כבר חודשים ארוכים שוברים בבית הלבן את הראש על השאלה היהודית. מצד אחד לא היה נשיא יהודי כמו טראמפ. בתו התגיירה, נכדיו יהודים, יועציו הקרובים ביותר הם בני ברית אדוקים.
במדינת היהודים יש קונצנזוס שזהו הנשיא הטוב ביותר מאז קמה המדינה, ואולם אצל אחינו באמריקה המצב בדיוק הפוך. רק 20 אחוזים ממי שנספרים שם כיהודים הצביעו לו ב־2016 ומתכוונים לחזור על כך בבחירות הקרובות. האחרים, והם הרוב העצום, תומכים במפלגה הדמוקרטית ומתעבים תיעוב עמוק את הנשיא הכי טוב שקם לעם היהודי. מה שנקרא, עם קשה עורף - גרסת שנות האלפיים.
הממסד היהודי, כמו גם התקשורת האמריקנית שיהודים לא חסרים בה, עוינים את טראמפ והוא פשוט לא מסוגל להבין זאת. "איני יודע אם אתם יודעים", אמר לקהל שנקבץ במוצאי שבת לוועידת הישראלים־האמריקנים (IAC), "אבל רבים מכם תמכו בממשל הקודם. מצטער, אבל אני לא חושב שממשל זה חיבב את ישראל יותר מדי ויום אחד מישהו יצטרך להסביר את זה (את התמיכה באובאמה; א"כ)", אמר הנשיא.
אחר כך הזכיר את המאמצים של רבים בקהילה היהודית למנוע את מינויו של השגריר הנוכחי בישראל, דיוויד פרידמן, שיש לו תרומה מכרעת לרבים מהמהלכים ההיסטוריים של טראמפ. "הרבה רצון רע ורגשות רעים היו שם", ציין טראמפ ובצדק. "צריך להגיע לאנשים האלה ולגרום להם לאהוב את ישראל. כי יש יהודים שהם אנשים מצוינים אבל לא אוהבים מספיק את ישראל", הוסיף טראמפ את המשפט שבגלל היותו נכון כל כך שוב הקפיץ את הממסד היהודי.
טראמפ כבר ידע שבהמשך השבוע יפרסם את ההנחיה החדשה למאבק באנטישמיות בקמפוסים. הוא העלה לבמה את הפעילה למען ישראל, אדלה קוג'ב, שהגישה תלונה על מסכת פעילויות אנטישמיות שעברה במהלך לימודיה באוניברסיטת ניו יורק בשנה שעברה. ואולם עוד בטרם פורסמה - שוב התרחשה התקפה נגד מוקד יהודי, הפעם בסופר הכשר בג'רזי סיטי. הצעד הדרמטי נבלע בתמונות הנרצחים מהפיגוע התורן במדינת הנשק החופשי. יהודים נקטלים על אדמת אמריקה אחת לכמה חודשים, היא מציאות שלא ניתן להתכחש לה יותר.
המספרים הקשים מדברים בעד עצמם. 11 איש נרצחו לפני שנה בפיטסבורג. אישה אחת נהרגה ושלושה נפצעו בהתקפה על בית חב"ד בסן דייגו. בין לבין התרחשו מאות התקפות פיזיות ומילוליות על אנשים ומוסדות יהודיים בכל רחבי ארה"ב. כותב שורות אלה הותקף מילולית לפני חודש בתחנת הרכבת של וושינגטון לאחר שמקומי הבחין בכיפה שלראשו.
"צעד של בהירות מוסרית"
בממסד היהודי חושבים שטראמפ, בהצהרותיו הבלתי תקינות פוליטית, שחרר את השד האנטישמי מן הבקבוק. אין שום הוכחה לתזה הזו. מאידך, הרבה יותר הגיוני להניח שדווקא גישתו הפרו־יהודית וישראלית, היא זו שמעוררת תגובת נגד אלימה. שכן גם המהלך שנקט השבוע חסר תקדים בהגנה על היהודים באמריקה.
"הצעד שהנשיא עשה מכניס בפעם הראשונה פגיעה ביהודים תחת סעיף 6 של החוק החשוב מ־1965 להגנה על זכויות האזרח. זהו צעד חשוב מאין כמותו", אומר ד"ר מייק אוונס, ממובילי התמיכה בעם היהודי בזרם הנוצרי־אוונגליסטי ומי שמקדיש את חייו למלחמה באנטישמיות, וחבר בוועדה המייעצת של הנשיא דונלד טראמפ.
בעיה גדולה לתנועת החרם. הפגנה באונ' קולומביה
"כתוצאה מהחוק הזה, כל מכללה או אוניברסיטה שתאפשר לתנועת החרם נגד ישראל, או לפעילים אנטישמים או לכל גורם אחר, לפגוע ביהודים, עלולה להפסיד מימון של הממשל. עד היום החוק הזה כלל רק פגיעה בקהילה האפרו־אמריקנית. מרגע שהודעת הנשיא תיכנס לתוקף היא תכלול גם את היהודים. זה צעד שייצור בעיה גדולה ל־BDS, לגורמים האסלאמיים שמטים את האווירה בקמפוסים, ולכל מי שמקדם אנטי־ציונות. כל מוסד שיאפשר את המקרים שבהם דוברים פרו־ישראלים לא מסוגלים לנאום באירוע בגלל הפרעות ופרובוקציות, מסתכן בהפרת חוק זכויות האזרח".
אוונס דוחה את טענות חוגי השמאל בארה"ב - שמושמעות למרבה הצער דווקא מיהודים - ולפיהן הצעד החדש פוגע בחופש הביטוי. "הצעד של הנשיא משקף בהירות מוסרית. אנחנו מתנגדים לשנאת יהודים באשר היא. אין ולא צריך להיות חופש ביטוי לשנאת יהודים, שכן אנטישמיות היא שורש הבעיה שהיהודים ומדינת ישראל סובלים ממנה", דברי אוונס.
משנאה לשותפות
ואם בבהירות מוסרית עסקינן, הרי שנאומו של טראמפ בסוף השבוע שעבר בכינוס ארגון הקהילה הישראלית־אמריקנית היה נקודת ציון עבור הקהילה היהודית בארה"ב וגם עבור נשיאותו.
כשנשיא ארה"ב מגיע ישירות מכנס של מנהיגי נאט"ו בלונדון לריזורט ה"דיפלומט" בפלורידה רק כדי לנאום מול הארגון הגדול ביותר של ישראלים בחו"ל, זה מלמד כי בחדר הסגלגל יש את הנשיא היהודי הראשון - אולי לא במוצאו, אך בוודאי בהלך המחשבה והפתיחות לדרך החיים היהודית.
נכון שלא נאמרו דברים דרמטיים וחדשים בנאום, אך אצל טראמפ התוכן מעולם לא היה העיקר - המצביעים האמריקנים הבינו את זה מזמן, בעוד הדמוקרטים וחלק מהתקשורת עדיין מתעקשים להתייחס לטראמפ כילד שמדבר ללא היגיון, במקום להסתכל על ההקשר הכללי של הדברים שלו.
טראמפ עשה בשבוע שלם קמפיין בחירות שלרגע נדמה כאילו הוא מתמודד לבחירות לכנסת ה־23 שמתקרבות בקצב שיא. לא סתם הוא התעקש לדבר ישירות אל באי כנס של ארגון שמגדיר את עצמו כ"גשר חי" בין ישראל ליהדות ארה"ב, וימים ספורים לאחר מכן לחתום על צו נשיאותי שאוסר חרם נגד ישראל בקמפוסים שמקבלים מימון פדרלי. לא סתם הוא החליט להקשיב ולחבק את היהודים באופן הכי חם שאפשר (גם באופן פיזי, את להקת שלוה).
נכון שעשה מהלכים אלו כי הם עשויים לשרת אותו, אך מעבר לכך, המחוות האלו מלמדות יותר מכל שטראמפ אינו כמו שאר הנשיאים שהסתכלו על ישראל והיהודים דרך פריזמה פוליטית או דתית; עבור טראמפ היהודים הם חלק מהמשפחה (גם בגלל בתו היהודייה איוונקה ובעלה ג'ארד, שחשפו אותו לעולם הדתי העשיר בחייהם).
דבריו השבוע - החל מהנאום וכלה בהתייצבות הבולטת לצד ישראל וללא עוררין, גם במחיר של התנגשות אפשרית עם התיקון הראשון לחוקה האמריקנית וחופש הביטוי - מלמדים על המהפך שחל אצל טראמפ בשלוש השנים האחרונות: ממועמד שהסתכל על יהודים וישראל בחשדנות של יריבים, לנשיא שרואה בהם שותפים לכל דבר ועניין.
בירתה השנייה של אמריקה
טראמפ, אפוא, ניצל את יום השנה השני להכרתו בירושלים כבירת ישראל, כדי להכריז - גם אם לא במפורש - על ירושלים כבירתה השנייה של אמריקה.
חתימתו על הצו נגד BDS תהפוך את היהדות מדת ללאום בלקסיקון של הממשל הפדרלי בארה"ב, וגם זו מחווה שקבוצות אחרות בציבוריות האמריקנית לא זכו לה, ואם כן, אז באופן הכי מוגבל.
עד כמה חשוב לטראמפ להראות מחוות אלו ולנפנף בהן? התשובה היא - הרבה, בגלל שהוא צריך להמציא את עצמו מחדש ואינו יכול להסתמך על טוב ליבם של הבוחרים והכלכלה הפורחת.
טראמפ נכנס לשנה הגורלית ביותר בחייו, שבה יצטרך להיבחר בכוחות עצמו ולא בגלל סלידה מממשל קודם. הנאום והצו, שבו גם הגדיר למעשה את האנטי־ציונות כאנטישמיות לכל דבר ועניין, הם ביחד מחווה שתשרת אותו היטב בקלפי, במיוחד כאשר קהל הבוחרים היהודים בפלורידה מסתמן כלשון המאזניים שעשויה להטות את הכף - ולהכריע לאן ילכו 29 האלקטורים שלה בשנת 2020, ובכך לחרוץ את זהותו של מי שיושבע על מדרגות גבעת הקפיטול ב־20 בינואר 2021.
ההגעה שלו לכנס, החתימה על הצו, והחלטתו להתייצב באופן הכי ברור שאפשר עם גוש מצביעים שברובו המכריע אינו נמנה עם מחנהו האידיאולוגי, הן שיאו של תהליך שבו הנשיא טראמפ הפך להיות מזוהה יותר מכל נשיא אחר בהיסטוריה המודרנית עם היהודים בארה"ב ועם מדינת ישראל בפרט.
"למדינה היהודית מעולם לא היה חבר טוב יותר בבית הלבן מאשר הנשיא שלכם, דונלד ג'. טראמפ", הצהיר בנאום, כאשר הדגיש באופן הכי טבעי שאפשר שליהודים באמריקה יש אמנם את המדינה היהודית, אך הנשיא שלהם נמצא על נהר הפוטומק.
מילים אלו מתכתבות היטב עם המכתב המפורסם של הנשיא הראשון ג'ורג' וושינגטון ליהודים, שבו הבהיר כי "סובלנות היא זכות טבעית שמוקנית לכל קבוצת אזרחים, היא חדלה להיות זכות יתר שמוענקת מקבוצה אחת לקבוצה שנייה. זאת משום שלשמחתנו, הממשל האמריקני אינו נותן יד לשנאה ולרדיפה ודורש מקבוצות האזרחים שחיים תחת הגנתו להתנהג כאזרחים טובים ותומכים, ותו לא".
לא "אני", אלא "אתם"
התהליך הזה שעבר טראמפ בדרך להזדהות כה גדולה עם ישראל והיהודים התחיל, כאמור, קצת אחרת. כשהכריז על התמודדותו לנשיאות בשנת 2015, רבים היו סבורים שהוא נכנס למרוץ כגימיק תקשורתי, כדי לכבוש את אור הזרקורים כפי שעשה בתוכנית הריאליטי שלו, או לחלופין, כדי להשתמש בקמפיין כדי למנף את עסקיו.
בין שרצה ובין שלא רצה באמת להתמודד על הנשיאות, טראמפ הופתע מהפופולריות הפתאומית שלו אצל אמריקה השנייה. הוא הבין שכוחו הוא בקמפיין התמידי, כי העם מסתפק בכך שהנשיא ייתן לו סיבה טובה לקום בבוקר כאזרח בעל תקווה וגאווה.
העם גם הבין משהו שהתקשורת מסרבת להבין: לא די לדבר אל הבוחרים, צריך לדבר על הבוחרים. במקום להתמקד ב"אני", טראמפ התמקד ב"אתם" ולכן ניצח. ואכן, גם שונאי טראמפ יסכימו שהוא מסוג הנשיאים המעצבים של אמריקה - כאלו שסימלו שינוי תקופה וגם שינוי בתפיסת עולם.
טראמפ הפך את המפלגה הרפובליקנית של התאגידים והעשירים, ומיתג אותה בהצלחה ככזו שדואגת לפועל הפשוט במפעלים. טראמפ הפך את המפלגה שלו מכזו שדוגלת בסחר חופשי בכל מחיר, לכזו שלא מהססת להטיל סנקציות ומכסים על היריבה הגדולה סין.
טראמפ גם הצליח ליצור קואליציה חדשה של מצביעים שכוללת לא רק את הבייס הרפובליקני הרגיל, אלא גם מצביעים עצמאיים ואנטי־ממסדיים שקסמה להם העובדה שהוא לא משחק לפי הכללים, ואינו כבול בכבלי הפוליטיקלי קורקט כמו בצד הדמוקרטי.
אך טראמפ אינו יכול להניח שקואליציית הבוחרים שלו תישאר איתנה גם הפעם, והסקרים מראים כי מצבו במדינות המפתח שברירי ביותר, במיוחד אם הדמוקרטים יבחרו בג'ו ביידן כמועמד שלהם.
הנשיא "היהודי" הראשון
בהקשר זה, הקרב נגד ה־BDS שהכריז הנשיא טראמפ השבוע צפוי להיות קרב מתגלגל על ייעודו של הממשל הפדרלי, ועל המשמעות של החוקה האמריקנית. מצד אחד יהיו טראמפ והרפובליקנים, שיטענו כי חופש הביטוי הוא גם חופש לא לתמוך בביטוי כשהוא אינו משרת את האינטרסים של הממשל הפדרלי.
ומנגד - יהיו הדמוקרטים, ובראשם חברות הקונגרס אילהן עומאר ורשידה טליב, שיתעקשו שהתיקון הראשון בחוקה האמריקנית אוסר על הממשל להתנות משאבים ולהתערב בתוכן שאותו מלמדים ומקדמים בקמפוסים ציבוריים.
טראמפ מהמר שבית המשפט העליון בסופו של דבר יתייצב לצידו. בית המשפט יגיד שהתיקון הראשון אמנם מאפשר שוק דעות חופשי ואפילו בוטה, ולכל אזרח פרטי זכות מוקנית להביע כל דעה, גם זו השערורייתית ביותר, אך מנגד, התיקון הראשון אינו מחייב את הממשל האמריקני להיות ניטרלי בעניין.
ההחלטה שלו לשנות את הכללים, ולהפוך את המפלגה הרפובליקנית לזו שנלחמת את מלחמתם של המיעוטים ושל היהודים בפרט, עשויה לסמן עוד סימן בניסיון של טראמפ "לגנוב" לדמוקרטים את אחד המרכיבים שהם הכי מזוהים איתם.
בין שינצח ובין שיפסיד בקרב על התודעה, הקווים הכלליים של הקמפיין שורטטו השבוע. הקרב על הנפש של אמריקה התחיל בפלורידה. הנשיא "היהודי" הראשון שם את כל כובד משקלו על מיתוג המפלגה הרפובליקנית כמפלגה הכי פרו־ציונית מאז הקמפיין של הנשיא הארי טרומן בשנת 1948, וב־3 בנובמבר הוא מקווה שהדבר ישרת אותו - ואת אמריקה - היטב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו