בכל שנה, עם פרוץ הקיץ על סנדליו ואבטיחיו וכל זה, מתרחשת אצלי תופעה מרתקת. אני שוכח בן כמה אני באמת. לא פחות חמור - אני שוכח שכבר שנים, בחבילה המורכבת הזו שנקראת "חופש גדול", אני לא הילד, אלא האבא. כלומר, אני מתקשה להיזכר שאני לא הלקוח בסיפור הזה. אני מעניק השירותים, דאמיט!
מדי קיץ אני מתמלא ציפייה צוהלת לזיכרונות, שמאופסנים אצלי עד רמת הריח המדויק של הארטיק־שני־מקלות. אני זוכר כל פעילות תמוהה שהעסיקה אותנו בקייטנה, כל סברס וכל חולצת טריקו שקשרנו וזרקנו לסיר מלא מי צבע בתקווה שהיא תהפוך ל"בטיק".
אני רק שוכח שכבר די הרבה קיצים אני לא זה שרץ יחף למים, אלא זה שמזדחל הרחק מאחור, סוחב עשרות קילוגרמים של ציוד, שאת חלקו אני עומד לנפח, ואת היתר - לקלף, לפרוש, למרוח, להקים ולנער מהחול הבלתי נסבל רגע לפני שאגרור הכל בחזרה למכונית.
הפערים בין הזיכרון והציפייה לבין השכחה הזוחלת וההפתעה שניחתת בכל פעם מחדש גורמים להלם מסוים. משיחות עם גברים אחרים אני מבין שלא מדובר כאן אך ורק בבעיה אישית של כותב שורות אלה. ולכן אבקש לנצל את ניסיוני המצטבר כאבא סדרתי כדי להזכיר כמה ענייני קיץ נשכחים. זה יכאב.
• • •
נתחיל בים. כל מי שהולך לים נוטה לשכוח שיש גם דרך חזרה. הדרך חזרה תמיד כרוכה בטיפוס כלפי מעלה, מה שמזכיר לך את נטייתם המצערת של המים להיקוות דווקא במקומות שהם נמוכים יותר ממגרשי חניה. הנה חוק פיזיקלי שהייתי מצפה מבג"ץ לפסול על בסיס הומניטרי.
בילדותנו זה היה הרבה יותר כואב. אמנם כבר המציאו אז את המכונית, אבל את המיזוג עדיין לא. הרגעים הראשונים בוויליס הלוהטת של אבא היו סטירת לחי מצלצלת. ישבנו שם מבעבעים ונשבענו חרישית שעם כל הכבוד לים, אנחנו בחיים לא חוזרים על זה יותר. יש שמועה שרוב הנשים נשבעות שבועה דומה בחדרי הלידה. איזה מזל שהמין האנושי שכלל את השכחה לדרגת אמנות!
אני מכיר גברים שמאמינים באמונה שלמה שאין בעיה שהטכנולוגיה לא תפתור. מהרגע שבו הם רכשו את משאבת הניפוח החשמלית עם החיבור לשקע המצית במכונית, הם חוגגים את זה.
תראו אותם, רוכשים מתוך מסירות עמוקה עוד ועוד קשקושים שאפשר לנפח. תנין בגודל טבעי. סט פופים. ומזרן זוגי בעובי עור של פוליטיקאי. החיוך לא יורד להם מהפנים. עד הביקור הראשון בחוף, כמובן.
מה, אתה עדיין מנפח בפה? הם שואלים אותי בבוז, שוכחים שאני בנו של מנפח זכוכית. מה שעוד יותר גרוע זה שהם שוכחים שעדיין אין מכשיר שיודע לרוקן את כל המתנפחים האלה בפחות מחצי שעה. וכן, אני מכיר את הטריק עם הגפרור. בהצלחה עם זה, חברים.
בכל הנוגע לסחיבות ציוד: הנטייה הטבעית בדרך הלוך היא לרפד את עצמכם בשטויות. לדוגמה, עכשיו אנחנו שפוכים, אבל בחזור - נו, טוב - אז נהיה כולנו רעננים אחרי טבילה. ממש! אתם עשויים אפילו להתנחם בעובדה שבדרך חזור כבר לא יהיה אבטיח בצידנית.
כמו כל מהלך שמנסה להתחכם, גם כאן אנחנו נוטים לשכוח שכמות החול שנדבקת לגוף ולציוד לא רואה ממטר את חצי האבטיח המצחיק שליווה אותנו אל החוף ומעבר לו.
• • •
אנחנו שוכחים כמה זה יקר. כל השנה עבדנו מסביב לשעון. התרוצצנו כמו משוגעים ובקושי ראינו את הבית. ולכן כל מה שאנחנו רוצים בחופשה שלנו זה לצאת מהבית. לא משנה לאן, העיקר שזה יהיה מקום אחר. תקראו לזה צימר. דירת נופש. בית מלון. זה תמיד פחות נעים, פחות מצויד, פחות נקי ופחות מתאים לצורכיכם מהבית שלכם. אבל לשם בדיוק אתם רוצים ללכת עכשיו. למה? כי חופש.
הבעיה היא שמשפחה ממוצעת תשלם על שלושה ימי חופשה בישראל משהו שמזכיר את ההכנסה החודשית שלה. כלומר, חופשה עולה בערך פי עשרה מהחיים הרגילים, ואנשים שואלים את עצמם מה עושים ביתר 27 הימים שנשארו באותו חודש. השיקולים מולידים מחשבות יצירתיות - למשל, חילופי בתים, סבלוטים או קמפינג. גם פה השכחה חוגגת ולכן אבקש להזכיר.
חילופי בתים - זה באמת רעיון מקסים. אתם מוזמנים לדמיין שאתם אנשים אחרים, שחיים חיים אחרים שעברו בדלתות מסתובבות אחרות לחלוטין. יש המון אפשרויות להעביר את הזמן בקנאה או בהתנשאות או סתם בניסיונות לפענח מה הסיפור של האנשים שפלשתם לביתם ובתהייה אם גם הם מחטטים לכם בחיים, בדיוק כמו שאתם עושים כרגע.
אבל חייבים לזכור: לפני החילופים אתם הולכים לנקות את הבית ביסודיות חרדתית ולצחצח אותו כמו שסבתא שלכם לא צחצחה לפני פסח. קופסת המגורים הצנועה שלכם עומדת להתמרק, להתחתך ולהתחמד כל כך, שזה ממש ישבור לכם את הלב לעזוב אותה דווקא עכשיו, כשהיא נראית כמו שמעולם לא נראתה.
סבלט - האנשים שמסבלטים לכם את הבית שלהם הם אנשים שרוצים שהחופשה שלכם תממן להם חופשה שווה יותר. חוסר הסימטריה הזה מונח בבסיס העסקה, ואם הוא ברור ומתנהל ביושר, אז סבבה.
הבעיה היא שעץ שנשתל עקום נוטה לצמוח לעוקם, ולכן שימו לב שלא משאירים לכם יותר מדי תזכורות לחיים ה"אמיתיים" של הבית. בואו נגיד שהמינימום המתבקש הוא ש־50 אחוזים מחלל הארונות, המזווים והמקרר חייבים להתפנות לכבודכם (זה בסדר, אתם הולכים לשלם יותר מפי שניים משכר הדירה).
להשאיר מאחור עציצים להשקות זה לגמרי לגיטימי, גם לכלב שצריך להוציא לטיול אפשר להסכים. אבל תזכרו - היצורים המופלאים האלה נוטים לרגשנות יתר, מה שעלול להוביל לנביחות אימים באמצע הלילה, רבע שעה אחרי שהצלחתם להרדים את הקטנה, שקשה לה לישון במקומות זרים. מצד אחר, על צימר הייתם משלמים יותר ומקבלים את כלבי הענק של בעל הבית.
קמפינג - קמפינג היא מילה מאלחשת. היא מעלה על הדעת התמזגות עם הטבע. גדת נחל. אוהלים ופויקה ונדנדת חבלים משתלשלת מענף של דולב עצום ויפהפה. שקט, שלווה ופכפוך אינסופי.
בפועל אתם ואני יודעים איך זה יסתיים. אתם רק לא רוצים להתפכח ולזכור את הכלל הנצחי שאומר שהמקום שאתם משתוקקים להקים בו אוהל ולפרוש מחצלת הוא בדיוק המקום שמישהו אחר, שאתם לא רוצים להכיר, משתוקק להרים בו מסיבה. מאוד לא נעים להירדם בטבע ולהתעורר 20 דקות מאוחר יותר לצלילי גיהינום תעשייתי, שנופל עליכם בווליום שיגרום למנדלבליט להתגעגע להפגנות של מוצ"ש. כשתבינו לאן נפלתם כבר יהיה מאוחר מדי. ודבר אחד אתם לא עושים: אתם לא מבקשים להנמיך את הווליום. אתם לא מעירים. אתם מחמיאים לחוגגים על טעמם הטוב, ובוחרים בחיים.
• • •
הערה לסיום: כל האנשים היקרים והמופלאים שבשנים האחרונות החלפנו איתם דירות, סבלטנו מהם או זכינו ללון לצד מסיבותיהם המענגות - הדברים לעיל נכתבו ללא כל קשר אליכם, והם מבוססים אך ורק על אסוציאציות פורחות באוויר הקיץ הישראלי.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו