מקימים את אשקלון: "תהיה מרכז תעשייתי"
ב־10 באוקטובר 1949 התבשרו אזרחי ישראל על תחילת עבודות של מהנדסים ומודדים לצורך הקמת עיר חדשה בישראל, שתיקרא אשקלון.
העיר תיבנה, כך נמסר, ארבעה קילומטרים ממערב למגדל גד (שמה העברי של העיירה הערבית מג'דל). על פי התוכניות, ייבנו באשקלון בשלב הראשון, על ידי החברה הלאומית לשיכון עמידר, כ־800 יחידות דיור "בסטנדרט גבוה", המיועדות לאכלוס של עולים. בסמוך יוקמו שלושה בתי חרושת, לכוהל, לסוכר ולצינורות מים, שבהם יועסקו העולים.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
את עלות תוכנית פיתוח שלב א' לאשקלון, שעמדה על מיליון לירות, מימנו המגבית היהודית המאוחדת בדרום אפריקה וחברת עמידר. על פי התוכנית, בית החרושת לצינורות (לימים מפעל "יובל גד") אמור להשתלב בתוכנית השקיית הנגב, ונמסר שעוד לפני שהוקם - כבר קיימות הזמנות רבות לתוצרתו.
שרת העבודה, גולדה מאיר, היתה מעורבות בפיתוח אשקלון, שכן היא ראתה בבנייה לעולים, בצמידות לאזורי תעסוקה תעשייתיים, את חוד החנית של תוכניות הפיתוח באזורים חדשים בארץ.
בביקורה במקום אמרה מאיר: "עתיד גדול נשקף לאשקלון, שכן קיימת בה יכולת התפתחות עירונית, לצד כפרית־חקלאית. אני צופה שאשקלון תתפתח למרכז תעשייתי שיספק תעסוקה לתושבים רבים, לצד עבודה של אחרים במסחר, בדיג ובנופש. לא ירחק היום ובאשקלון יחיו 10,000 תושבים לפחות". כיום חיים באשקלון כ־140 אלף תושבים.
גם אז לא היה קל בנדל"ן: שוק "דמי המפתח" מתפתח
שיטת "דמי המפתח" בנדל"ן התפתחה בארץ ישראל בתקופת הבריטים ונולדה מתוך כורח: המנדט חוקק חוקים נגד העלאת שכר הדירה, ובעלי נכסים רבים העדיפו לסלק את דייריהם הוותיקים מהנכס, שכן שכר הדירה ההיסטורי ששילמו לא תאם עוד את יוקר המחיה שהאמיר עם השנים.
משפחה בדירה ישראלית טיפוסית, 1949 // צילום: זולטן קלוגר
"דמי המפתח" נועדו לפתור, כביכול, את מצוקות המשכיר והשוכר: בעל הנכס קיבל מהדייר סכום נכבד כבר בתחילת השכירות (כמחצית משווי הנכס), ותמורתו קיבל הדייר זכות לגור בנכס ללא הגבלת זמן וללא יכולת פינוי קלה (דייר מוגן), כל עוד ישלם דמי שכירות חודשיים - שהיו נמוכים בהרבה ביחס לנכס דומה שעליו לא שולמו מראש "דמי מפתח".
ואולם, עד מהרה התברר חסרונה של השיטה, ובין בעלי הנכסים לדיירים המוגנים פרצו סכסוכים רבים, בעיקר על רקע הסכום החודשי הנמוך שנקבע אחרי התשלום הגבוה הראשוני.
בצר להם, החלו חלק מבעלי הנכסים למרר את חיי הדיירים בביקורי פתע בדירה בכל שעות היום והלילה, בדרישות טכניות שונות ומשונות, בהלשנות לשלטונות על שיפוצים אסורים או על סגירות מרפסת, ולעיתים נקטו גם אלימות ממש - הכל כדי לגרום לדייר להסתלק מזכותו בנכס.
בתי המשפט בארץ מלאו בתביעות ובתביעות שכנגד. השבוע לפני 70 שנים הוקם "ארגון משלמי דמי המפתח", שהעביר לחבריו הדיירים ידיעות ועדכונים במודעות שפרסם בעיתונים. הארגון פעל נמרצות לקידומו של חוק שיגן על זכויות הדייר, אולם עברו כמעט 25 שנים עד ש"חוק הגנת הדייר" חוקק בישראל בפועל.
"הקומבינה" של המכוניות מאמריקה
בהתחלה זה נלחש מפה לאוזן, אנשים דיברו על הנושא במבוכה, אך התופעה הלכה והתפתחה, עד שהשבוע לפני 70 שנים נאלץ שר התחבורה דוד רמז בכבודו ובעצמו להודות ש"בישראל מתקיים שוק שחור של מכוניות פאר, דווקא בתקופת צנע קשה זאת".
רמז התייחס למסחר הער במכוניות יקרות ומפוארות, בוודאי בהשוואה לכלי הרכב שנעו בזמנו בארץ, המובאות לישראל בידי תיירים, בעיקר יהודים מאמריקה, ונמכרות כאן בעסקאות "קומבינה". בין המכוניות אפשר היה למצוא ביואיק, קאדילק, דודג' ודגמי פורד בכירים.
מכונית יקרה לדוגמה: פורד סופר, מודל 1948
וכך פעלה השיטה: המכונית המפוארת הגיעה לארץ עם התייר באונייה, ובתום הטיול הוא מכר אותה לקונה ישראלי במחיר כפול מהמחיר שהיה משיג עליה אילו ניסה למכור אותה בארה"ב. באותם ימים, מחיר זה היה עדיין נמוך מספיק ומפתה מבחינת הקונה הישראלי, גם אחרי שנדרש להוסיף דמי מכס ומס מותרות, וכן תשלום ל"מאכער" שחיבר בינו לבין התייר. העיקר שאחר כך יוכל לנוע בדרכים ולהשוויץ במכונית מנקרת העיניים.
הדרישה בארץ למכוניות אמריקניות עם נפחי מנוע מרשימים היתה גדולה ב־1949, שכן הממשלה, שרצתה לשמור על רזרבות המטבע הזר, הגבילה מאוד את יבוא המכוניות לישראל והעניקה בקמצנות רישיונות יבוא לרכבים - ורק לבעלי נפח מנוע מוגבל.
הביקוש לקומבינה המדוברת היה כה גדול, שבפתחי בתי המלונות הגדולים בתל אביב אפשר היה לראות באותם ימים ספסרים רבים אורבים לתיירים, בשאלה אם הגיעו עם מכוניתם. על פי הערכות של משרד התחבורה, במהלך 1949 נמכרו יותר מאלף מכוניות של תיירים לתושבים ישראלים.
מכינים את מפת ישראל - בצילומים מהאוויר
ב־11 באוקטובר 1949 הגיע לישראל אווירון מיוחד של חברת ק.ל.מ, שהוזמן על ידי ממשלת ישראל במגמה לשרטט את מפת המדינה על כל חלקיה - מהאוויר.
האווירון, שעליו הותקנו מצלמות וציוד נלווה, אמור לצאת בכל בוקר משדה התעופה של תל אביב ולצלם בכל פעם חלק אחר בארץ. נמסר שהמלאכה תימשך כשלושה חודשים, והאווירון יישאר בישראל עד להשלמת המשימה.
אחרוני הטמפלרים עוזבים
מירושלים נמסר השבוע לפני 70 שנים שהגרמנים הטמפלרים האחרונים שנותרו לגור במושבה הגרמנית בעיר - יעזבו בקרוב את הארץ. כזכור, רוב אוכלוסיית הטמפלרים בארץ, שהיתה אוהדת המשטר הנאצי, הוגלתה מארץ ישראל לאוסטרליה בידי שלטונות המנדט הבריטי. הגרמנים שנותרו מאחור עסקו בניסיונות למכור את הנכסים שהחזיקו הטמפלרים בארץ, וכעת, משמלאכתם הסתיימה, הם הודיעו על עזיבה בקרוב.
המושבה הגרמנית, ירושלים, בגלויה
נמצאה הדרך היעילה לאריזת תפוזים
ברחובות נערך כנס בהשתתפות פרדסנים רבים מכל הארץ, ובו הוצגה, בין השאר, שיטה מהפכנית שתפחית באופן משמעותי את עלויות עבודת הפרדסן ותאפשר להגדיל את רווחיו. לחוקרי הענף התברר שצוואר הבקבוק של עבודת הפרדסנות נמצא בשלב עיטוף הפרי ואריזתו, שנעשה בישיבה מזרחית. מאחר שרוב עובדי האריזה הם עולים חדשים שאינם מורגלים בישיבה כזו, העבודה מופסקת לעיתים קרובות לצורך קימה וניעור הרגליים ש"נרדמו". ההמצאה החדשה תאפשר לאורזים לבצע את עבודתם בישיבה נוחה על כיסא, כשלפניהם יוצב משטח שעליו יונחו התפוזים. הליך זה יקצר את זמן אריזת כל ארגז בכחמש דקות תמימות.
הנעלמים / מקצועות שהיו
מפעיל מורס
מקצוע צבאי שאִפשר שידור של אותות חשמליים במכשיר ייעודי. המפעיל היה לוחץ במהירות על ידית מיוחדת ויוצר רצף של אותות לפי קוד. רצף זה פוענח בצד המקבל ותורגם מייד לאותיות ולמילים. המורס הופעל בשירות הקשר של ההגנה מ־1937, השתלב בצה"ל, שהכשיר אלחוטאי מורס במסגרת חיל הקשר, עד שב־1971 הוצא כליל מהתקן הצבאי.
מכשיר מורס
הצרכנייה / פריטים מאז
אוסף עטיפות מסטיק
אוסף היסטרי בזמנים ההם, חביב בעיקר על בנים, שנסב סביב גומי הלעיסה. לכל מסטיק היתה עטיפה מאוירת בשלל נושאים, בהם שחקני כדורגל וקולנוע, חגים ומועדים, התיישבות, אלופי צה"ל, מנהיגי היישוב, ערים בעולם ודגלי ארצות. עטיפות אלה שימשו כלי חינוכי להנחלת ערכים ציוניים, במגמה לחזק את הקשר של הילד העברי למולדתו.
צילום: ארכיון אתר נוסטלגיה אונליין
צה"ל דואג לנכי המלחמה
ראש אגף החיילים המשוחררים במשרד הביטחון, יוסף גוריון, מסר השבוע לפני 70 שנים דו"ח, שממנו עלה ש־2.5 אחוזים ממשוחררי צה"ל שפנו לסיוע מהאגף מוגדרים "נכים בעלי זכויות מלאות". ל־160 מהם הוזמנו פרותזות מיוחדות מחו"ל. נמסר שבחיפה החלה הקמת מפעל בשם "גפיים", לייצור של פרותזות. עובדים אחדים שוגרו במיוחד לאנגליה, ללמוד את רזי המקצוע. בצילום: נכי צה"ל צופים במצעד יום הצבא בחיפה, 1949.
צילום: וילם ואן דה פול
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כיתבו לנו: shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו