"יש לכם מסיכות?"; "של פורים או קורונה?"; "של קורונה"; "לא, אדוני, נגמר לנו"; "למה נגמר? מה זה המחדל הזה?"; "יש בעיה, המסיכות מגיעות מסין, ובסין יש קורונה, אז הם לא כל כך עובדים על מסיכות בשבילנו עכשיו".
פצצה שקופה נחתה על העיר במוצ"ש האחרון. קוריאנים עלייך, באר שבע. קורונה עלייך, עיר האבות ואימהות הווטסאפ. סרטוני אימה מודרניים חלפו ממכשיר למכשיר, אנשים בחלוקי פלסטיק תועדו מסתובבים בשכונות. מה הם עושים כאן מחוץ למסך ההוליוודי? למה יש להם אקדחים מודדי חום? אומרים שחצי אמת גרועה משקר, וכך מידע חלקי ומקוטע מדשן את ערוגות השמועות.
עם צאת השבת הפיץ ראש העיר, רוביק דנילוביץ', סרטון ויראלי עבור התושבים. "תקשיבו לגורמים המוסמכים", הפציר, "מי שצריך להיות בבידוד יודע כבר מה לעשות". שם יד על ליבו, וביקש "בואו לא ניכנס לחרדה". אבל כשהאימה פוגשת היסטריה, נולדות קונספירציות. "ראיתם", התלהבו מחפשי הסדק במטריקס, "רוביק עושה לנו סימנים סמויים בתנועות הידיים, הוא מסמן לנו 'פ', וזה כמו 'פרפר', והכוונה היא שנעוף מכאן".
כשזה מפסיק להיות אי שם בווהאן והופך להיות כאן, בעיר שלך, בשכונה שלך, הכל מרגיש אחרת. האימה השקופה נפרטת לאלפי פרטים ותרחישים. כל שכן מתנשם נחשב חשוד, כל אדם באוטובוס יכול להיות מסרון ממלאך המוות, וכל עיטוש בציבור הוא פיגוע המוני שמייצר עוד מעגל של הדבקה שקטה. לפתע שיחות על זיהומים והדבקות מפסיקות להיות תיאורטיות, וחולשת שירותי הבריאות בדרום מפסיקה להיות בעיות של אחרים.
***
יום שני להמתנה, בכניסה למלון לאונרדו העוברים ושבים ללא מסיכות וטרדות. אני פונה אל העומד בשער. כשאני מציג את עצמי הוא מצחקק. "טוב שהתעוררת, למה באת רק היום? כל הכתבים היו פה ביום ראשון, מה קרה, נרדמת?" לא, אני לא מדווח חדשות, אני כותב על המציאות שבין החדשות. "נו, אז אם ככה אין לך מה לכתוב. היה קצת בלאגן, עבר, נגמר, עכשיו שגרה, יאללה, הלאה".
נאסר אבו רעייש והמסיכה // צילום: רחל דוד
ומישהו פה כבר נדבק מהנגיף? "אני חושב שכבר מלא נדבקו, והם כבר מדביקים אחרים, אם מישהו חושב שאפשר לעצור את זה, הוא חי בסרט". ואתה לא מפחד לעבוד כאן עכשיו כשאתה יודע שהקבוצה הקוריאנית שחלתה היתה כאן? "אני?! אני לא עובד פה, נראה לך שהייתי בא לעבודה אם היתה קורונה? לא, לא, לא, שומר נפשו ירחק... אני ממהר, מצטער", אומר התימהוני ונעלם במהירות.
"משהו חדש צומח כאן" כתוב על השלט, תיכון עירוני על שם דוד טוביהו בלב שכונת "נחל עשן". 30 תלמידי כיתה ח' מטוביהו ביקרו בגן הלאומי תל באר שבע, במקביל לקבוצת התיירים החולים מקוריאה. כרגע התלמידים שוהים בבידוד, מחוץ לתיכון הכל קצת רגוע מדי. מאי שם מתנגן שיר של עומר אדם ולאחריו שיר של כוורת, השירים חוזרים שוב ושוב, אולי לקראת מסיבת פורים, מישהו בפנים עושה חזרות, מתאמנים לקראת העתיד, אופטימיות קטנה.
צמוד לתיכון שוכן הלונדע. מיזם שתרמו האחים מנדל מאמריקה לילדי באר שבע, ילדים משחקים במשחקים מעודדי חשיבה מדעית, רצים במבוכים חשוכים, מרגישים כמו בחלל החיצון. אבל בחוץ נמצאת המציאות הלא מדעית. מורה צעיר צועק על קבוצת תלמידים: "במצב כמו היום, ובמקום כזה, כשאני אומר לכם להיות זהירים, אתם צריכים להיות זהירים. עוד לא הבנתם שכביש זה לא משחק?!"
כמה נערים מגיעים לבית הספר. הם יורדים מהג'יפון בחניה, אחד מהם מחזיק מסיכה ביד, האחרים צוחקים עליו "מה מסיכה, אחי, אין לזה קטע"... הוא מחייך נבוך ושם אותה בתיק, נער אחר יוצא מבית הספר, עולה על אופניים חשמליים ללא קסדה, טס מהמדרכה לתוך הכביש דרך מעבר חציה, על הדרך כמעט דורס עוברת אורח שברגע האחרון מצליחה לשמור על שיווי משקל. הוא לא מביט לאחור, האישה מגיעה לצד השני של הכביש זועמת. "ראית איזו מהירות?" אולי הוא מפחד מהווירוס? היא עושה תנועת ביטול, "העיקר שיש לו ציציות בחוץ, זה דתי זה?" שגרה.
***
יום שלישי להמתנה. אני יושב מול התיכון הישן שלי בדרך מצדה, שתי תיכוניסטיות יוצאות החוצה. במקיף יש מזנון, אבל "פלאפל סביב השעון" קורץ להן יותר. אחת מהן יוצאת חבר העמים בשיער בהיר והשנייה יוצאת אתיופיה עם צמות קלועות, וכרגע איחוד תפוצות ישראל אוכל פלאפל מצוין וגולש באינסטוש בצחקוקים.
יניב לוי // צילומים: רחל דוד ודויד פרץ
אתן מודאגות? "לא, למה?" בגלל הקורונה? "לא, הכל רגיל. כולם באו ללימודים, אף אחד לא החסיר. היתה אחת בלחץ, ישבה יומיים בבית, היום באה לבית הספר, אמרה שנמאס לה להשתעמם". ודיברו איתכם על זה? "לא, כלום, לא מדברים איתנו על זה, רק על בגרויות". מטריד אתכן שאולי מסתובב כאן בעיר וירוס מאוד מידבק? "לא, לחצי מהמקיף יש איזו מחלה עכשיו, חורף, חוץ מזה יש חדשות, אנחנו רואות, מתעדכנות". אתן סומכות על המידע שמוסרות התקשורת ומערכת הבריאות? "על משרד הבריאות פחות, אבל אנחנו סומכות על רוביק".
כהרגלו, יניב לוי, מבעלי הפלאפל, במצב רוח מרומם. "ביום ראשון היה קצת פחות אנשים". והיום? באו? "כן, בטח, צריכים לאכול, ומה קורונה עכשיו?! אנשים מעשנים ואז שמים מסיכה? בחיאת... המצחיק הוא שהקורונה באה יחד עם הצבע אדום והטילים, והתקשורת התבלבלה על מה לשים דגש..."
ואחד הלקוחות מבריק: "זה או שאתה מת עכשיו או שאתה מת בתשלומים".
***
רציתי לדבר עם אחד שבאמת יודע. ד"ר ליאור נשר מסורוקה, מומחה למחלות זיהומיות. זמנו קצר ויקר עד מאוד, אני תופס אותו לרגע קט בין המחלקות, התשובות ברורות וחותכות. מבהירות שאין לו עניין לעסוק בחרדה. זה מסוכן, דוקטור? "נגיף הקורונה הוא זיהום נשימתי ויש איתו אחוז גדול של תחלואה קלה, ויש אחוז שהתחלואה היא קשה כמו הרבה מחלות אחרות נוספות שקיימות. כן, זה משהו חדש, וזה אכן עובר שלבי בירור".
ומה מצבנו הבריאותי? "בהתפרצות מלאה בישראל לא יהיה מצבנו טוב, אבל אי אפשר להגיד שזה נורא, זה לא נגיף כמו האבולה, ש־70 אחוזים ממי שנדבק בו נפטר. צריך לקחת כל דבר בפרופורציה, רוב האנשים שמתו הם אנשים חולניים יותר והתמותה בקרב ילדים נמוכה מאוד". איך נערכים לכזה עניין? "המטרה, גם שלנו כבית חולים וגם מבחינת הצוות, היא לתת אינפורמציה, כי בלעדיה החרדות גדולות יותר. התכוננו והתארגנו, הכשרנו את הצוותים שלנו בהתאם להנחיות משרד הבריאות, ואני ממשיך לעבוד בצורה שגרתית".
ד"ר ליאור נשר // צילומים: רחל דוד ודויד פרץ
ד"ר נשר מרגיע ש"המחלה קיימת עם סיכון וחישובי סיכון מסוימים. גם משרד הבריאות הצהיר כבר שעדיף להיות בזהירות יתרה. וכמו כל דבר, יש דרגות סיכון, ודרגות הסיכון הן פונקציה של זמן חשיפה, ומרחק חשיפה וכמות חשיפה, וכמובן אם האנשים היו חולים או לא חולים באותו זמן. אין סיבה לפאניקה או להסתובב עם מסיכות ברחובות כמו שראיתי כמה שעושים כאן. אבל בהחלט צריך להיות טיפה מוטרדים".
***
יום רביעי להמתנה, יאנג סונג, פרופסור אורחת מאוניברסיטת ג'ילין במחלקה לניהול באוניברסיטת בן־גוריון, הגיעה לכאן עם בעלה הכלכלן זיואנג זאהנג. צ'אנג ליו עושה כאן דוקטורט בבינה מלאכותית ולמידה עמוקה. לפני שבועיים השתתפו השלושה בווידאו שעשו אנשי אוניברסיטת בן־גוריון לאות הזדהות ותמיכה בתושבי סין. שבועיים חלפו מאז, והקורונה כאן.
אני תוהה אם אנשים מתייחסים אליהם אחרת בשבוע האחרון. "כאן בבאר שבע, לא", אומר צ'אנג, "אבל שמעתי סיפורים מחברים בערים אחרות, מחוץ לקמפוס התייחסו אליהם לא טוב". יאנג: "אמש היינו בפארק עם הילד הקטן, ואנשים באו אלינו ושאלו אם אנחנו מקוריאה, אמרנו להם שאנחנו מסין והם נרגעו, ואז שאלו איך קוראים לנו ואם אפשר להצטלם יחד איתנו. אני באה מאזור קרוב לקוריאה, וכל הקוריאנים מנסים לברוח אלינו עכשיו".
אתה יודע להבדיל בין קוריאנים, יפנים וסינים רק על פי מראה?
צ'אנג: "אני יכול בשמונים אחוזים מהמקרים".
ישראלים מתביישים לומר שהם לא יודעים להבדיל, זה נראה גזעני.
"אני מבין, גם לי קשה להבדיל בין ישראלים שונים".
אתה יודע להבדיל בין מזרחי ואשכנזי?
"לא, רק בין ישראלים אמריקנים לישראלים ים־תיכונים".
יאנג: "מה זה ישראלי אוריינטלי, מסין? אני לא יודעת להבחין בין ישראלים שונים, אבל אולי זה בגלל שאני כאן רק כמה חודשים".
בבית הם לא ביקרו מאז התפרצות המחלה משום שאין טיסות לסין.
והמשפחות שלכם בסין רגועות? הם מרגישים שהממשלה מנהלת את זה כמו שצריך? שלא מסתירה מידע?
יאנג: "כן, אני חושבת שהממשלה שלנו מטפלת בזה היטב. אם זה היה מתפרץ במקום אחר, זה היה הרבה יותר גרוע. תראה מה קורה באיטליה".
כשאני מזכיר את התפרצות הסארס לפני יותר מעשור, שניהם מרצינים לרגע. צ'אנג: "הייתי בתיכון, אבל אני זוכר היטב את המצב. זה בהחלט גורם לי להיות יותר מודע. אבל לא צריך להיות בפאניקה, כשהייתי בסין וראיתי את ישראל הייתי בטוח שכל היום יש כאן רק טילים שנופלים, וככה גם ישראלים חושבים שכל סין קורונה. הישראלים צריכים להיות יותר מודעים, צריכים להקפיד על שטיפת ידיים, וגם עכשיו הם לא מפסיקים להתחבק כל הזמן!"
יאנג: "כן, לא צריך להיות בחרדה, אבל צריך להתכונן, ניסינו לקנות מסיכות ולשמור לנו סטוק, ואי אפשר, אין מסיכות בשום מקום".
צ'אנג: "את יודעת למה אין מסיכות? בתחילת המשבר הרבה ישראלים קנו מסיכות ושלחו אותן לסין..."
***
לאחר שהם הולכים, אישה עם כיסוי ראש מהשולחן שלידי ממתיקה עימי סוד, "הקורונה לא תגיע לארץ הקודש, ניסו להכניס אותה לישראל אבל לא יצליחו". למה לא? "כי אנחנו לא אוכלים את כל האוכל המסריח שלהם, וזו הסיבה שלא צריך לדאוג, כבר כתוב בתורה וגם בקוראן שיהיה משהו שקוף שאנשים ימותו ממנו, אבל זה יפגע רק בכופרים, למוסלמים וליהודים אין מה לדאוג מהקורונה, אנחנו לא אוכלים חזיר..."
ביה"ס התיכון דוד טוביהו // צילומים: רחל דוד ודויד פרץ
אני תוהה מה טכנאית הרנטגן הערבייה היתה מרגישה לו שמעה את השיחה עם הבחור שישב בשולחן לפניה, אשר ייחל שהקורונה תעבור מוטציית סטארט־אפ עברית שתהפוך אותו לנגיף שהורג רק שונאי יהודים, ושמח שהקוריאנים ביקרו גם ברשות הפלשתינית.
כמו הרבה דברים בישראל, האירוע שהתחיל כמו פרומו לסרט אימה נגמר מהר בתוך מערכון של הגשש החיוור. בזמן כתיבת שורות אלו לא נמצא שום מקרה של חולה ודאי בעיר, ואני מקווה שכך יישאר המצב. ארבעה ימים בחיפוש אחר השפעות הווירוס הותירו אותי רגוע ביחס אליו, אך חרד מהרגע שבו פחד ראשוני ממה שלא רואים ישפיע על מערך שיקולי ההחלטות של אנשים החרדים לקיומם המיידי.
מי שזורע פאניקה יקצור סופת אימה, וזה מה שמטריד באמת. אני מסתובב בעיר עם מסיכה בתיק, אבל עוד אין לי אומץ לשים אותה כמו נאסר אבו רעייש, איש הצמיגים מהמחלקה הראשונה, היחיד שראיתי השבוע עם מסיכה על הפנים. נאחז בתקוות התימהוני שהבטיח שגם אם הווירוס יתפרץ, כולנו נשרוד. "אתה יודע למה?" שאל אותי, "כי היחידים שלא יידבקו הם אלו שסגורים עכשיו בבית האח הגדול, ואפילו אלוהים לא יצליח לבנות מחבורה שכזו אנושות חדשה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו