבוצה אחרת תגרד גזרים, והשלישית תעסוק במשחק חופשי. אחר כך יתחלפו.

אני מצטרפת לשולחן ארוחת הבוקר. כריכי טונה או כריכי גבינה וירקות מחמישה צבעים מוצעים להם, והילדים מכינים לעצמם את האוכל. "אם נעשה הכל עבורם, איך הם ילמדו לעשות משהו לבד?" שואלת הסייעת שאלה רטורית. בגן הזה הילדים הם ישות עצמאית. הם מנהלים את האוכל שלהם ואחראים לחפצים שלהם. הגילוי בהחלט מעורר בי תקוות לעתיד. 

אני מאזינה לשיחה העוסקת, איך לא, באוכל, אחד מנושאי השיחה האהובים עלי (אחרי טלוויזיה). "מה אכלתם הבוקר?" אני שואלת. "חטיף אנרגיה", אומרת מטר, "פרוסה עם שוקולד וקוטג'", נשבע ילד אחר. ואחד מדווח שאכל רק שוקולד לארוחת בוקר. כן, זה נשמע אמין. התחקיר שלי מעלה כי בארוחת הערב כולם אוכלים חביתה ומשהו ליד, מעגבנייה ועד חרדל.

לפתע אני מגלה התרחשות מוזרה בשולחן שבאמצע הגן. זה הסטארט־אפ של דינה: היא הקציפה את השולחן בקצף גילוח בעל ניחוח גברי, והילדים מורחים אותו כעת על כל השולחן, מציירים בתוכו צורות (פתק לעצמי: חייבת לנסות את זה בבית, עם או בלי הילדה). אני נרעשת מהפעילות היצירתית ומתיישבת לידם, מתנסה בעצמי קצת במריחות ("תציירי עיגול", "תעשי לב").

ליד השולחן אני פוגשת את דניאל. פילוסוף וחלוץ, שמעריץ את מסי. "כשאני אגדל, אני אהיה שחקן בבית"ר י־ם או בברצלונה", הוא מספר. הילדים מתחילים דיון, שבו אני יכולה סוף סוף לתרום משהו מהידע שלי: מי שחקן הכדורגל הכי טוב בעולם ולמי יש את הגולים הכי יפים? השולחן מתעורר לחיים. יש פה מעריצי אבי ריקן ועמית בן שושן (בית"ר ירושלים), ויש גם אגף אלירן עטר (מכבי ת"א). שאלה פילוסופית מתעוררת: "אם אני אהיה בבית"ר י־ם, ואח שלי ישחק בהכח ר"ג, ואני אשחק מולו, בעד מי ההורים שלי יהיו?" לדור הצעיר יש ביקורת על איכות המשחק של האחים הבוגרים, שגם הם חזקים בכדורגל ("אח שלי משחק בתפקיד קשר, אבל הוא אגואיסט").

יש פה ספרייה ענקית, והבנות רוצות שאקריא להן. אני מעלעלת במהירות ובוחרת בספר שנראה קסום ופייתי, "מסע בדמיון" של ענת אומנסקי. אני מתחילה להקריא להן את הסיפור על זולי, ילדה שבכוחה להזיז הרים, וחווה רגע גירל פאואר מטורף. "הילדה הזו, כשהיא רוצה משהו היא יכולה להזיז הר", אני מקריאה ועוברת חוויה חוץ־גופית פמיניסטית. הילדות האלו הן בנות המאה ה־21. הן יוכלו לעשות הכל - לנהל קונצרנים, לגלגל עסקאות נדל"ן, להרים מיזמים חברתיים בינלאומיים, לכתוב ספרים ובלוגים, או, אם יבחרו, להזיז הרים! 

רגע לפני המפגש השני עם הגננת, הם מחזירים את המשחקים למקומם. אני שואלת את הסייעת מה לעזאזל הם עושים. היא מסבירה לי שהמוטו בגן הוא שלילדים יש תפקיד. הם שותפים, וחלק מהאחריות שלהם היא להחזיר חפצים, משחקים וצעצועים למקום. אני מבקשת ממנה שתבוא אלי הביתה ותלמד את בתי לעשות את זה, והיא נותנת לי את מבט ה"זה התפקיד שלך". כן, אני יודעת. אבל קל יותר להגיד לילדים של אחרים מה לעשות. 

חמישה מעצבי שיער

קצת אחרי 11 אנחנו נקראים למפגש השני היום. "בתיאבון, חברים", אומרת הגננת, והילדים מתחילים לטעום את סלט הגזר (חוץ מהשובבים שלא התאפקו וטעמו עוד לפני). כל ילד שאוכל מקבל מדבקת "הטועם האמיץ". אני לא רוצה לטעום, אבל אשמח למדבקה. הגננת מוותרת לי ואני מקבלת אחת, ובתוך כך מהרהרת שוב אם אני פה בתפקיד הגננת או הילדה.

באמצע היום אני מבחינה שהקול שלי הולך ומצטרד. מתי זה קרה?! לא שמתי לב. אני בקושי מסוגלת להוציא משפט שלם. "המיתרים הם כלי העבודה שלנו", אומרת לי ורד. היא עצמה עברה ניתוח במיתרי הקול לפני 13 שנים, וגם כיום נוטה לצרידות ומדי פעם מאבדת את הקול. "זה חלק מהמקצוע". אמרו לי שזה יכול לקרות, אבל לא האמנתי שזה יבוא מהר כל כך.

כששרים "אפונה וגזר", ורד מלאת אנרגיות כאילו עכשיו התחיל היום. הסייעת מנקה את הגן (להערכתי בפעם השלישית מאז הבוקר). אני מנסה להצטרף לשירה, ויוצאים לי רק חרחורים.

שוב מתחלקים לשתי קבוצות: חלק יורדים לחצר, וחלק ל"מרכזים". ורד מבטיחה לי שב"מרכזים" אקבל טיפול מסור במספרה וארוחה טובה בבית קפה. נשמע חלום, לחתוך קצת את היום עם איזה רענון. כשאנחנו יורדות לאזור ה"מרכזים" אני מגלה עיר קטנה, שבה הילדים הם הספּרים, המלצרים והטבחים. ביקום המוקטן הזה יש להם בתי עסק - מסעדה, מכולת ומכון יופי, וגם כלי רכב. כאן, מספרת לי הגננת, הם רוכשים "כישורי חיים". תוך כדי משחק לומדים על יחס לכסף ולחוק. יש מכוניות, תמרורים ורמזור, והם צריכים לנהוג באחריות ובזהירות, להיזהר לא לפגוע בחבריהם ולהישמע לכללים.

בתוך דקות אני מגלה שהילדים צמאים לתת שירות. הם מזמינים אותי לפיצה, להמבורגר ולסלט ירקות ומציעים לי תספורת חינם. הרבה שנים לא הסתכלו עלי בכזו ערגה. הילדים רק רוצים להתקרב, ללטף את שערי ולבצע בו את זממם. אני מתמסרת. לא פחות מחמישה מעצבי שיער עובדים על התסרוקת שלי. ילדה מוכשרת דופקת לי פן בכאילו, ואחרת לוקחת על עצמה את מלאכת המניקור־פדיקור. אני יושבת במרכז, מרוצה מהחיים, אבל לא כמוהם, שעפים מאושר. העבודה מקצועית, התוצאה מושלמת.

מ"מרכזים" אני נודדת לחצר. בחצר צריך להשגיח שהמשחק החופשי והמהנה לא ייצא מכלל שליטה. יש פה כדורים, בית עץ, חול, ובעיניים הפולניות שלי, אפשר להיפצע פה בקלות. קבוצת בנים נמצאים כבר בעיצומו של משחק כדורגל. קבוצה אחרת הולכת לחפור מלכודות בחול: מדובר במלכודות לא מזיקות, שרק יציר דמיון יכול ליפול לתוכן. הם קוראים לי שאבוא לבחון את עבודתם.

שתי בנות מתקרבות עם כדור. "מסירות?" אנחנו מתחילות לשחק. אי אפשר לדבר בטלפון, לקפוץ רגע לסידורים או לחלום בהקיץ. הגננת צריכה להביט כל הזמן בריכוז בילדים, לוודא שכולם חיים ושאף אחד לא הפך את החפירות לקרב. מרחוק אני מבחינה בביצועים של דניאל: שליטה טובה בכדור, קבלת החלטות מהירה. איפה חותמים על כרטיס השחקן שלו?

כשאנחנו עולים מהחצר אני כבר תשושה. הילדים נראים לי פעלתניים מתמיד, נדמה שהם לא התעייפו בכלל. מבחינתם, היום רק החל. אני מפהקת פיהוקים רחבים, מוכנה להירדם עכשיו, רק תנו לי מזרן. "לשתות, להתפנות, לשטוף ידיים", מבקשת ורד. אני רוצה לעזור בארגון ובהובלת הילדים בחזרה למבנה, אבל אין לי קול. בנות החבורה שלי שמות לב שאיבדתי אותו ומציעות עזרה. נשמות טובות.

היום עומד להסתיים. לפני פרידה אני מספרת לילדי הגן מי אני, תוהה אם הם מכירים את המושגים "עיתונאית" או "עיתון". הם לא חוקרים במופלא מהם, רק מחכים לחלק המהנה של היום: חטיפים.

"ילדים, היה לי מה זה כיף איתכם היום, הייתם מדהימים. שיחקתם יפה, ואיזה סלט גזר נפלא הכנתם!" ורד ממלאת אותם בגאווה. "שמתי לב שאתם גדלים, והיום ממש גדלתם", היא אומרת בפנים קורנות. רגע לפני ההכנות לצהרון - רוב הילדים יישארו בגן עד חמש, רק אנחנו הגננות סיימנו את היום - מחלקים לכולם חטיפים בצורת דגים. ורד בוחרת שני עוזרים אישיים, והגננים הקטנים שלה עוזרים בחלוקת השלל לכל ילדי הגן. "אל תסתכלו ביד של האחר, זה לא מנומס לראות מה הוא לקח", היא מייעצת, לשווא. כשמדובר בממתקים, הילדים הופכים לרואי חשבון מדופלמים.

בסוף מגיע זמן הברכות. ורד מעמידה בשורה את כל גלוחי הראש הטריים, וכל הילדים מחמיאים להם בצעקה אדירה: "תתחדשו על התספורת!" בהמשך נעמדים בעלי הנעליים החדשות (כן, כל מי שקיבל בזמן האחרון נעליים חדשות זוכה לברכה), ולהערכתי גם כמה מסתננים, וזוכים לתשואות. האחרונים הם אלו שחלו והבריאו. "ברוך רופא חולים, תהיו בריאים", צועקים לעברם הילדים. ככה לומדים לתת כבוד לחברים, להחמיא ולפרגן: בקול רם.

30 משלוחי מנות בלילה

בלילה אני נזכרת במשהו שוורד אמרה לי. "בעל של גננת זה מקצוע בפני עצמו. העבודה הרי לא נגמרת בשתיים בצהריים. הוא תמיד צריך לעזור, לצבוע, להכין שלטים, להכין דברים לחגים, לא חסרה לו עבודה". מעניין אם בעלי יהיה מוכן להתקין הלילה 30 משלוחי מנות. מצד שני, איך אבקש ממנו? אפילו אין לי קול. 

האמת היא שאני מוכנה ללכת מחר שוב לגן. אפילו כל השבוע. אבל אלוהים, בבקשה, הכל, רק לא לחזור לבית הספר.

shirz@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו