אני כותבת אליכם מן העבר. אתם כבר יודעים מה טראמפ הציע ומה נתניהו ענה, ואני (יום שני) עדיין לא. ובכל זאת הקווים הכלליים של התוכנית האמריקנית ברורים. בקרון הרכבת הבא, זה שגם עבורכם הוא עתיד - נדע אם הישראלים מקבלים את
התוכנית. ואם הפלשתינים. והעולם הערבי כולו. אם היא ניתנת ליישום. אחר כך נגלה אם היא גם הצליחה. אם היא תצליח, יהיה פה ברדק אטומי. אני לא מתכוונת לגוג ומגוג. אני מתכוונת לתלישה של העור השני שלנו, העמדה שלנו בוויכוח הפוליטי הוותיק. מבנה האישיות שלנו, השבט שלנו, אפילו האהבות שלנו - כרוכים בקונפליקט ההוא. מה נעשה אם נתעורר בבוקר ונגלה שהוא נגמר. שההתנחלויות הפכו לסתם יישובים בפריפריה, שהמתנחלות הן סתם דתיות במטפחת, שהרי השומרון הם סתם מבנים גיאולוגיים מסלעים ומאדמה, בין עפולה לבאר שבע.
מה יהיה אז? מה יעשו כל גופי המאבק והמחאה, הפוליטיקאים וכותבי הנאומים, הפובליציסטים והמפגינים, החברות למיגון כלי רכב, יוזמי היוזמות המדיניות והמעצבים הגרפיים שלהם, היועצים האסטרטגיים, הסוקרים, מרססי הגרפיטי ומנסחי הסטיקרים, משרטטי המפות, עובדי חברות האבטחה בהפגנות הגדולות של מועצת יש"ע, ואלו שייצרו עבורם את החולצות, עורכי תוכניות האקטואליה, מתווכחי הסלון, סרבני השירות? והארגונים והתנועות והעצומות והתהלוכות, לאן יפנו?
מה יעלה בגורל אנשי הימין ואנשי השמאל, איך ימצאו את ימינם ואת שמאלם במציאות החדשה, נטולת המחלוקת? ממה יתפרנסו יריב אופנהיימר ואיתמר בן־גביר? על מה נריב בלי פולמוס חיינו, סלע קיומנו? על מה נתקוטט בתוכניות הבוקר? איך נחיה בלי הרעש הלבן שמלווה אותנו ב־40 השנים האחרונות? בלי "התהליך המדיני", "הקפאה", "נאום בר־אילן", "מחנה השלום", "חילופי שטחים", "מאחזים", "יוזמת ז'נבה", "היוזמה הסעודית"? כל זה פשוט ייעלם? במה נמלא את האוויר באוזניים?
אנחנו צריכים להכין ויכוח רזרבי, שכמו מטרייה תמיד טוב שיהיה כזה באוטו. אפשר להתחיל בכוסברה, כן או לא. או באפרסמון, הכוסברה של הפירות
***
ההתנצחות על גבולות הארץ נמצאת פה יותר זמן ממני. יש יותר מומרים דתית מאשר פוליטית: יותר חוזרים בתשובה וחוזרים בשאלה נעים פה בין המחנות ומחליפים שפה ולבוש, מאשר אנשים שגדלו בבית בגוון פוליטי מסוים והחליפו את עורם משמאל לימין או להפך. זוגות מעורבים דתית ועדתית הם מחזה נפוץ: הוא חילוני, היא דתייה, ולהפך; הוא ממוצא אתיופי, היא לא, ולהפך; היא יודעת לבשל, הוא יודע לאכול. אבל זוגות מעורבים פוליטית הם אירוע נדיר יותר. למי יש כוח לשחק "המילה האחרונה" בארוחת הערב, ולישון עם ימני/ת/ שמאלני/ת זה לישון עם האויב.
איור: בת-אל בן חורין
אם אכן יבוא אל קיצו הקרע הישראלי בהתממשות התוכנית של הג'ינג'י ממגדל טראמפ, נראה שנצטרך להגדיר מחדש את השבטים. חלק מהאיבה כרוך בהדבקת תכונות אופי לצד השני: הימנים הם (השלימו), השמאלנים הם (השלימו). זו לא שאלת פסיכומטרי. כל ילד יודע מה אפשר לייחס לכל מחנה. ואם לא יהיו עוד ימין־שמאל במובנם ההיסטורי, יהיה פה מגדל בבל של סטריאוטיפים שאתה לא יודע למי להדביק.
השסע הזה תכף מתעגל על מאה שנים להיווסדו. מאז פרישת ז'בוטינסקי מההסתדרות הציונית נגיד. אולי על שום זה נקראת "תוכנית המאה" בשמה החידתי: מאה שנים שיהודים מתקוטטים אלו עם אלו, הורגים אלו לאלו את החזון, לועגים זה לחלומות אחיו - ואם טראמפ יצליח, המאה הזאת תהיה מאחורינו.
***
נסעתי לנגב ללמד כתיבה. החלטתי להדרים דרך כביש 60, הכביש הצר והגבוה שמתפתל בין קצוות ההרים, ציר האורך שחורז את יהודה ושומרון. על האספלט בכביש הזה חייבת כל טיפת גשם להחליט אם לפנות מזרחה אל ים המלח או מערבה אל התיכון. קו פרשת המים. טרמפיסט שאספתי בעמק האלה אמר לי, "את לא חייבת לנסוע דרומה דרך כביש 60, מסוכן שם". הוא עצמו גר בקריית ארבע.
כשסיימתי להעביר את הסדנה הפצירו בי המארחים שלא לשוב דרך "השטחים". אישה אחת הצהירה שלמרות שהורי בעלה גרים בכרמי צור - הם נמנעים מנסיעה על כביש 60 בגלל הפחד. אישה אחרת, בכיסוי ראש, אמרה: "לא שווה לך. תרוויחי עשר דקות נסיעה, אבל החיים". התלבטתי. כביש 6 או 60. לא בגלל עשר דקות הקיצור. יש אפס ליד ה־6 ויש עשרות אלפי ישראלים שגרים בדרום הר חברון ובחבל יהודה. כל שאר הישראלים נמנעים מנסיעה על הכביש ומשמימים אותו. על הכביש הזה חייבים לנסוע. פחדתי ונסעתי.
אנחנו לא יודעים אם תוכנית מדינית תשפר את מצבנו הביטחוני. אנחנו יודעים שככה אי אפשר להמשיך. יותר מדי חלקים מפלסטיק נמסים ומבעבעים בתוך הקדירה במידל־איסט המבולגן שנוצר פה.
***
בים המלח הצפוני יש מים כבדים ונעימים. המצוקים שקטים. על העור שמנוניות שונה מזו שיש באגן הדרומי, בבריכה המלאכותית, המדולדלת, השאובה והממוחזרת. אני לא מדענית מינרלים. סתם אישה עם עור. ויותר כיף לי להתיישב במים של ים המלח הצפוני ולתת לברכיים לצוף. זה בשטחים, אתם יודעים.
בצד הירדני ממוקמים עשרות בתי המלון רק באגן הצפוני. אצלנו, מטומטמי־ויכוח פוליטי, עייפים מאיומי חרם, תיירות הספא ממוקמת רק בדרום, בשלולית שנותרה אחרי שמפעלי ים המלח שתו את המינרלים מהמים, רק כדי לא לדרוך על הקו הירוק כמו במשחק שבו אסור לדרוך על קווי המרצפות.
כשצפון ים המלח יהיה שטח בריבונות ישראלית, יוכלו לקום שם מלון פלשתיני, מלון ישראלי, מלון אמריקני ומלון סיני, עם כביש ישראלי נוח ותיירים בכל השפות. זו רק דוגמה אחת למה שהחלת ריבונות יכולה לחולל.
מאות אלפי ישראלים מצוינים, מתנחלים שחיים בתודעת־אולי מתישה, יהיו סתם ישראלים שעומדים בפקקים. אולי אפילו יורידו את מעיל הפליז. עשרות אלפי בתים חדשים ייבנו בעתודות הקרקע שממזרח לשרון, ממזרח לשפלה. אולי אפילו יורידו את מחירי הדיור. נדע איפה המדינה שלנו מתחילה ואיפה היא נגמרת, ולא נצטרך להגדיר לווייז מאיפה מותר לנסוע ומאיפה לא. אתם יודעים יותר ממני כי אצלי עדיין יום שני, אבל נדמה לי שהמחר יכול לבוא. אני בעד כוסברה. גם בעד אפרסמון.
emilya@israelhayom.co.il