בשנים האחרונות ליוותה את נפתלי אלטר בן ה־72 שאלה קיומית, מסוג השאלות שמלוות אדם שגילו הולך ומתקדם: "אילו היתה נותרת לי רק שנה אחת לחיות, מה הייתי עושה?"
ומה התשובה שנתת לעצמך?
"שאני נכנס לאולפן הקלטות, לבלות את בילוי חיי".
מאיפה מגיעה הדאגה שתישאר לך רק שנה אחת לחיות?
"מהתמודדות בסיסית וטבעית עם המוות. לא חליתי, אבל הרבה חברים שלי כבר עזבו אותי. אסי דיין כמובן, ודן סממה, שהיה כתב בטלוויזיה והיינו חברים מגיל 16. והבמאי נדב לויתן. רשימת החברים שלי הולכת ומצטמצמת ואני מרגיש בר מזל שאני קם בבוקר".
איך אתה מתגבר על החשש מהמוות?
"אני אוהב מאוד לשמוע שאנשים אוהבים שירים שהלחנתי, או סרטים שיצרתי. זה נותן לי תחושה שעשיתי משהו שיישאר אחריי. זו דרך טובה להתמודד עם הזמן שאני לא אהיה".
על רקע החששות, הגיע המוזיקאי והקולנוען הוותיק למסקנה שהוא לא צריך לחכות לשנתו האחרונה כדי לממש חלום ישן. "מצאתי קופת גמל שלא ידעתי על קיומה, עם 220 אלף שקלים, והחלטתי שאת הכסף הזה אני משקיע באלבום שלי כאמן מבצע ובהופעות ההשקה.
"ניקיתי את היומן מכל המחויבויות ונכנסתי להקליט את האלבום, שמורכב משירים שכתב אסי דיין ז"ל, ושהלחנתי לאורך השנים, רובם נוצרו במקור לסרטים שעשינו יחד. ישבתי שנה וחצי עם המפיק צח דרורי וחפרנו בשירים. לפני כעשור הוצאתי אלבום אישי בשם 'נסיעה', שבו כבר שרתי שירי משוררים, אבל הפעם היה עוד יותר מהנה. אני מרוצה מאוד ושמח באלבום החדש".
אלטר, שנפרד לפני כעשור מאשתו, השחקנית אירית אלטר, חי כיום בגפו בדירה קטנה במרכז תל אביב, עם הכלבים הקטנים בוני ושאנטי, שאותם אסף מצער בעלי חיים. הוא צנום ונמוך קומה, ובפגישה הוא מתגלה כאדם צנוע, ביישן, מאופק, נחמד בצורה יוצאת דופן, בעל ניסיון חיים עשיר ורחב אופקים, עם חוש הומור מיוחד.
"אין לי בת זוג. מאז הפרידה מאירית לא היה לי קשר רציף. טוב לי לבד, אבל לפעמים לבד לי מדי. אני לבד, אבל לא בודד", הוא מסביר.
***
כשאלטר נזכר בחברו הקרוב אסי דיין, הוא נרגש, פניו מסמיקות ועיניו נוצצות. ניכר שהוא מתאפק שלא להזיל דמעות. "בעשור האחרון לחייו אסי הרס את הגוף שלו, אכל בורקסים ועישן שלוש קופסאות סיגריות ביום. התעלל בעצמו. כאילו אמר לעצמו, 'מעניין מתי אמות', במין חוסר מודעות. זה היה תהליך של התפרקות. בשלב מסוים הוא בקושי זז. היה לוקח לו המון זמן להכין כוס קפה".
ניסית למנוע ממנו את מסע ההרס העצמי?
"לא. זה היה בלתי אפשרי. הוא אהב לבעוט בדלי של החיים שלו, כדי לראות איך החלב נשפך. זה 'ישב' על משקעי הילדות שלו. בגיל 16 הוא הראה לאבא שלו שירים שכתב, ומשה דיין אמר לו שמדובר בקשקוש. אסי ציטט את החוויה המכוננת הזאת עד יום מותו. אני מרגיש כאילו אביו התעלל בו". אלטר מתאפק שוב לא לבכות.
"ובמיוחד לפגוע ככה בנפש של אדם רגיש כמו אסי, שחיפש כל הזמן אהבה. הוא היה רץ ברחובות ומחפש. היה מתאהב בקלות בכל בחורה, מרוב שרצה שיאהבו אותו".
ועדיין, אסי הצליח ליצור איתך יצירות גדולות.
"כי האינטליגנציה והראש המיוחד שלו ניצחו. בשנים האחרונות הייתי בא אליו, היינו יושבים ומדברים, אפילו תכננו לעשות עוד סרט יחד. לא את 'גבעת חלפון אינה עונה 2', הרעיון הזה גווע ברגע שפולי (ישראל פוליאקוב מהגשש החיוור; א"נ) נפטר. תכננו לעשות המשך של 'חיים, נקודה', שהיתה סדרה תיעודית על אסי.
"תכננו שההמשך יהיה פיקטיבי. כלומר, מה יקרה לאסי בעתיד. סיכמנו שהוא יכתוב ואני אלחין. הראש שלו היה צלול ובהיר לגמרי, אבל הוא שקל כבר 150 ק"ג. אני זוכר שקבענו פגישה לשעה 14:00, וב־08:00 הוא מת. התקשרו מאיזשהו עיתון להודיע לי".
דיברת איתו על ההתמכרויות שלו?
"כשהוא היה מכור לסמים קשים היתה לי איתו שיחה, נאיבית מצידי. הוא אמר לי שהוא הפסיק, נרקומן אומר את זה כל הזמן, ואני האמנתי לו. יומיים אחרי זה עצרה אותו המשטרה. זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שבה אסי שיקר לי. נפגעתי. היינו יותר מאחים, והאפשרות לשקר לא עמדה אצלנו על הפרק.
"מתוך העלבון וחוסר היכולת שלי להכיל מה שקורה איתו, התרחקתי ממנו. מדי פעם הוא היה מתקשר ומבקש כסף. הייתי מוציא מהכספומט ונותן לו. אפילו לא שאלתי בשביל מה. התקופה הכי טובה בחיי היתה כשעבדנו יחד, צחקנו ובילינו, כולל עם המשפחות. זה נמשך כשני עשורים. אז אסי היה אחר לגמרי. נסיך, חתיך, רחב לב, מוכשר ומצחיק".
מבין שניכם, הוא היה הכוכב הדומיננטי שמשך את תשומת הלב.
"כן, היה לי נוח שהפוקוס הולך אליו. נעים לי שאנשים מחמיאים לי על היצירה שלי, אבל כשיש פלאשים של מצלמות, אני זז הצידה. מספיק לי שהיצירה שלי מצליחה. זה ממלא לי את האגו. אני לא צריך להיות הכוכב של העניין. לכוכבים יש תקופה. ליצירה יש חיי נצח".
בסדרה "שטיסל". "אמרו שאני כוכב"
***
הקריירה של אלטר, מאנשי האשכולות של התרבות הישראלית, משתרעת על פני חמישה עשורים. הוא הפיק וכתב סרטי קולנוע שהפכו ללהיטים, הלחין שירים שנצרבו כקלאסיקות בזמר העברי ושימש דמות מפתח בעולם הקולנוע והטלוויזיה, כמנהל שהיה אחראי להשקעות של מיליוני שקלים ביצירה המקומית בכל שנה.
שחרור האלבום החדש, "נפתלי אלטר שר אסי דיין", שלף אותו מעט אל אור הזרקורים. במופעי ההשקה, שערך בפסטיבל הפסנתר ובתיאטרון תמונע בתל אביב, הוא התיישב בקדמת הבמה עם פסנתר, ומסביבו כמה מטובי הנגנים בארץ (עדי רנרט, ערן ויץ, יוני דרור ויהוא ירון, שגם הפיק מוזיקלית). צעד אמיץ למי שמטבעו הוא לא זמר, לא פסנתרן ולא פרפורמר.
"הצלחתי לעשות את זה, כי אני אוהב את מה שאני עושה ובטוח שזה שווה משהו", הוא מסביר. ואכן, ביצועיו על הבמה הציגו עומק, עושר מוזיקלי, חן ואינטליגנציה. ביניהם קרא השחקן עודד קוטלר מכתביו של אסי דיין, כולל מילים חמות שכתב דיין על אלטר. מזי כהן הנהדרת התארחה בשלושה שירים.
איך התקבל האלבום?
"משמיעים ברדיו פה ושם. שני השירים מתוך 'החיים על פי אגפא' והשיר ששרה מזי כהן, 'דו"ח שרון', מושמעים יותר. בסך הכל אני מרוצה. זה לא אלבום לפלייליסט וזה לא 'אמצע הדרך', אלא לאנשים שמחפשים מוזיקה אחרת. אולי כי הטקסטים של אסי דרשו ממני להלחין מוזיקה קצת יותר מורכבת".
אגב, הבנתי שב"החיים על פי אגפא", סרטו של אסי מ־1992, התפקיד של צ'רניאק הפסנתרן, שגילם דני ליטני, יועד במקור לך.
"ממש ככה. אסי כתב את התפקיד בשבילי. אבל לפני שהתחלנו לצלם, התמניתי ליו"ר קרן הקולנוע הישראלי, ומכיוון שהקרן השקיעה בסרט עוד לפני המינוי שלי, הרגשתי שלהשתתף בו יהיה יותר מדי. חיפשנו מחליף, ודני היה בחירה מצוינת. אני הלחנתי את כל השירים שהוא שר שם".
את השאיפה לשחק מילא אלטר לאחרונה בעונה השנייה של הסדרה הטלוויזיונית המדוברת "שטיסל". "גילמתי שם בעל גלריה. חשבתי שזה יימשך יומיים ובסוף צילמנו שלושה שבועות. זו סדרה נהדרת, באמת, ואני יודע עד כמה קשה לעשות סדרה טובה. היא משודרת גם בנטפליקס, אז קרובי משפחה וחברים מכל מיני מקומות בעולם התקשרו ואמרו שראו אותי ושאני כוכב. זה מצחיק. אתמול ישבתי במסעדה בתל אביב, וניגש אלי תייר אמריקני. הוא אמר שאשתו מזהה אותי מ'שטיסל', והם ביקשו סלפי. עשיתי אותם מבסוטים".
עם כלב שאסף מצער בעלי חיים. "טוב לי לבד. לפעמים לבד לי מדי, אבל אני לא בודד"
הוא עמד במשך שבע שנים (2009-2002) בראש קרן הקולנוע הישראלי, ובין השאר ניהל את מחלקת הפקות המקור של "טלעד", את מחלקת הדרמה של חברת הוט, ואת מחלקת הדרמה של הזכיינית רשת. במשך עשור לימד תסריטאות לתואר שני בבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים ובאוניברסיטת תל אביב. "הפסקתי ללמד לפני שנתיים, וגם פרשתי מתפקיד לקטור בקרן הקולנוע. הסרתי מעצמי את כל המחויבויות, כדי לפנות זמן לעצמי ולאלבום החדש".
את תחילת דרכו בקולנוע הישראלי הוא חייב לדיין. "נפגשנו בלונדון, ב־1971, כשאסי בא לבקר את שלום חנוך. למדתי שם אז קולנוע, ב'לונדון פילם סקול'. אסי עמד בדיוק לשחק בסרט 'חצי חצי', שביים בועז דוידזון, והציע לי לבוא ולהיות עוזר הבמאי.
"ואז עברתי טלטלה. מבית הספר האנגלי, שכולם בו מסודרים כל כך ומפיקים הפקות שקטות ומנומסות, נפלתי להפקה ישראלית, חוויה של החיים האמיתיים. הקולנוע בארץ היה אז בפריחה מסחרית. סרטים הביאו מאות אלפי צופים. לא היו קרנות תמיכה, אלא רק מפיקים פרטיים כמו מנחם גולן.
"משם אסי ואני התחלנו בעבודה משותפת שנמשכה 28 שנה. כתבנו יחד, הוא ביים, אני הפקתי והלחנתי פסקולים. יצרנו יחד בעיקר קומדיות, כמו 'חגיגה לעיניים', 'יופי של צרות', 'מלך ליום אחד', 'בחינת בגרות', כשהשיא היה כמובן 'גבעת חלפון'".
אלטר עדיין מתרגש כשהוא מדבר על סרט הפולחן הגדול, בכיכובם של הגששים, טוביה צפיר, ניצה שאול, מיקי קם וחנה לסלאו. "היינו צריכים לשכנע את המפיק אברהם דשא פשנל שיסכים לתת לנו את הגששים לסרט. הוא פחד ש'נקלקל' לו את ההצלחה שלהם. הרגעתי אותו שאם הסרט ייכשל, ממילא אנשים לא יבואו, וככה אף אחד לא יגיד שהגששים גרועים".
הצלחת הסרט היתה פנומנלית. "צפו בו בזמן אמת 800 אלף איש. אסי ואני היינו מתגנבים בשקט להקרנה בקולנוע תל אביב ברחוב פינסקר, אלפיים צופים, היינו עומדים בחושך ושומעים את כולם צוחקים. זו היתה חוויה מרגשת וכיפית. מהכסף שהרווחתי מ'גבעת חלפון' קניתי דירה".
בקיץ האחרון הפך "גבעת חלפון" להצגה בתיאטרון הבימה. "בהתחלה הרמתי על זה גבה", מגיב אלטר. "הרי כולם מכירים את הסרט בעל פה, ויש חיילים שעושים עליו משחקי בקיאות ברמה של מה מספר הרכב שוויקטור חסון נוסע בו. לא מזמן מישהו זיהה אותי מהסרט, ואני בסך הכל משחק שם בתפקיד קטן של הש"ג, עם משקפי שמש.
"בסופו של דבר, הייתי מעורב בעיבוד הסרט למחזה, ולדעתי התוצאה הבימתית יצאה מצוינת. חוויתי שוב את חוויית הקהל הגדול שצוחק באולם, כמו אז. הרמת הגבה שלי התגלתה כמיותרת".
לצד ההצלחות הקופתיות הגדולות, הוא גם נכווה מכישלון צורב. "ב־1985 כתבתי וביימתי את הסרט 'אירית עירית', שהצליח מאוד, והחלטתי לעשות לו סרט המשך בשם 'כוח משיכה', שמספר על משולש אהבה בין גבר נשוי, אשתו ובחורה צעירה. השקעתי את החסכונות שלי, אבל הסרט כנראה לא היה מספיק טוב ואנשים לא באו לראות אותו. קיבלתי סטירת לחי. בזמנו נעלבתי מאוד והפסקתי ליצור סרטים. הבנתי שמה שמעניין אותי לא מעניין מספיק את הקהל".
עם אסי דיין, בשנות ה־90. "בעשור האחרון לחייו הוא הרס את הגוף שלו, התעלל בעצמו. כאילו אמר, 'מעניין מתי אמות'"
***
רשימת השירים שהלחין אלטר כוללת קלאסיקות כמו "עוד חוזר הניגון", "יונתן סע הביתה", "זכרון יעקב" (גם כתב את המילים), "טוליק", "גשם הקשב לנשים", "תן לשים ת'ראש על דיונה", "במקום הזה" ו"בחינת בגרות".
"'יונתן סע הביתה', שיהונתן גפן כתב על עצמו, היה הראשון שהלחנתי. אני זוכר שהתיישבתי ליד הפסנתר, ויצא הלחן. עד היום לא ברור לי איך זה קורה. מבחינתי זה נס קטן, כי אין לי שום תוכנית כשאני מתיישב להלחין. תמיד יש חוסר ודאות שזה יקרה שוב, וזה יוצר אצלי לחץ נוראי. אף פעם לא ידעתי אם השיר הבא שלי יצליח. כאדם חסר ביטחון באופן כללי, היה לי קשה עם זה".
רבים מחשיבים את "עוד חוזר הניגון" כאחד משיאיך המוזיקליים.
"השיר הזה הוא פנינה. מצאתי אותו בספר של אלתרמן, עם שירים שכבר כתובים בקצב פנימי, מוכנים למנגינה. אני חושב שהחיבור של הטקסט עם הלחן שיצרתי עבורו יוצר שלמות. נולד שם קסם יוצא דופן. במקור שרה אותו הזמרת נירה גל.
"כששמעתי את הגרסה שברי סחרוף עשה, הלחן נשמע לי מוכר. הוא לקח את השיר למקומות טובים, שאנשים אוהבים, וחלקם חושבים שהוא כתב אותו. אני שר את השיר אחרת כשאני מבצע אותו. התחברתי לשיר יותר רק כשהתחלתי לבצע אותו בעצמי".
הוא גדל בצפון הישן של תל אביב, בקצה הצפוני של דיזנגוף. "היתה לי ילדות צנועה ומאושרת. קראתי המון ספרים ופיתחתי את הדמיון. פעם בשבוע הייתי צופה בסרט בקולנוע השכונתי. בפסנתר ניגנתי מגיל 7. בהתחלה משמיעה, הייתי עושה כאילו אני קורא את התווים, שלא עניינו אותי. בגיל 5 התחלתי לאהוד את מכבי תל אביב בכדורסל, ועד היום אני הולך למשחקים".
עד כיתה ד' למד בבית ספר דתי. "אבי, ישראל, שהיה אדם מסורתי, התחיל כטייח והפך לקבלן. הוא היה עובד כל השבוע בחוץ, לפעמים רחוק, מגיע הביתה בימי שישי והולך לישון. מי שגידלה אותי היתה אמי, פנינה".
הוא מגדיר את עצמו "דור שני לשואה", אף על פי שהוריו עלו לארץ לפני מלחמת העולם השנייה. "אבא שלי, שנולד בכפר קטן ליד חלם בפולין, ראה שמרביצים ליהודי ברחוב בוורשה. הוא אמר לשוטר שמכים בן אדם, והשוטר ענה לו: 'זה לא בן אדם, זה יהודי'. אז אבא שלי חזר לכפר ואמר לאמא שלו שהוא עולה לארץ. כל משפחתו שנשארה שם נספתה, חוץ מאח אחד שברח לרוסיה. הוא תמיד הרגיש סוג של אשמה על זה, ולא דיבר. מדי פעם היה צועק בלילות".
איך זה השפיע עליך?
"כילד קראתי את כל ספרי השואה שיכולתי להשיג. בסביבה שבה גרנו בצפון תל אביב היו כל מיני משוגעים, פליטי שואה, שלא מצאו את עצמם והנכיחו את השואה בצורה די מסיבית. כילד פחדתי מגרמנים, והייתי ישן עם סכין מתחת לכרית. הייתי קיצוני מאוד בנושא של לא לשמוע גרמנית ולהימנע ממוצרים שמיוצרים שם".
גם היום אתה ישן עם הסכין?
"כיום זה כבר אחרת. מה שכן, בעולם עדיין לא אוהבים גרמנים. במונדיאל, למשל, כולם נגד נבחרת גרמניה. הגרמנים עדיין משלמים מחיר על החטאים הנוראיים".
אמו, ילידת לודז' שבפולין, הלכה לעולמה לפני 35 שנה, אבל אלטר עדיין מתרגש כשהוא מדבר עליה. "היא היתה האמא האולטימטיבית. רק לפני שהיא נפטרה היא גילתה לי שבילדותה היה לה קול פעמונים מדהים. בגיל 13 גילה אותה מגלה כישרונות של בית האופרה 'לה סקאלה' באיטליה, והזמין אותה ללמוד שם. אבל בדיוק אז אמה נפטרה, והיא נאלצה להישאר בפולין לעבוד, ויתרה על החלום שלה. ההחמצה הגדולה היתה 'תיק' שאמא שלי סחבה איתה כל החיים".
כיום, בתו של נפתלי, הזמרת רוני אלטר (37), מנהלת קריירה מצליחה באירופה. "בעיקר בצרפת. היא חתומה בחברת האחים וורנר, מופיעה בפסטיבלים עם תזמורות פילהרמוניות גדולות והגיעה לשלישיית הגמר בתחרות כישרונות בטלוויזיה הצרפתית. אני רואה בזה פיצוי על ההחמצה של סבתא שלה. מבחינתי, כאדם שלא מאמין באלוהים, אני מחפש איזשהו סדר והיגיון בבלאגן הזה של החיים, משהו רוחני. והנה, קיבלתי סגירת מעגל".
מבנו הבכור אורי (40) יש לאלטר שני נכדים, בני 3 ושנה. "אורי היה איש קבע, ואחרי שהשתחרר הקים חברת סטארטאפ בשם 'סייברה', שמתמחה באבטחת מידע. הוא עשה איתה אקזיט מוצלח", הוא אומר בגאווה. "זאת חוויה מרגשת מאוד לראות אותו מחליף חיתולים. מבחינתי, אורי הוא אבא הרבה יותר סבלני ממני. אני מרגיש בר מזל עם הילדים שלי".
איך אתה כסבא?
"החוויה של סבאות מאוד מוצלחת עבורי, כי זה רק הנטו, בלי החיתולים. אני מגיע פעמיים בשבוע לבית של אורי במושב, לשחק איתם, וזאת הנאה עצומה".
כאיש קולנוע מנוסה, מה דעתך על הסרטים שעושים כיום בארץ?
"העשור־שניים האחרונים היו טובים מאוד לקולנוע הישראלי. פעם, כשהיית אומר בעולם שאתה מישראל ויש לך תסריט, היו טורקים בפניך את הדלת. היום פותחים אותה, ובגדול. ישראל היא היום מקום שאפשר להיכנס ממנו לקולנוע העולמי בזכות התסריטאות. אתה לא צריך כסף - רק שכל, חוכמה, יצירתיות".
על הטלוויזיה המקומית, לעומת זאת, הוא מלא ביקורת. "אני שונא ריאליטי. זה כמו סרטן. מה קורה ב'האח הגדול' ודומותיה? אנשים שם צריכים לעשות רע אחד לשני כדי להצליח, ומי שהכי מגעיל, תככן ודורך על אחרים, מי שהכי חרא, הוא המנצח. זה מגעיל בעיניי, וזה משתלט על כל לוח השידורים, במינון גבוה מדי. גם משקיעים בזה המון כסף, למוצר חד־פעמי. באותו סכום היה אפשר לעשות סדרת דרמה טובה שתישאר לשנים".
הבת, רוני אלטר. "קיבלתי ממנה סגירת מעגל"
גם ריאליטי האוכל מקומם אותך?
"גם שם הגישה היא שכמה שהשפים יותר מגעילים ויותר בוטים - זה יותר טוב. אני שומע אותם מדברים כאילו הם אלוהים. וכמה תוכניות אוכל יש? כל כך הרבה. בכל יום זה משודר. למה?"
מי שמחלצת מאלטר סלידה של ממש היא הקומדיה "שנות ה־80" של האחים שלום ומני אסייג. "רק מלצפות בפרומואים של הסדרה הזאת אני נעלב. אם הייתי מזרחי, הייתי מבקש שיורידו אותה, כי הייתי נעלב מזה שיוצרים סדרה עם דמויות כל כך פרימיטיביות ומטומטמות. אני רואה את הבדיחות בפרומואים, וזה נמוך, נמוך".
מזכיר את סרטי הבורקס של הסבנטיז עם זאב רווח.
"אצל זאב רווח עוד היתה שמחה. ב'שנות ה־80' אני מרגיש שהסטריאוטיפיות השתלטה. אתה לוקח עדה שלמה של אנשים והופך אותה לאיזה סיפור פרימיטיבי, וגם לא מצחיק. אני מבין שהמפגש של המזרחים עם הארץ החדשה היה קשה, אבל בפאנצ'ים הכי גדולים שם אני מרגיש שזה כל כך עלוב. אני ממש נעלב בשבילם.
"אני לא מבין איך מישהו לא קם ואומר, 'תורידו את הדבר הזה'. אם באמריקה היו עושים סדרה כזאת על כושים, היו כבר קוראים להפסיק עם גועל הנפש הזה".
במה אתה אוהב לצפות בכל זאת?
"ב'המפץ הגדול', שהיא הברקה. קומדיית מצבים שיש בה משהו חדש. גם 'צומת מילר' מצחיקה. את טרנטינו אני אוהב. הוא הגוי שעושה את הסרטים שאני הכי אוהב, כמו שוודי אלן הוא היהודי שעושה את הסרטים שאני הכי אוהב. וודי אלן בא עם מונולוגים ו'וויס אוברים', וטרנטינו בא עם מצ'טה".
***
כעת אלטר מתכונן לפרויקט הגדול הבא. "הלחנתי 15 שירים שכתב הסופר אשכול נבו. הקשר בינינו נוצר כשעיבדתי את ספרו 'נוילנד' לתסריט, שבסופו של דבר לא זכה בתמיכת הקרנות ולא צולם לסרט. מתוך 15 השירים אבחר עשרה ואקליט מהם אלבום נוסף. כבר שרתי שירים משלו באלבום 'נסיעה'".
מלבד הנכדים והאלבום, מה עוד מסב לך אושר?
"באלבום החדש שלי יש שיר שנקרא 'גדודי המאדים', שאסי כתב לפני 40 שנה. הוא מספר על חייזרים שנוחתים ממאדים, וכל מה שהם עושים זה לכבוש את ירושלים ולבכות, בדיוק כמו שעשו לפניהם כבר אלפי שנים. מבחינתי, זאת דרך מטורפת להסתכל על ירושלים. אני כל כך גאה בשיר הזה. הוא גורם לי אושר.
"עם הפוליטיקה בארץ קשה לי. אני לא צופה בחדשות, ורק קורא כותרות בעיתונים. כמי שהיה בתעשייה בזמן 'חוק הקולנוע', למדתי שהפוליטיקה משאירה אותך חסר אונים ביכולת לשנות דברים".
רוב האמנים שמעיזים להתבטא היום מותקפים מיד כ"שמאלנים".
"אני כועס שעשו ממני 'שמאלן', כי אני ממש לא. אני איש של 'שתי מדינות לשני עמים' שרוצה שיהיה שקט. זאת לא דעה קיצונית, גם ראש ממשלתנו אמר אותה. אני בורגני קטן, שרוצה שיהיה לו נוח ונעים, ושלכל אחד תהיה הארץ שלו ונחיה בשלום. עם כל הקשיים".
ב"החיים על פי אגפא" תיארתם פסיפס ישראלי. נדמה שמאז החברה הישראלית התחלקה עוד יותר לשבטים ולמחנות.
"מי שאשמים בזה הם הפוליטיקאים, שמשתמשים ב'הפרד ומשול' הזה כדרך לייצר כוח. בתהליך לא טוב שמו אותנו בשני מחנות, ואני מאוד כועס על זה. גם מבחינת השסע העדתי, היינו פעם במצב הרבה יותר טוב. כשאני גדלתי לא היו הבדלים ופערים. החברים הכי טובים שלי היו יוצאי תוניס".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו