נסים טאלב, מחבר "ברבור שחור", הוא מומחה לסיכונים. באוגוסט 2017 התראיין לסוכנות בלומברג. בשביל הפרובוקציה אמרו לו, "הרי אתה יודע שרוב האנשים יגדירו מלחמה גרעינית בתור הסיכון הגדול ביותר".
"העניין הגרעיני הוא רע מאוד. אבל זה לא הסיכון הגדול ביותר שם בחוץ", אמר טאלב, לא מהזן הצמוד למסכים דקה אחר דקה, 24/7. "הגרעין מתוחם לאזור מסוים. אני גם לא חושב שתהיה איזושהי מלחמה גרעינית. אז נכון, יש שגיאות, כמו פוקושימה. הצבא ואני חברים, כי אנחנו מדברים על סיכונים, וערכנו השוואה של סיכונים. אתה הורג כמות הרבה יותר גדולה של בני אדם עם נשק ביולוגי, או בהרעלת אספקת המים, מאשר באמצעות פצצה מלוכלכת בניו יורק. פצצה מלוכלכת תהרוג כמובן הרבה אנשים, וזה דבר נורא; בוודאי יעשו הכל שזה לא יקרה. אבל הסיכון הגדול ביותר הוא לא העניין הגרעיני, כי הוא יותר מדי על הרדאר שלנו. מה שיפגע בך הוא מה שלא נמצא על הרדאר שלך".
הוא המשיך להסביר מדוע האיום הגרעיני מסוכן פחות. "אנחנו טובים מאוד בזה. אנחנו יודעים את הסיכון. זה דבר שהצבא טוב בו. אבל אנחנו גרועים מאוד בלהילחם נגד מיליציות. בזה אנחנו לא טובים. להילחם בדאעש - תראה כמה זמן זה לקח, ואלו בסך הכל כמה מטורפים שאינם מיומנים במיוחד. הבעיה היא המיליציות ולא משהו מבני, כמו ארץ או מדינת לאום. אתה יכול לחזות אותן ואת מגבלותיהן. קל להתמודד איתן".
"נשק ביולוגי" צריך לתרגם ל"מגיפות". אויב בלתי נראה. וזה לא האויב היחיד מהסוג הנעלם.
בתי החולים המרכזיים בישראל תרגלו בשנים האחרונות התמודדות עם פיגוע ביולוגי. זה עזר. בנושא של מניעת מוות המוני במגיפה - אולי עוד מוקדם לקבוע, אבל נראה שישראל ומערכותיה הצליחו למנוע את תרחיש האימים. מה שעומד עכשיו למבחן, במשך כל התקופה הזו, הוא רמת האמון של האזרחים במדינה ובמוסדותיה: שאלת המשילות, היכולת להפעיל את המנגנונים הרלוונטיים להגנת האזרח, לטובתו, לשמירת חייו ורווחתו. זו הרי הדרישה הבסיסית שמצדיקה את קיום הארגון הזה שנקרא מדינה.
לכן אלה במוסדות המשפט והביורוקרטיה, שנהיה להם שחור בעיניים כששמעו את המילה "משילות", נמצאים היום במדרון אחורי, תופסים מחסה או ירדו למקלטים. פתאום התברר שהזרוע המבצעת היא הדבר האמיתי שהאזרחים מצפים ממנה לישועה; ואם מנגנון אחד מסתרבל ונשרך מאחור, מזעיקים את חיל הפרשים. צה"ל ערוך ומוכן.
במסגרת ההערכה הבסיסית של נסים טאלב, צריך להכניס הערת אזהרה. גם סיכון צפוי ומוגדר כמו איראן גרעינית יכול להפתיע - אם בהתממשות האיום ואם כמערכת סחטנות במלחמה הבלתי נראית על אש נמוכה, המתנהלת בידי האויבים המוכרים לנו.
כבדה וחשדה
אחרי שהצליחה לכאורה למגר את הנגיף, סין מתנפלת על העולם בקמפיין מגושם. לישראל, שמקבלת ממנה סיוע לוגיסטי, כדאי להגיד תודה - וגם להיזהר
הסדר העולמי הולך להשתנות. כך לפחות קובע יהודי בן 97 בשם הנרי קיסינג'ר, שכרגיל אומר דברי חוכמה וכדאי להקשיב לו. הוא משווה את המצב עכשיו לימיו כחייל בצבא האמריקני בקרב על הבליטה בסוף 1944, על סף תבוסת גרמניה ולידתו של עולם חדש. הוא ורבים אחרים משתמשים בקלישאה של "הסדר העולמי הליברלי שמוסד בעקבות המלחמה". זה מיתוס מטופח היטב כאגדה בת זמננו. הרי מבחינת מדינות כמו ישראל, וייטנאם, קוריאה, צ'כוסלובקיה, הונגריה, גרמניה ועוד ועוד, תקופת המלחמה הקרה היתה לוהטת ביותר - ושום הסכמים מוניטריים שנחתמו בבקתות עץ חמימות ביערות באמריקה או בשווייץ לא יכולים לכסות על העובדות.
זה לא אומר שהקלישאה האופנתית של ימי הקורונה נכונה או מומלצת כמדיניות; כולם עכשיו צוהלים על הגבולות הסגורים שמדינות המערב מחזירות לתפקוד. הרוח הלאומית החדשה באה על חשבון האיחוד האירופי, שלא היה לו דבר להציע למדינות הקורסות במגיפה כמו איטליה, ספרד, יוון או בריטניה, עם או בלי הברקזיט. אם "ליברלי" פירושו שיתוף פעולה חוצה גבולות, הידברות ותיאום בכל הרמות, אז כן. צריך לשמור ולפתח את התיאום הבינלאומי גם תוך כדי מחול המוות של הגלובליזציה.
האם בישראל משהו ישתנה? כדאי להתחיל מבחוץ. עצם העובדה שישראל מקבלת מסין העממית סיוע לוגיסטי רפואי, כולל ייעוץ בלוחמה נגד המגיפה, אומרת הרבה. הרבה יותר מדי. ארה"ב, המתפתלת במכאוביה במאבקה נגד הקורונה, נראית מכונסת בעצמה. בינתיים סין מתנפלת על העולם המערבי בקמפיין תעמולתי מגושם. אז צריך לקחת את מה שנותנים, וכל הכבוד למי שארגן את המשלוחים, אבל בבקשה, בלי להכניס לתוך המארזים אידיאולוגיה חדשה המחולקת לשניים: כלכלה קפיטליסטית של שוק חופשי המתנהלת בהצלחה גדולה תחת שלטון קומוניסטי ריכוזי; ו"תראו איזו התארגנות יעילה מפגינים הסינים האלה בכיבוש המגיפה".
מהנעשה בעירם
ראש עיריית רמת גן כרמל שאמה הכהן מבקש להפגין דאגה לשלום תושבי עירו, אבל בדרך מסמן את תושבי בני ברק כאויבים
"עד לפני שבוע־שבוע וחצי (היום כבר שבועיים; א"ל) היינו רואים חתונות. שומעים את המוזיקה, את הרעש. הזמנו את המשטרה שתפזר אותם", אומר גדעון מיטשניק, המסוגל לראות ממרום מגדל הדירות שלו בגבול רמת גן־בני ברק את הנעשה בעירם, "עכשיו זה סוף־סוף נגמר. גם ההתכנסויות בבתי הכנסת. היתה להם בעיה להבין. לא רק להם. אותו הדבר עד לפני כשבוע וחצי. הפארק הלאומי ברמת גן היה מלא באנשים שחשבו שהם נמצאים בנופש. צריך לומר לזכותו של ראש העיר כרמל שאמה הכהן שמאז תחילת המשבר הוא מגלה מנהיגות. הוא הזמין את המשטרה לפזר את האנשים בפארק".
מיטשניק לא ראה את גדר ההפרדה שהוקמה ופורקה כעבור כמה שעות בקו חזית מסוים בין בני ברק לרמת גן, אבל יותר מאוחר גילה שהיא הוקמה ממש מתחת לבית הדירות שלו. שאמה הכהן לא יסכן אפילו תושב אחד מעירו, כך כתב ראש העירייה ברשתות החברתיות. מסוג הסיסמאות שטובות לתקשורת, אבל גוררות נזק לכלל.
תושבי רמת גן תומכים בו. הם רואים ביוזמה שלו דאגה ורגישות כלפיהם, בעת שמדובר במעשה המוציא את תושבי בני ברק מהכלל ומסמן אותם כאויבים בימי מגיפה.
"כמי שחי על גבול בני ברק וחווה את מה שהיה כאן עד לאחרונה, אני יכול להעיד שהקמת הגדר בשביל הולכי הרגל בקצה שדרות ירושלים תיקנה אבסורד: 50 מטרים משם היה מחסום עם שוטרים שמנע מעבר כלי רכב והולכי רגל - בזמן שבשביל הזה היה יכול לעבור כל אחד, גם משפחות שלמות".
מיטשניק הוא סא"ל (מיל') במודיעין. זה כמה שנים הוא עומד בראש מכון ז'בוטינסקי. כל הפרויקטים עכשיו נדחים, כולל השקתם של עוד שני כרכים במפעל ז'בוטינסקי, "חמשתם" ו"איגרות" (עד 1940). ערב הפסח נאלץ להוציא לחל"ת את רוב העובדים שלו.
העבודה נגמרה
האיחוד עם גנץ הביא לסוף עידן מפלגת העבודה. בפרספקטיבה רחבה אפשר לומר שזה קרה לא בגלל הדומיננטיות של הימין, אלא בגלל ההרסנות של המרכז־שמאל
בשולי ההסכם הקואליציוני המתגבש, תם עידן מפלגת העבודה. זו המשמעות האמיתית של מיזוג העבודה וכחול לבן בידי עמיר פרץ ובני גנץ. מבחינה פוליטית־אלקטורלית, זה סיפור חדשותי קטן; מנקודת מבט היסטורית, זה סיפור ענק. מפא"י, על הגופים הפוליטיים שיצאו מקרבה, התפרקה, התאדתה - והשאירה אחריה את הסתדרות הפקידים ואת אבי ניסנקורן.
תנועת העבודה הקימה את המשטר שעל גבו קמה המדינה. עד היום המוסדות והמנגנונים מחפשים את הפתק של המפלגה. רבים מהמאבקים שנדמים למלחמת הכל־בכל במשטר הישראלי מקורם בהיעלמות סמכות המפלגה הכל־יכולה. בית המשפט מתקשה, צה"ל מתקשה, השב"כ, סוחרי הנשק.
רוחות הרפאים של מפלגת העבודה המנוחה ממשיכות לרחף בחלל החברה הישראלית. המפלגה קיימת בתודעתם של גורמי השפעה. אבל בסופו של דבר היא התחסלה לא מפני שהימין הפך לדומיננטי; גורמי השמאל והמרכז החברתי־פוליטי הם שחיסלו אותה. הניתוח הקלאסי אומר שהמפלגה כשלה בשתי האידיאולוגיות המרכזיות שלה, הסוציאליזם והשלום. דרכה אל ההתפרקות דומה לזו של מפלגות סוציאליסטיות אחיות באירופה.
הכישלונות של התוכניות המדיניות והכלכליות של מפלגת העבודה יכולים להסביר צניחה בכוחה של מפלגה מ־44 מושבים ל־22. אבל הם לא יכולים להסביר את הקריסה הגמורה ל־7-6 מושבים בכנסת, ועכשיו - לסוג של מעי עיוור במפלגתם של גנץ ואשכנזי.
שני האירועים ההרסניים מבחינת העבודה היו המפץ של הקמת קדימה בידי בכירי העבודה והליכוד; וכעבור עשר שנים, התבוסה המפתיעה בבחירות 2015, שהיכתה את השמאל בהלם. הגורמים הבכירים בשמאל, שהובלו על ידי ארגוני הקרן החדשה הרדיקליים ועיתון "הארץ", זרקו מפתח צינורות למנוע של מדינת ישראל. אין יותר אופוזיציה לממשלת ישראל, יש אופוזיציה למדינה.
אירוע הקמת קדימה הראה ששכבת המנהיגות היורשת בעבודה, בראשות חיים רמון ובחיזוק שמעון פרס, מביעה אי־אמון גורף במפלגת האם שלהם. קדימה, ואחריה כחול לבן, הן מפלגות שקמו למטרה אחת. קדימה קמה לצורך ביצוע ההתנתקות.
מדיניות ההמשך שלה היתה ניסיון לדחוק לשוליים את הימין; כחול לבן קמה לצורך הדחת בנימין נתניהו. אגב, בשני הניסיונות הפוליטיים היה אביגדור ליברמן שותף. באחרון - אפילו שותף בכיר.
אחרי ההלם של 2015 חדלו השמאל והמרכז להתעניין בתכנים וברעיונות; הם ראו את מדינת ישראל כמדינת רשע ואפרטהייד, המגולמת בדמותו של בנימין נתניהו. הרשימה המשותפת היא שביטאה את תפיסותיהם, והטמפרמנט של מפלדת העבודה נשאר קונסטרוקטיבי מדי בשביל המרכז הרדיקלי של יאיר לפיד ועפר שלח, והשמאל הרדיקלי של עמוס שוקן ואיימן עודה.
מצד אחד, חלק מהדמויות הבולטות מהדור הקודם של העבודה גלשו לפעילות אנטי־ישראלית, נזרקו למקומות רחוקים ואבד איתם הקשר או שעברו למרצ. מצד אחר, התקשורת שברה וחיסלה כל מנהיג שהוביל את המפלגה ב־15 השנים האחרונות. את הכריזמה הדרושה בעידן הנוכחי היה אפשר לקבל רק באמצעות רמטכ"לים לשעבר. זה שנים שאין ביקוש בקרב האלופים הפורשים למפלגת העבודה.
אם הרמטכ"לים לא הולכים למפלגה, המפלגה באה אל הרמטכ"לים.
הרע במיעוטו
הפיתוי להקמת ממשלת ימין צרה שהסיכוי לה גדל בצורה משמעותית הוא עצום: ניהול כלכלי וביטחוני ברמה גבוהה יותר וגם הומוגניות אידיאולוגית
בליכוד התחושות הן שגנץ מנהל משא ומתן עם אקדח קפצונים ומתוך חולשה נוראית. לכן, נתניהו מרגיש שהוויתורים מצד הליכוד מופרזים. לנתניהו יש עכשיו אופציה לא רעה להקמת ממשלת ימין צרה של בין 61 ל־64 מושבים, שמבוססת על ההנחה הוודאית שחמישה או שישה חברי כנסת ימנים מובהקים מסיעות שונות יעדיפו ללכת עם נתניהו כראש ממשלה - רק לא להגיע שוב לבחירות.
איזו ממשלה יכולה להיות טובה כשאבי ניסנקורן שר המשפטים? // צילום: אורן בן חקון
זה כנראה מה שמסתתר מאחורי הנסיגה הפתאומית מ"ההסכמים הכמעט חתומים" והכוסיות המוכנות להשקה. המנדט שגנץ קיבל מהנשיא הולך לפקוע. אי אפשר להחזיר את החביתה לביצים השבורות. למעשה, הוויתור בעניין הוועדה למינוי שופטים הוא לא גדול מבחינת גנץ בהשוואה למה שהוא מקבל בתור סיעה בינונית.
לעומת זאת, הפיתוי להקמת ממשלת ימין צרה שהסיכוי לה גדל בצורה משמעותית הוא עצום: גם המשך הרפורמה במערכת המשפט, גם ניהול כלכלי וביטחוני ברמה גבוהה יותר ממה שגנץ, אשכנזי וחבריו יכולים להציע, וגם הומוגניות אידיאולוגית ותוחלת חיים של ארבע שנים. זה פיתוי עצום גם ליועז הנדל, צבי האוזר, אורלי לוי־אבקסיס ואולי עוד שלושה מתוך סיעת ליברמן שמתחילים למרוד בבוס שלהם.
אם תקום ממשלת אחדות עם גנץ, ורוב הסיכויים שבכל זאת היא תקום ולו רק בגלל מה שמוגדר כרצון הציבור, זו תהיה ממשלה גרועה. איזו ממשלה יכולה להיות טובה כשאבי ניסנקורן שר המשפטים?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו