שלט פרסומת ענק. רותם אבוהב שותה משהו עם הפרצוף הרותם אבוהבי החמוד שלה. אני עומדת ברמזור. מסתכלת עליה, היא מסתכלת עלי. אני אומרת לה, רותם, את זוכרת שאיזה עשר שנים אמרו לי שאני דומה לך? תווי הפנים שלך לא דומים לשלי. הם אמרו "דומה לך" והתכוונו שיש לשתינו את התבלין הזה. הגוון. במקרה זה נפל אצלך. יכולתי להיות שחקנית מהממת כמוך. להצליח בטלוויזיה, לעשות קולנוע, לשתות משהו צהוב על שלט פרסומת ענק.
רותם הורידה והרימה את העפעפיים שלה כמו בובת פלסטיק. ככה זה החיים, אמרה. אנשים לא אמרו לי שאני דומה לאמילי, אלא אמרו לך שאת דומה לי. החיים הם לא גלגל, הם גורד שחקים - ואני פה למעלה, כרגע משקיפה על כביש בגין עם מיץ צהוב.
הרמזור התחלף. לחצנו ידיים דרך השמשה. הדרכתי את הדמיון שלי להיפרד מרותם אבוהב. רותם והמיץ הפכו להיות קטנים כמו נמש על נמלה, ואני נוסעת קדימה, הלאה, נפרדת ממנה, נפרדת מהחלום לשחק מתישהו, נפרדת ממי שכבר לא אהיה.
• • •
בתוכנית המציאות בטלוויזיה, שבה בני אדם גמישים, קופיפיים וחזקים מקפצים בין מכשולים במסלול אתגרי - שמתי לב שהמתמודדים נותנים את הנשמה עד השנייה שאחרי האחרונה. הילדים הסבירו לי שבניקוד משקללים גם את זמן הביצוע, ועדיין אני לא מבינה איך הם לא מתייאשים כשההפסד רשום בבריכת המים: המתמודד השני כבר לחץ על הזמזם, למה אתה ממשיך להשקיע? למה אתה עוד מזיע כשהמתחרה כבר בזיקוקי הניצחון?
איפה אני ואיפה נינג'ה. אני ירק שורש כתום יושב כורסאות, בטטת ספרות יפה, אויבת הספורט, והתחרות היחידה שאני מנהלת היא מציאת זווית מול המראה שבה אני לא רואה שערות לבנות. לא הייתי הולכת לאתגר הנינג'ה גם אם היו מורידים את החלק של האתגר. אבל אם הייתי נקלעת לשם כמעודדת, ההיגיון שלי היה: רצה־רצה־רצה, רואה שאין מצב - מוותרת.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
הנה אני מוותרת: כבר לא אהיה שחקנית בגלגול הזה. כבר לא אדע לשחות חתירה. לא אדע להכין עוגת שמרים. לא אדע שפה שלישית ברמה גבוהה. לא אהיה מנהלת דקת עקב בעולם העסקים. כבר לא אהיה שוב אמא לתינוק, לא אוכל ליישם על האין־תינוק את מה שאני יודעת היום (הרבה יותר ממה שידעתי אז). כבר לא אהיה רקדנית. לא בגלגול הזה. גם לא דוקומנטריסטית מרגשת ב"עובדה". כבר לא אנהל נכסי נדל"ן. לא אהיה משוררת. לא אדע לגלגל קובה - עוד בגלגול הזה.
וככל שהרשימה מתארכת, כך אני משכנעת את עצמי שזה לא נורא כי יהיה סיבוב נוסף. מה שלא הספקתי בזה, אספיק בגלגול הבא. מחשבה מנחמת ומטומטמת (גם אם אצליח בגלגול הבא בקריירת מחול, זו לא תהיה אמילי שתיהנה מזה, אלא מישהי שהיא לא אני). הפוך ממתמודדי הנינג'ה, אני נעצרת במסלול המכשולים, מבינה שהזמזם רחוק מדי, מרימה ידיים. מה שלא הייתי, כבר לא אהיה. בפעם הבאה, בתחרות אחרת, אגיע רחוק יותר.
יובל אברמוביץ' אמר לצעוק את החלומות שלי. צעקתי עליו, בעיקר כי ישבנו בקפה רועש. אחר כך צעקתי באוזן של כל החברים שלי שמסתובבים בתעשייה שאני רוצה לשחק. היחיד שתפס מה יש לו ביד היה אלעד חן, אחד התסריטאים הכי עסוקים בישראל, יצירתי כמו חולדה (בקטע טוב, בירושלים יש עכשיו הרבה חולדות עקשניות) ומתוק כמו צ'ינצ'ילה. הוא סידר לי לשחק לצד יובל סמו בסדרת ילדים קומית שכתב. מחווה של חברות אמיתית. עשיתי אודישן והתקבלתי. הרגשתי שקיבלתי את ההזדמנות שחיכיתי לה. שמעתי את ציר חיי נע.
אוקיי, הגזמתי עם "לשחק לצד יובל סמו". קיבלתי תפקיד בן שתי שורות. וגם את זה הצלחתי להפסיד. אני לא רותם אבוהב, לא מחכה לי קרוואן. הודיעו לי מתי לבוא להצטלם. חד־צדדית. לא יכולתי בתאריך הזה. קראש. ציר חיי קרס כמו דלת זכוכית שמתנפצת למיליון רסיסים. מההפקה לא התקשרו שוב. כך נסתם הגולל על קריירת המשחק הממריאה שלי.
• • •
צפיתי ב"היו זמנים בהוליווד", או כמו שהאנינים יכנו זאת: החדש של טרנטינו. החדש הבלתי נגמר של טרנטינו. החדש הבלתי נגמר והמשעמם של טרנטינו. שעתיים ו־41 דקות נלחמתי בעיניי הנעצמות. הרגשתי שהוכנסתי לערך ויקיפדיה שסוקר את ימיו האחרונים של תור הזהב ההוליוודי. שום הלך נפשי, שום התפתחות של גיבור. אבל אף אחד לא יזרוק עגבניות על טרנטינו. הערכת היתר מציירת סביבו הילה.
גם וודי אלן, פולנסקי ופליני הציגו נפילות קשות שנספרו כיצירות מופת. להגיד עליהם שהם אוברייטד מחשיד אותי כמי שלא מבינה כלום באמנות. גם בספרות יש מקרים שבהם המלך ערום וכולם מסתכלים לשמיים ושורקים. די עם זה. צריך להגיד ש"אלה תולדות", הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה, "התפסן בשדה השיפון", הם סתם ספרים ומטה. אלף מחילות, גם "הנסיך הקטן". ערום לגמרי או לפחות מסתובב בתחתונים.
אלה שהצליחו בגדול, שלא מחכים לגלגול הבא כדי להתגשם, תקועים בתוך כלוב. נחמת עניים או נקמת הכונפות: אם יש משהו שלא אצטרך להתמודד איתו בגלגול הזה הוא הערכת יתר. מחמאה תהיה מחמאה, ביקורת תהיה ביקורת. מדוד.
• • •
שבוע וקצת לפני ראש השנה, יום הדין היהודי, הטרנד הוא לפשפש במעשיך ולבצע חשבון נפש. רותם והמיץ, עוגות השמרים שכבר לא אכין - כל אלו הם החמצות. אני נרדמת קצת לתוך "כבר לא אהיה, כבר לא אשיג", וקצת לתוך "הי, דפוקה, תראי מה שכבר השגת".
מגיל 20 עד גיל 24 הייתי שותפה להקמת יישוב בארץ ישראל, אחת מתוך תשע משפחות על הר, עם גנרטור שמספק חשמל, מקום בלי כתובת בדואר ישראל. היום זה יישוב משגשג. זה גידל אותי יותר ממה שאני נתתי שם. הוצאתי ספרים לאור. הם ישמרו לי מקום בלב של מישהו אחרי שאני כבר לא אהיה פה. ילדתי ארבעה ילדים. חתיכת נגיעה בנצח.
ומול מה שלא הספקתי עומדת היהדות הגאונית שלנו, מרגיעה ומערסלת: תגידי לי, השתגעת, היא אומרת בקול הצרוד שלה (נשאר צרוד מהעשן במעמד הר סיני), את לא יודעת שכל עוד הנר דולק אפשר לתקן? לא נכנס לך שום דבר לקש שבין האוזניים, לא למדת שיש דבר כזה "תשובה"? שאפשר לשנות גם בדקה ה־90? זה הקטע של חודש אלול ועשרת ימי תשובה, שהכל אפשרי בהם, ישנת בשיעורים האלה בתושב"ע? את לא זוכרת שגם אם חרב חדה מונחת על צוואר, אסור להתייאש, אז בלי חרב, בסך הכל בת 40, כבר מרימה את החלומות לבוידעם? אחרי החגים יתחדש הכל. תתחדשי גם את.
emilya@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו