יש הרבה מאוד חיים בבית

בביתם של הרב יהודה בן ישי ואשתו טלי בירושלים תלויים על הקירות, בכל פינה, התמונות של אהוד, רותי, יואב (11), אלעד (4) והדס (3 חודשים) ז"ל - בני משפחת פוגל שנטבחו לפני שנתיים בביתם, על ידי שני מחבלים אחים. "הם פה איתנו כל הזמן", אומר הרב בן ישי, "אנחנו מדברים על ההורים, מדברים עליהם עם הילדים ובו בזמן חיים את המורשת שלהם. אנחנו לומדים לחיות עם זה שהם איתנו כל הזמן, אבל בלי להיות פה". זו למעשה תמצית השיגרה מאז אותו יום שישי נורא, "הטבח באיתמר", שהפך את בני הזוג בן ישי מסבים להורים בפועל של תמר (14), רועי (10) וישי (4), הנכדים שנמלטו מהתופת.

בד בבד עם פועלם של הזוג בן ישי, הנצחת הנרצחים נמשכת גם על ידי החברים. בעוד יומיים, כשבאיתמר יציינו את יום השנה השני לאירוע הטראומתי, תונח אבן פינה עבור תלמידי הישיבה ביישוב על שם המשפחה. עוד קודם לכן הוקם בית מדרש בשם "משכן אהוד", עשרות חוברות הופקו במהלך הזמן לזכרם ובית המשפחה (שנמכר בינתיים) הפך למוקד עלייה לרגל.

על פניהם של בני הזוג בן ישי, העשויים מחומר נדיר, ניכר הכאב העצום. קולם רועד ועיניהם עצובות, אך המבט הוא אל העתיד. "מה שקרה הוא כל כך לא אנושי, עד שמקבלים כוחות לא אנושיים", אומרת טלי, "אנחנו יודעים שהילדים האלו יהיו אנשים גדולים, הם יהיו בסדר. הם לא יהיו שרוטים. כבר היום הם לא בטראומה. יש ילדים שמפחדים ממה שקורה סביבם, אצלם זה לא ככה. הם לא 'לא רוצים ללכת לימודים' או שלא רוצים לקום מהמיטה ובוכים כל היום".

שלושת הילדים כאמור מנהלים שיגרת חיים רגילה. "הם קמים בבוקר, הולכים לבית הספר, מכינים להם סנדוויצ'ים, חוזרים עם תעודה. הכל כרגיל", מספר הרב יהודה. רק ישי, שהיה בן שנתיים בזמן הרצח, קורא לזוג בן ישי אבא ואמא. "אם הוא מסתכל בתמונות, הוא יודע להגיד מי זה אבא אודי ואמא רותי, אבל הוא בסדר. הוא היה קטן והוא גדל לתוך מציאות אחרת", מסבירה טלי.

עוד מספרת טלי: "המעבר מאיתמר לירושלים לא היה קל, אבל הם ילדים טובים. הם מבינים היטב מה קרה, אבל בצורה מדהימה הם בחרו לכאוב את הכאב התהומי, אך גם לאסוף כוחות ולהמשיך הלאה. רועי כבר בן 10, ואנחנו מרגישים אצלו שעם כל הכאב, הוא החליט להמשיך קדימה. הוא לא נותן לעצמו להיכנס למחשבות כואבות, ליפול, לבכות. יש רגעים שהוא בוכה על דברים אחרים, כמו כל ילד, ואולי זה מתלבש על הכאב, אבל הם בסדר גמור.

"אני בטוחה שהם מתגעגעים מאוד, אבל הם לא אומרים את זה מולנו. אנחנו לא מעלימים את ההורים, להפך אנחנו מדברים עליהם בלי סוף - מספרים עליהם ומזכירים אותם בכל מקרה, למשל מה אבא היה עושה. אנחנו גם נזכרים בטיול או בארוחת ערב. זה עוזר להם מאוד לדבר עליהם".

הסבא והסבתא מעידים כי תמר, שכנראה ראתה את המראות הקשים בתוך הבית, היא בעלת אישיות לא רגילה. הם נזכרים איך כבר במהלך השבעה היתה עסוקה בהעברת מסרים על אחדות עם ישראל וכמה אביה רצה בזה, ומספרים על דאגתה לג'ונתן פולארד שאותו גם ביקרה בכלא. "אנחנו מבינים שזה לא רגיל", אומרים השניים, "זו אישיות מיוחדת. ברור לנו שזה חותם של אודי ורותי. הם בנו אישיות מאוד יציבה, מאוד רגישה, שנותנת מקום לגעגוע, שחיה את הכאב, אבל מדהים איך היא מתפקדת".

"כל רגע, כל נשימה"

גם אם בני הזוג בן ישי מדברים על חיי השיגרה של הילדים, הם לא מסתירים את הרגעים הקשים, בייחוד כשמתקרבים ליום השנה. אז, אומרים השניים, הם מנסים לשמח את הנכדים-ילדים שלהם. "לקחו אותם השבוע לטיול של שלושה ימים כדי לחזק אותם. דיברנו איתם בערב והם סיפרו שהם עושים פויקה, ושמענו אותם שמחים. הבית לא עצוב. יש הרבה מאוד חיים בבית", אומרת טלי, שמזכירה שנוסף על תמר, רועי וישי, גרים בבית "הקטנים" שלה ושל הרב יהודה, בני 23 ו-20. "בת נוספת עברה לגור לידנו, ככה שיש אווירה של צעירים", היא מוסיפה.

"אנחנו שותפים לגידול הילדים של אודי ורותי", אומר הרב בן ישי, "יש להם אבא ואמא, ואי אפשר לנתק את הקשר בין הורים לילדים, בעיקר כשהם קטנים. בימים קשים יותר אנחנו מחבקים ומלטפים, יוצאים לאכול פיצה, משחקים. אנחנו מנסים לאסוף אותם עם כל הכאב ולהראות להם שיש טוב בחיים".

"החושך גדול מאוד. לאבד ילדים, נכדים, אוהבים ואהובים...", טלי מתקשה להשלים את המשפט ומתעשתת, "אנחנו כואבים מאוד. זה כל שבריר של שנייה, זה חלק מהחיים, כל רגע, כל נשימה. עם זאת, הם נתנו לנו כוח להתמודד. הם השאירו לנו במתנה שלושה ילדים, ויש לנו אחריות שאלה יגדלו בריאים בגוף ובנפש, שיאמינו בחיים, שיאהבו את החיים ושיאמינו בהשם - והילדים האלה סומכים עלינו".

ואז, טלי מוסיפה בחצי חיוך: "אני לא יכולה להגיד שהיה קל להיות סבא וסבתא, שהופכים לאבא ואמא. הרי תמיד אומרים ששמחים שהנכדים באים ושמחים שהם גם הולכים. היתה תקופה מסוימת שהיה לי קשה לחזור לתפקיד האם, אבל עכשיו כבר לא קשה. חזרנו להיות צעירים, קיבלנו מתנה, הרווחנו - הילדים נותנים לנו המון כוחות, ואני לא יודעת מי נותן יותר, אנחנו להם או הם לנו".

הרב יהודה משתתף שוב בשיחה: "אני הבנתי בזמן הזה את המשפט 'אין חכם כבעל ניסיון'. עד עכשיו הבנתי את זה בצורה פשטנית, עכשיו אני מבין שאין חכם כמי שבא עליו ניסיון, כמי שיש לו חוכמה מכוח הניסיון. הוא רואה דברים אחרים ובעיקר מקבל כוחות אחרים".

הרב יהודה מגדיר את הרצח מעורר החלחלה והתגובות עליו כ"סוד". "הזעזוע העולמי, המעשה הנתעב; זה מקרה שהוא בסדר גודל כל כך גדול, בצד האישי והלאומי, שהוא בגדר סוד מבחינתנו", הוא אומר, "זה חצה את כל הגבולות. פעם התקשרה אישה אחת שאמרה שהיא באה לארץ מארה"ב ל-48 שעות והיא רוצה לפגוש אותנו לשעתיים לפני שהיא נוסעת חזרה.

"גם בתוך העם זה חצה קווים. זה לא מקרה שקרה אצל הדתיים או המתנחלים מאיתמר שמעבר לקו הירוק. הגיעו אלינו משלחת של נמל אשדוד, אנשים מחיל הים מחיפה, בחור ישיבה, אנשי קיבוץ השומר הצעיר, רבנים חרדים. זה חלק מן הסוד. אולי גודל האסון, אולי הפגיעה בילדים, שנתפסת לא כאסון פרטי, אלא כפגיעה לאומית. כולם מנסים להסביר, למצוא. יש הרבה הסברים, כמו עצם הפגיעה במשפחה איכותית, ערכית, שחיה את חייה למען ארץ ישראל".

הרב ממשיך: "הם לא היו אנשים קיצונים. הם היו אנשים טובים, שמחוברים לכולם. הם יצאו מנצרים בלי טרוניה עם הפנים קדימה. הם היו מסוגלים לחיות גם את המדרגה הפרטית וגם את המדרגה הלאומית, בלי להיות מגזריים. המג"ד של אודי במילואים, בחור חילוני מבנימינה, כתב עליו באחת החוברות שיצאו לזכרם ש"אודי היה בשר מבשרנו. קשה לנו האירוע, האופן שבו התרחש, המשפחה והילדים. אני מניח שעוד תעשו מילואים, אז כשתעשו אני ממליץ לעשות מה שאודי עשה - לא להיצמד לחבר'ה שלו מאותו זרם, להשקיע הרבה שעות בחבר'ה כמוני - למצוא את הדברים המשותפים".

לדבריו של בן ישי: "אין תשובה לסוד. כשאנחנו נסיים לעבור על כל מסכת החיים שלהם, אולי נדע. אנחנו עדיין לומדים אותם. אמנם אנחנו ההורים, הבאנו אותם לעולם, חינכנו וגידלנו אותם, אבל אנחנו עדיין לומדים להכיר אותם. אדם הוא כמו מגילה סגורה, שלאט לאט נפתחת".

"הרוצחים לא הצליחו בעיקר"

לאחר שהרוצחים, האחים חכאם ואמג'ד עוואד, נתפסו והובאו למשפט, בני המשפחה של הקורבנות בחרו שלא לראות את פניהם. הם גם לא מבקשים נקמה אישית, אך רואים בעונשם של השניים, מאסר עד יומם האחרון, עוול כלפי מדינת ישראל כולה. "עם ישראל עושה עוול לעצמו. הוא לא עומד על העיקרון שמי ששופך דם בסדר גודל כזה, נוטל מעצמו את זכות הקיום", אומר הרב יהודה.

"צריכה להיות מדרגה מוסרית מינימלית", הוא ממשיך, "זה פוגע בחוש המוסרי של מדינת ישראל. זה לא פוגע בי, זה בכלל לא ברמה הפרטית, כי מבחינתי הם מתו - רשעים בחייהם קרויים מתים, אבל העובדה שעם ישראל מחזיק בבית סוהר דברים כאלה, זה לא טוב. מה יקרה אם תהיה עיסקה ויצטרכו לשחרר מחבלים-! מעבר לזה, אסור לתת הרגשה שאפשר לשפוך דם בלי חשבון - זה מוריד את הנורמה של ערך החיים".

הרב יהודה נחרץ. לדעתו היה צריך להרוג את הרוצחים - אם בכלא ואם קודם לכן בפעולה צבאית. שאם לא כן, לדבריו: "אתה אומר שאפשר להרוג חמש נפשות, מאבא ועד תינוקת, ועדיין לחיות". עוד הוא אומר: "אני לא מתעסק בנקמה. אם הייתי מתעסק בנקמה פרטית הייתי מנמיך את העניין. עם ישראל צריך להתנקם. רצו שנבוא למשפט ואמרנו בשום פנים ואופן לא. מבחינתנו הם לא קיימים".

טלי מסכימה עם בעלה: "אני לא עסוקה ברוצחים. הם לא רצו לפגוע ברותי או באודי, אלא בעם ישראל. אודי, רותי והילדים היו שם, ואנחנו לא מבינים חשבונות שמיים, אבל עם ישראל צריך לדון אותם".

כמו בכל השיחה, גם כאן מוצא הרב בן ישי נקודת אור: "הרוצחים לא הצליחו בעיקר. אפשר לפגוע בגוף, אבל לא בנפש. פתאום רותי, אודי, יואב, אלעד והדס הפכו להיות הבנים של כולנו. כולם מכירים אותם, כולנו מכירים את ערך חייהם. ההורים בוכים, עצובים, מתייסרים, כואבים, מתגעגעים. חיים שני דברים בבת אחת כל הזמן, אור וחושך.

"גם כשיש אירוע משמח אתה עצוב, כי אתה שואל איפה אודי ורותי באירוע הזה. אתה רוצה אותם ליד השולחן. אבל החלטנו שאנחנו מתאמצים, כמעט עד קצה הכוחות, להצמיח משהו גדול. אנחנו שליחים שלהם - אודי ורותי אומרים לנו לא לוותר. הם הפכו להיות סמל וסימן. למנהיגות יש רגישות גדולה מאוד לנושא של חיזוק הזהות".

לבני הזוג בן ישי ברור - הזמן לא עושה את שלו. "אין הורה שכול שיכול לומר שדבר כזה מגליד, זה יותר נטמע. אתה צריך ללמוד אותם בלי שהם כאן. כמו שבהתחלה, כשמודיעים על המקרה, וזה אחד ועוד אחד ועוד אחד, זה כמו צונאמי, ואתה בוכה עליהם, אז היום אתה שמח על מי שנשאר", אומר הרב יהודה.

בני הזוג מסכימים עם ההרגשה שהיתה לאחר הרצח, שנחצו כל הגבולות. היו מי שדיברו על אירוע כמו מלון פרק, שאחריו יצא צה"ל למבצע חומת מגן. את בני הזוג לא מאכזב שלא היו לרצח השלכות צבאיות רחבות. לטלי ברור כי מתוך האירוע נולדה המסקנה הבאה: "עם ישראל הבין שאי אפשר להאמין ברשעים האלה. אם היתה תקופה שחשבנו שאפשר להסתדר איתם, התברר מי האנשים האלה, איזה רוע בקנה מידה ענק".

הרב יהודה כמובן מסכים: "טבע האדם לחפש הצדקה למעשים, אבל במקרה הזה, זה היה סתם, ילדה בת שלושה חודשים... סתם. הם אפילו לא התחרטו, לא אמרו 'איך הרגנו תינוקת'. על חתולה חסים ולא על תינוקת-! אבל זה לא רק זה. עם ישראל התקדם ברצון שלו לחיבור לאנשים שאוהבים את הארץ וגם למסורת - זה חשוב מעין כמוהו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו