עזה שלא הכרתם

"עזה תהיה כמו פוניבז'", חזה בקיץ 1885 סוחר התה המפורסם ישראל זאב קלונימוס ויסוצקי, בעת שפרס בכתב את משנתו המהפכנית: "להקים יישובים יהודיים עירוניים בערים ערביות כמו לוד, שכם, בית לחם, צור, צידון ועזה. ויסוצקי הציע זאת אחרי שהגיע למסקנה שבהתיישבות החקלאית בארץ ישראל של אותן השנים, אין די כדי לפרנס את העולים הרבים שמגיעים מרוסיה.

חזונו של ויסוצקי החל קורם עור וגידים שנה וחצי מאוחר יותר. הגרעין המייסד הגיע מיפו, ובראשו עמדו אברהם חיים שלוש וניסים אלקיים. מאוחר יותר חיזקו אותו משפחות נוספות מירושלים ומחברון ובסך הכל הוא מנה בימי הבראשית שלו 30 משפחות. ערביי עזה - קצת קשה לדמיין היום - קיבלו אותם בזרועות פתוחות.

•••

עכשיו יוצא לאור ספר חדש, "קהילה יהודית בעזה" (הוצאת ראשית ירושלים), מאת העיתונאי והחוקר חגי הוברמן. הוברמן מגולל את ההיסטוריה היהודית של העיר - עם התדמית הכי לא יהודית כיום בציבור הישראלי. בעוד היום עזה היא שם נרדף לטרור, ניכור וזרות; מקום עם היסטוריה פלישתית ופלשתינית, המחקר החדש מספר סיפור לא מוכר על יהודים שחיו בעזה דורות רבים, מאז ימי החשמונאים, במהלך תקופות המשנה והתלמוד ובימי הביניים ועד ראשית המאה ה־20. 

בעוד בתקופתנו עזה ואנשי הדת שלה נתפסים כדמון - תדמית שאף מועצמת בימים אלה ממש בסדרה "פאודה" - הוברמן מגלה שבעזה חיו פעם אנשי דת מוסלמים אדוקים לא פחות, אבל ממש אחרים. כמעט מדע בדיוני. כך, למשל, מי היה מאמין היום שרק לפני 110 שנים, רבה של עזה, הרב בנימין ניסים אוחנה, והמופתי של עזה, שייח' עבדאללה אל־עלמי, הוציאו ספר משותף? 

גפנים, זיתים ונבל. קטעים מפסיפס דוד המלך // צילום: חגי הוברמן

"בעזה", העיד באחד מחיבוריו הרב אוחנה, "חיברתי ספר 'ודע מה שתשיב לאפיקורס' יחד עם המופתי של עזה, שייח' עבדאללה, שהיה מבקר פעמיים בשבוע בביתי, כיוון שרצה לדעת את הביאור הנכון של הפסוקים שהועתקו מהתנ"ך לברית החדשה על ידי השליחים. 

"התקנתי בעזה מקווה טהרה לנשים, שעד אז טבלו בים בלילות כשבעליהן שומרים אותן מרחוק מפני הגויים..." וכן "נקנה ביוזמתי בית עלמין לקבורת מתים... לאחר שראיתי כיצד שולחים את המתים בתוך ארון עץ וקושרים אותו על גבי הגמל ומלווים אותו לקבורה בחברון, דרך שגרמה צער למתים ולקרובים שליוו את הארון".

ילדי עזה, ערבים ויהודים, אהבו באותן שנים להתקשט בפגיון משובץ בחרוזים מתוצרת מקומית. בחגי המוסלמים היה אברהם אלקיים משתתף בתחרויות רכיבה והיאבקות "כאחד מגיבורי עזה": "עשינו שלא לנצח את הבדואים פן ייעלבו וייפגעו", סיפרו לימים יהודי עזה. ביטאון "הפועל הצעיר" דיווח בספטמבר 1910 כי "היחס בין הערבים והיהודים הוא טוב מאוד ומעולם לא סבל יהודי בעזה בעד זה שהוא יהודי". "בט"ו בשבט (של שנת 1914)", רשם ביומנו צבי הירשפלד, מקים המושבה רוחמה, "עשו אצלנו תלמידי בית ספר עזה אקסקוריסיה (טיול) ונטעו אילנות ואכלו מפרי הארץ וחגגו את ראש השנה לאילנות כדת וכדין בשירה ובזמרה".

ההחלטה להוציא את תלמידי בית הספר של עזה דווקא למושבה רוחמה לא היתה מקרית. הירשפלד שאירח אותם שם, נקשר לסיפור ההיסטורי של ההתיישבות היהודית בעזה. הוא אף קנה מהכמרים של הכנסייה הקתולית בעזה, שבנויה על שרידי בית כנסת יהודי עתיק, שבר עמוד שחולץ מאותם שרידים ועליו חקוקות המילים: "המלאך הגואל אותי מכל רע יזכני לעלות לירושלים". כשהמושבה רוחמה חרבה, הירשפלד נטל עימו את העמוד לראשון לציון וכשנפטר ב־1918 ממחלת הטיפוס, בני משפחתו קבעו את העמוד על קברו, שם הוא מוצב עד היום; זיכרון מוחשי ובעיקר סמל להיסטוריה קדומה פי כמה.

הנה רק מעט מציוני הדרך של היישוב היהודי בעזה: כיבושה על ידי יונתן החשמונאי בשנת 145 לפנה"ס; אזכורו במאה הרביעית, בתלמוד הירושלמי, במסכת ביכורים; פעילותו של משה העזתי הנקדן, שחי שם במאה השמינית וגם סיפורו של נתן העזתי שהפיץ את תורתו של משיח השקר שבתי צבי, שהתאסלם. נתן העזתי הוא שהכריז בליל חג השבועות של שנת הת"כ"ה (1660) על שבתי צבי כעל "מושיען של ישראל משיח אלוקי יעקב", והוא עשה זאת בבית הכנסת של עזה. הגניזה הקהירית המפורסמת משלימה אף היא פרטים על קהילת יהודי עזה לאורך חלק מהדורות, וכמובן דמותו של הרב והפייטן ישראל נג'ארה, אולי המפורסם שבין יהודי עזה.

"נג'ארה הוא מחבר הפיוט 'יה ריבון עלם', שמושר עד היום הזה כמעט בכל שולחן ליל שבת בקהילות אשכנז וספרד גם יחד", מספר הוברמן. "הוא היה הרב הראשי של עזה במשך חמש שנים עד שנפטר בשנת 1625, בנו של הרב הצפתי, ר' משה נג'ארה, שהיה מתלמידי האר"י. 650 שירים חיבר ר' ישראל נג'ארה, שירי קודש ושירי חול, ובהם כאלה שלא נדפסו עדיין".

שמשון הגיבור, אחת הדמויות התנ"כיות הכי ידועות, חי בעזה. האם היהודים שחיו או ביקרו שם לאורך הדורות מזכירים אותו, או אולי אתרים שנקשרו בשמו?

הוברמן: "אחד הנוסעים הכי מפורסמים שביקרו בארץ ישראל, ותיעד את ביקורו כאן ב־1481 בספר מסעות, הוא רבי משולם מוולטורה. רבי משולם מספר על עיסוקם של יהודי עזה ביינות, מעיד על בית כנסת קטן שפעל בעיר וגם מעיד כי 'בראש הייודיקה התל (נמצא) הבית מדלילה, והיה דר בתוכה שמשון הגיבור וסמוך לשם, כמו שמינית מיל, בתוך עזה גם כן, ברום הארץ, ראיתי החצר הגדול אשר הפיל בחזקו ובתקפו, והבתים ההם עדיין חרבות ושממות'.

מפסיפס דוד המלך // צילום: חגי הוברמן

גם צליין צרפתי חשוב שביקר בארץ ב־1395, אוג'יר דה אנגליר, מזכיר את שמשון אך מה שמעניין לא פחות הוא שאותו צליין מאפיין בכתביו את תושבי עזה על פי לבושם באותן השנים: המוסלמים שעוטפים את ראשיהם במטפחות לבנות, הנוצרים במטפחות כחלחלות והיהודים במטפחות צהובות! על ראשיהם".

גפן וזית בעזה

אחד האירועים היותר מרתקים שחשף טפח מקורותיה של הקהילה העתיקה בעזה, התרחש שנתיים לפני מלחמת ששת הימים, כשיהודים כבר לא חיו שם. המצרים ביקשו באותם ימים להקים קזינו סמוך למזח של נמל עזה ואגב כך חשפו רצפת פסיפס יפהפייה. תחילה טענו אנשי דת נוצרים שמדובר בשרידי כנסייה מהמאה החמישית, אבל הארכיאולוג פרופ' מיכאל אבי יונה וחפירה מדעית מסודרת שהתנהלה במקום אחרי 1967, העלו שמדובר בבית כנסת בן כ־1,500 שנה.

בפסיפס הנדיר שולבו ציורים רבים של גפן וזית וגם דמות פורטת בנבל, שמעליה נכתב השם: דוד. כשהרצפה נחשפה, הפסיפס כבר היה במצב גרוע, אבל למרבה המזל, הכומר הקתולי של עזה, יוחנא אל־נימרי, שמלכתחילה הניח שמדובר בבית כנסת ולא בכנסייה, צילם אותה כשעדיין היתה שלמה יותר. אל־נימרי עוד הספיק להעביר את התמונות לאיש ידיעת הארץ, חוקר בתי הכנסת העתיקים צבי אילן, אך גורלו היה רע ומר. הוא נרצח בשנת 1973, מייד לאחר שנשא נאום תקיף בגנות הטרור והמחבלים.

בתרפ"א, עם היוודע דבר הפרעות ביפו, החליטו יהודי עזה שלא להעמיד במבחן את יחסיהם עם הערבים ועזבו את עירם, וזאת למרות תחנוני המופתי של עזה, חאג' סעיד אל־חוסייני (ידידו האישי של ניסים אלקיים), שהבטיח שאיש לא יפגע בהם. רק כשנרגעו הרוחות היהודים שבו לעזה. 

שמונה שנים אחר כך, בתרפ"ט, כשהגיעו הידיעות על הטבח בחברון, הבריטים ריכזו את 44 היהודים שעדיין חיו אז בעזה, בחצר הסגורה של מלון שהיה שייך למשפחת יופה, כדי להגן עליהם. אלא שבי"ט באב, 25 באוגוסט, התקהלו ברחובות עזה המוני ערבים מזוינים בחרבות ושבריות. כעבור זמן קצר הם הסתערו על המלון. השוטרים הבריטים ששמרו על המקום נסו על נפשם.

אחד מיהודי העיר דוד גשורי, נושא אקדח ברישיון, ירה באוויר וההמון נסוג. חבורת פורעים אחרת הצליחה לפרוץ אל חדר אחר במלון, שבו מצאו מקלט הרוקח המקומי ד"ר יקר ועימו יהודים נוספים. אחד הערבים הסתער על ד"ר יקר כשבידיו פגיון. הרוקח נטל חומצה גופרתית והתיז אותה על עיניהם של התוקפים, שנסוגו לאחור.

בשלב זה הגיע למקום חאג' סעיד א־שאווה, מנכבדי העיר ואביו של רשאד א־שאווה, מי שעתיד לכהן כראש עיריית עזה בשנות ה־70. א־שאווה נעמד בפתח המלון וניסה להרגיע את המתפרעים, אך התקשה בכך. הבריטים החליטו שלא לקחת סיכונים ולהרחיק את היהודים מהעיר. בשלב הראשון הם פונו במשאיות לתחנת הרכבת.

משפחת מרגולין // צילום: מארכיונו של יוסף מרגולין ז"ל

בדרך התנפלו הערבים על המשאיות ושוב היה זה סעיד א־שאווה ובניו עז־א־דין וסעדי שגילו אומץ רב, עלו עם היהודים על המשאיות והדפו את הערבים המוסתים. בלילה הגיעה הרכבת מאלכסנדריה והיהודים עלו עליה בדרכם ללוד. גם כשכבר היו בקרונות, רגמו אותם תושבי עזה המוסתים באבנים, כשלצידם השוטרים הבריטים וא־שאווה.

ברית קדומה

יהודי עזה, מספר הוברמן, לא שכחו את עזרתם של בני משפחת א־שאווה ולימים גמלו להם טובה. אחרי מבצע סיני מונה סא"ל מרדכי אלקיים, בנו של ניסים אלקיים, שהיה ראש הקהילה היהודית בעזה, לסגן מושל עזה. אלקיים החזיר לתפקיד ראש העיר את רושדי א־שאווה, בנו של חאג' סעיד, שסייע ליהודים בפרעות תרפ"ט. א־שאווה הודח על ידי המצרים מתפקיד ראש העיר, ממש ערב המלחמה.

אלא שא־שאווה חשש מהמינוי המחודש ומהאפשרות שיצטייר כמשתף פעולה. כדי שלא יבולע לו וכדי להגן עליו, כתבו בעבורו פקידי הממשל הצבאי נאום לאומני אנטי־ישראלי, שבו הותנתה נכונותו לקבל מחדש את התפקיד, בסיוע ממשי מצד הממשלה הישראלית לתושבי עזה. הנאום הזה החליף נאום חנופה פרו־ישראלי שא־שאווה עצמו כתב קודם לכן. פקידי הממשל שכנעו את א־שאווה לוותר עליו, כדי שהקיצונים בעזה לא יפגעו בו. התרגיל הצליח. אלפי העזתים שהתאספו מול רחבת העירייה הריעו לא־שאווה, שישראל "סיכלה" את נאומו הראשון, והחזירה לתפקיד ראש העיר.

בפעם השנייה ישראל סייעה למשפחה שאביה הגן על יהודי עזה בתרפ"ט, כאשר נודע לה שלאומנים ערבים זוממים לרצוח את רשאד, אחיו הצעיר של רושדי א־שאווה. רצח רשאד תוכנן כנקמה על כך שישראל החזירה את אחיו הגדול לתפקיד ראש העיר. רשאד עצמו היה באותם ימים ראש כנופיה פוחז ואף רקם קשרים עם ארגון הטרור של הפדאיון המצרי.

אלקיים, שעדיין כיהן כסגן מושל עזה, עצר את רשאד וכלא אותו בבית סוהר, כדי להגן על חייו. התירוץ הרשמי היה חברותו בפדאיון. ראש העיר רושדי נזעק ללשכת אלקיים כדי למחות נגד מעצר אחיו, ורק כשהוסבר לו מדוע באמת נכלא - נחה דעתו. 

בפעם השלישית גמלה ישראל טובה למשפחת א־שאווה בשנת 1971, כאשר במרתף ביתו של ראש העיר א־שאווה התאבד זיאד אל־חוסייני, מפקד "כוחות השחרור" ברצועה. במכתב שהותיר אחריו כתב אל־חוסייני כי הולך שולל אחר משפחת א־שאווה, "המשפחה הכי מלוכלכת", לדבריו, "בהיסטוריה של פלשתין". "זה היה מכתב כפוי טובה", אומר הוברמן, "שכן שבועות ארוכים ניהל ראש העיר א־שאווה מו"מ עם צה"ל על מתן 'מעבר חופשי' לאל־חוסייני וחבריו, ולא גילה שהמחבל המבוקש מסתתר בביתו".

אל־חוסייני, מעיר הוברמן, כבנו של חאג' נעים אל־חוסייני שהיה המופתי של עזה בתחילת המאה ה־20 - הכיר היטב את ההיסטוריה של משפחת א־שאווה, "אלא שבמקרה שלו התפוח נפל רחוק מהעץ, שכן האב שמר על קשרים טובים עם היהודים ואף סירב להוציא 'פתווה' (פסק הלכה) שמתיר פגיעה בהם". 

חגי הוברמן 

אחרי התאבדות זיאד אל־חוסייני במרתף ביתו של ראש העיר א־שאווה, הורה שר הביטחון משה דיין לפוצץ את ביתו של א־שאווה, להדיחו מכל תפקידיו ולהעמידו לדין. פעם נוספת נחלצה משפחת אלקיים להגנת משפחת א־שאווה. משה אלקיים, אחיו של סגן המושל, הופיע בטלוויזיה וסיפר כיצד הצילה משפחת א־שאווה את משפחתו בפרעות תרפ"ט. דיין, שהכיר את ההיסטוריה של משפחת אלקיים, הוא ש"בישל" יחד עם אלקיים את הופעתו במבט לחדשות, הן כדי להעניק את ה'אליבי' הדרוש לא־שאווה והן כדי לספק לעצמו סיבה להימנע מהריסת הבית.

הפרקים הרבים האחרונים בספרו של הוברמן מוקדשים לקורותיו של גוש קטיף ופרשת פינויו. הוברמן רואה בהתיישבות הזאת המשך של ההתיישבות היהודית הקדומה בעיר, שהיא "השער הדרומי לארץ ישראל". הוא מאמין שבתי הכנסת של גוש קטיף ייבנו בעתיד מחדש, כפי שבית כנסת "החורבה" שהירדנים פוצצו בתש"ח ברובע היהודי, שוקם והוקם מחדש לפני כעשור. בינתיים הוברמן מסתפק במחקר ובתיעוד היסטורי של ההתיישבות היהודית לדורותיה בחבל עזה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו