קופסאות נעליים היו עניין מרכזי בילדות שלנו. נעליים בכלל היו אירוע נדיר ומרגש. קנו אותן רק לחגים. תיקנו אותן שוב ושוב. העבירו נעליים ישנות בין אחים ובני דודים, ואני לא זוכר שאי פעם זרקנו קופסת נעליים לפני שהיא התפרקה והתפוררה לגמרי מרוב שימוש.
את אוסף הגוגואים שלי שמרתי בקופסת נעליים. בקופסה אחרת חוררנו חורים. ליד כל חור רשמנו מספר בטוש עבה - 3 או 5. ליד חור גדול במיוחד - 0. ואת ה־10 שמרנו לחור הקטן ממש. המשחק היה די פשוט: משהו בין ספורט עממי לקזינו. מתרחקים כמה צעדים מהקופסה וזורקים לעברה גלעין של משמש, ומי שהצליח להשחיל דרך החור קיבל גוגואים, או אג'ואים, כמספר שהיה רשום ליד.
בשבת, בבית הכנסת, אותו משחק היה הולך גם עם סוכריות. כך למדנו שההצלחה היא עניין של מזל וכישרון, וגם של היכולת לא לשים על אף אחד ולזרוק ממש מקרוב.
בקופסאות הנעליים שמרנו תמונות ומכתבים ישנים, ובהן גם גידלנו צבים, או תולעי משי, או קיפוד. בתחנה המרכזית בתל אביב מכרו אפרוחים צהבהבים בתוך קופסאות נעליים. ותמיד העדפתי שאמא תקנה לי קופסת אפרוחים מאשר, נניח, פלאפל בטעם שמן ברקס.
לא מעט תחפושות תוצרת בית היו מבוססות על קופסאות נעליים, ובתיה עוזיאל המיתולוגית עשתה להן כבוד לא פחות מאשר למנקי מקטרות ולקרטוני ביצים. אבל הכי מרגש היה לקחת קופסת נעליים ולהכין בה חבילה לחייל. עבור החבילות האלה, שהתבקשנו להביא לגן או לבית הספר פעם או פעמיים בשנה, ההורים נהגו לשמור את הקופסאות הכי שוות, אלה האלגנטיות עם הפינות הקשיחות והיציבות, ועצם ההכנה של החבילה לחייל היתה טקס עצום.
קודם כל אמא היתה מרפדת יפה את הקופסה. לצד כמה שקיות של עוגיות תוצרת בית, וחטיפים ושוקולדים ממיטב תעשיית הג'אנק, אבא היה מוסיף גם סבון, שמפו וזוג גרביים, ואומר לנו שברגע האמת זה מה שהחייל הכי צריך. ואז היה מתחיל הדיאלוג הקבוע:
סיפרתי לכם על הבוקר ההוא בקורס סמלי חבלה, כשפתאום הגיע מוטה?
"לא. ביממה האחרונה דווקא לא סיפרת".
למרות שהוא לא עישן מימיו, הוא הקפיד להוסיף לחבילה גם חפיסת סיגריות, ולמרות שההלכה אוסרת להתגלח בסכין, לא פעם הוא דחף לשם גם שפופרת של משחת גילוח. כך למדנו שהחבילות האלה, האם־אמא של כל משלוחי המנות שבעולם, הן מתנה שאין לך מושג לאן היא תגיע, כמו ששום חייל לא יידע לעולם על מי בדיוק הוא הגן, ועל חייו של מי שמר.
אחרי שהכל נתחב טוב־טוב לתוך קופסת הנעליים, הגיע השלב של המכתב הנמלץ באותיות גדולות של ילד. גם כאן ההורים היו יושבים עלי שלא אכתוב שטויות, לא אקשט יותר מדי, ולא אכלים את פניה של המשפחה, ואז אמא היתה עוטפת הכל בנייר צבעוני ובסרטים כאילו מדובר במתנה לחתונה, ולא במשהו שהולך להיזרק בעוד שעתיים לארגז אחורי של קומנדקר.
איור: נדב מצ'טה
שנים לאחר מכן, כששירתי בצבא, כל חבילה שקיבלתי זרקה אותי חזרה לחבילות שהכנתי כילד וריגשה אותי במידה שחי"רניק לא אמור להחצין. היום, ברוך ה', כבר מותר לי להתרגש בפומבי. מתי זה קורה לי? בעיקר כשאני יושב עם אחד הילדים ועוזר להם להכין את החבילה שלהם, כמו שקרה לי ביום שבו נכתבות השורות האלה, היום שבו החלו לזרום תוצאות הבחירות, ויחד איתן כל הקללות והבוז והמיאוס האינסופי שאנחנו מסוגלים לשפוך אחד על השני כשאנחנו קטנים ופגועים ולא יודעים את נפשנו.
מה, אבא? גם את זה שמת בחבילה? זה ממתק שאני נורא אוהב!
"נו, מה אתה רוצה שנשלח? את מה שאנחנו לא אוהבים?"
והילד הזה, שכמה שהוא קטן ככה הוא נבון, מביט בערגה לכיוון שקית הנייר הזאת שהיא התגשמות הרעיון של ממתק, כי בפנים יש אבקת קסמים שטובלים בה סוכריות וזה הופך הכל לעוד יותר אני לא יודע מה. אני באופן אישי, בשבתי כאבא שלו, מעולם לא טעמתי את זה, אבל אני לגמרי מסוגל לטעום דרך העיניים שלו שנפרדות כרגע ויודעות שלקראת פורים חייל או חיילת, שהוא לא מכיר, עומדים לקבל את כל זה. ואני רואה את כל הגלגלים עובדים בתוך הראש של הילד. מה אני מפסיד ומה אני מרוויח מכל העניין הזה של נתינה. של מעגל משותף שבו קופסאות נעליים מלאות כל טוב עוברות מיד ליד, והלוואי שידענו לנהל ככה את הקטטות הפוליטיות שלנו.
והחבילה הזאת זורקת אותי חזרה לחבילות שקיבלתי כחייל בנח"ל, ושזרקו אותי לאלו שהכנתי וריפדתי עם ההורים שלי ושהיו עבורי שיעור מולדת ואזרחות ותמצית פשוטה וילדותית לכל מה שעושה אותנו עם אחד ששולח את הילדים שלו לאותו צבא, וזורק את המסים לאותה קופה.
אמרתי לך שכדאי לשמור קופסאות נעליים?
בערך באמצע השירות הצבאי שלי, לפני איזה אלף שנים, הגיעה אלי חבילה שקצת שינתה את חיי. היינו אז על הקו של הר דב־חרמון, והיתה מתיחות איומה על הגבול הסורי, ובמשך די הרבה זמן לא חלצנו נעליים, לא ראינו שק"ם ולא טעמנו שוקולד. לכולנו התאימה חבילה טובה מילדי בית ספר יסודי, וזו אכן הגיעה. טנדר כלשהו פרק את כל החבילות, כל חייל התבקש להתקרב, לקחת קופסת נעליים אחת ולהימלט על נפשו לפני שכל הפלוגה תתחיל לחטט לו ולחפש דברים שווים.
החבילה שקיבלתי היתה מעולה ומשמחת. היו בה גם סבון ומשחת שיניים, מה שלימד שגם הילד ההוא מראשון לציון הגיע מבית שבו הבינו משהו בחבילות לחיילים. אבל מה שאני באמת זוכר מהחבילה זה המכתב. ילד חמוד בכיתה ד' או ה' שאל אותי לשלומי באותיות עגולות וגדולות. הוא סיפר מעט על עצמו ואיחל לי ליהנות מהממתקים, וכן שאזכה למות מות גיבורים על מזבח העם והארץ.
כן, כן, הילד הלך עם זה עד הסוף. לצערי, המכתב, ששמרתי במשך שנים, נעלם יום אחד, ואני לא זוכר את הנוסח המדויק. מה שאני בפירוש זוכר זה את עצמי נקרע מצחוק על רצפת החצץ של המוצב, אחרי שקראתי את הברכה ששלחה אותי ליפול חלל.
המכתב עבר כמובן מיד ליד והטריף את כולם. המכתב עשה את שלו, ופה ושם חברים קראו לי בשמות יצירתיים כמו היידי, על שם הי"ד בת ההרים, כי אחרי הכל, היינו בחרמון. עוד אני זוכר שבחופשה הראשונה שקיבלנו חיפשתי ומצאתי את הילד הזה וביקרתי בבית משפחתו.
הייתי חייב לפגוש אותו ולראות במו עיניי את הבית שממנו יצא אלי המכתב. הביקור אכן היה משעשע ביותר, אם כי ההורים שלו התקשו להשתחרר מהמבוכה. מעל לכל אני זוכר שמאז המכתב הזה הפסקתי לפחד. כמו אנשים ששומרים על החלון את דו"ח החניה, מתוך הנחה שאף פקח לא ייתן להם עוד אחד, כך אני, שלא מאמין בקמעות, הסתובבתי בלבנון, בעזה ואיפה לא? - ובכיסי המכתב המטורף והמתוק הזה ששמר עלי מכל משמר.
shishabat@israelhayom.co.il