בגבעתיים ראיתי שלט: "רחוב המאבק". על מה נאבקו שם, התגבהה סקרנותי. מערכה על אדמות הארץ? לוחמה על צדק משפטי? עימות בין דתיים לחילונים? אולי פייט ספורטיבי? "המאבק". ייתכן שהיו שם גם אותיות קטנות, אבל בחושך ובגשם לא ראיתי דבר.
הייתי נותנת שם כזה לרחוב בכל עיר ויישוב בארץ. כי בכל עיר ויישוב יש נשים. אני יודעת שאת נאבקת, אחותי. שכל יום הוא מאבק. מאבק כפוי, כמו חבית על הראש. אישה אחת עם המון מאבקים, נשים רבות עם מאבק אחד, פרצופים מתחלפים בך, דורשים שריון וחרב שנשאלו ממגדר אחר.
אני רואה את ימייך עוברים וריח חמוץ של החמצה עולה ממך. אַתְּ ענן של גשם שמתפנה מעל הים. כואב להיות מוחמצת. ואת נאבקת למצוא את האות שלך, הזמן שלך, לנצנץ למרחק כמו מגדלור. מאבק שמתחיל באופטימיות ומסתיים בקול ענות חלושה.
אני רואה אותך, עייפה, בתור בסופר, הכתפיים יוצרות משולש מהצוואר, סוחבת את עגלת הפרנסה לבד, נאבקת להוציא מים מסלע. בזיעת אפייך תאכילי לחם. וקורנפלקס. והילדים רצו תותים, שמונה שקלים לקופסה. את עשויה מברזל, נחושת, פלדה. בימים אחרים זכוכית שבירה, נייר קרפ דק, קל להיקרע מכל טיפת מים, אדמה מתפוררת. ראיתי אותך ליד תחנת האוטובוס, עשרה שקלים בארנק, לא יודעת מה קודם: למלא את הרב־קו או לקנות חלב.
והמאבק במשקל. לעמוד מול המראה ולהתפרק. ללכת לקניות בגדים ולהתפרק. להרגיש לא ראויה. להתנגש בקירות שצועקים לך: הנה אחת שלא הצליח לה בחיים, היא לא מצליחה לעמוד מול פיתויים. לראות בת־לגלוג אצל המוכרת כששאלת אם יש את זה במידות גדולות. לשנוא את המעטפת שלך. את עצמך.
ואני רואה אותך, נאבקת להחזיק בפנייך, פני אדם, לא לספוח מה שאומר בעלך, שאת כלום, את אוויר. ואני רואה גם אותך, אישה כמו דלי ריק אחרי פגיעה מינית, מחבקת את הילדה שאת, מחזיקה את פניה מול האור. אני רואה אותך פוגעת בעצמך, בכבוד הנשי שלך, כי ליבך שפעור לבקש אהבה לא מוצא את הכביש הנכון. וגם את במאבק: בזריקות, בהורמונים, ברצון להתמלא, מלחמה להביא חיים לעולם, להישאר בחיים אחרי כל זה. והמערכה למצוא איש. למצוא חן. למצוא שכל טוב בתוך מבוך של היעדר.
ואת, נאבקת לבחור לחיות, כל דקה, כל שנייה, אחרי שהילד שלך בחר אחרת והלך בעצמו. ובחזית אחרת, לוחמת בלי קול, נשכבת פעם אחר פעם על מיטת הטיפולים, מכניסה גדודי כימו אל הוורידים הרעועים שלך, וכבר אין לך כוח לנצח. ואת, בדו־קרב משפטי על הילדים, עבורם, והקרב שלך הוא גם מולך, כי היית פעם אשתו, ואת מלאה תיעוב עצמי על הבחירה ההיא.
ואת, תחת אש בשטח בנוי כשאת סוללת לילד שלך נתיב יציאה מהספקטרום, וכבר לא נותרה לך תחמושת במחסנית. ואת, צרודה ממאבק בהורים שמכבים את הנפש שלך. ואת, חרופה ממאבק בבית שמצמיח לכלוך ועמל כאילו יש לו מטרה להביס אותך. ואת, שדודה ממאבקים מקצועיים, שיכירו ביכולות שלך, שייתנו לך.
ולפעמים את לא רוצה להיאבק בכלום, רק לדבוק בשגרה נמוכה, לזחול בלי לבלוט, רק להגיע ליום הבא - ופתאום בך נאבקים. הזרת שלך מתנגשת בכל הרהיטים כשאת בכלל עומדת במקום. הרהיטים קופצים אל הזרת שלך. הגרוש, שסחט אותך לפני הגט, והיום חוגג את זכיותיו כאילו קיבל מתנת אלים ולא גזל ממך ומילדייך. הבוס, שנעמד מעלייך כשאת יושבת כדי להבחין ביניכם. האיש שפגע בך לפני שנים והיום מקבל במה וכבוד, ורק את יודעת, ורק את נאבקת לסתום.
איור: בת-אל בן חורין
את אישה אחת מתוך אלפי נאבקות, שאולי הנציחו בשלט ירוק של עיריית גבעתיים ואולי לא, ואת יודעת שתפילה יכולה להיות בלי סידור ובלי מילים. אמא שמגרגרת לתינוקה היא אישה מתפללת; אישה גונחת בחדר לידה נמצאת בתפילת כריעה; בבית הלוויות ראיתי אישה בתפילת נעילה; אישה צועדת לבית הספר, נחשים חרושים על פניה, הולכת אל הילדים שמתעמרים בבן שלה, איש לא יעצור אותה, היא צועדת אבל נמצאת בתפילת עמידה; אישה מתקנת את מכשיר ההנשמה של בעלה, פולטת אנחה חרוקה מהגב הכואב, תפילת קְדֻשָּׁה.
***
אני רוצה להגיד לך, אחותי, עמיתתי לחזית, שכנראה לא תצליחי לעשות הכל. ושזה בסדר. יש מקצה מיוחד לנאבקות. כשנסעת לשבת וארגנת ילדים ומזוודות, הצלחת להוציא את כולם למכונית, מקולחים, ובווייז ראית שאת מגיעה עשר דקות אחרי כניסת השבת, ודמעות רותחות נפלו לך מהעיניים. באותו רגע נסלח לך.
וכשהבן אלף כלבים פיטר אותך, והכל התבלבל לך בידיים, ולא זכרת איך מתניעים את האוטו, והגעת אל הבית הריק, ונשכבת במיטה בבגדייך, ולא הדלקת את הנר - נסלח לך. וכשהגוף שלך היה עשוי מצער וחרדה וכאב, וקיללת אותו, שימות אמן, שנכנס לתוך הפְּנִים שלך - ולא יכולת ליטול ידיים ולברך לפני הלחם - נסלח לך.
ובאותו סוכות, עם הילדה באשפוז, מוכת אימה, רגליים מתוחות בין בית החולים לבית, ראית שהערבות בארבעת המינים כבר יבשות ומתפוררות אחרי ארבעה ימי חג, ולא יכולת למצוא את הזמן והכוח להחליף לערבה חדשה, והסברת לילדים: יש מקצה מיוחד למי שלא יכול. כמו אישה שלא יכולה להגיע למזוזה לנשק אותה, כי היא על כיסא גלגלים.
וזאת האמת, שמי שאין לה כרגע חוסן היא על כיסא גלגלים, ומי שעצביה פרומים כמו נייר טואלט רטוב היא כמו ילדה שלא הגיעה עדיין למצוות ומותר לה, ומי שעברה ממש היום פרידה אלימה וכואבת היא מי שמתו מונח לפניו ופטור ממצוות, ומי שהילד שלה חולה היא כמי שאין בו דעת, שוטה שפטור מתפילין.
אם חז"ל פטרו אימהות ממצוות עשה שתלויות בזמן, על אחת כמה וכמה שאת פטורה בדיעבד. קוראים לזה "תחת הנסיבות". תחת הנסיבות את במסלול הירוק. ובמסלול הזה תשתדלי להקפיד במצוות שבין אדם לחברו (גם עני חייב לתת צדקה, וגם מר נפש נדרש להיות מענטש), אבל בעניינים שבין אדם למקום - מחול לך, אחות ליבי. מחול.
(יש מצוות חילוניות שבין אדם למקום: כל אותם דברים שמיטיבים את היקום והקיום בלי שאיש יידע שעשית אותם. להרים פסולת ברחוב כשאין עין שרואה. לדווח בווייז על מפגע בדרך, לטובת כולם. אז המצוות האלה, בהתרגש עלייך תקופת חורבן וקושי, אם הזנחת - מותר לך).
***
רק כשחזרתי מהיכן שחזרתי התקרבתי אל השלט הירקרק בגבעתיים. באותיות הקטנות נכתב שם שהרחוב מנציח את מאבק חברי ההגנה (איפה אצ"ל ולח"י?). גם את במאבק הגנה, אחותי. הרחוב הזה הוא עלינו. √
emilya@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו