תשמע, אני הולכת ברחוב, וכל הזמן: 'מאדאם פלאפל, אפשר להצטלם איתך?' אני תמיד עונה כן, הרי אני לא בר רפאלי, ברור שאפשר להצטלם איתי.
"אני נוסעת באוטובוס, אומרים לי: 'את נהדרת, עשית את התוכנית, מה זה הצחקת אותנו'. בשבוע שעבר טסתי עם דודה שלי לפולין - הדיילים ואנשי הביטחון זיהו אותי. אפילו בכיכר בקרקוב עצרו אותי כמה ישראלים".
בין כל משתתפי העונה הנוכחית של "מאסטר שף", רוחמה הרשדורפר גנבה את הפוקוס עוד בשלב האודישן. כבר אחרי הופעה אחת על המסך היא התקשתה לצאת מהבית בלי שיזהו אותה. אבל למלכת הפלאפל החדשה אין שום כוונה לנטוש את חיי החופש הפנסיונריים שלה כדי להיכנס מחדש לעסקי הכדורים.
"העתיד כבר מאחוריי, ובכלל, אין הרבה רווח בפלאפל", הסבירה לי רוחמה השבוע, כשהיא מתרווחת על הספה בסלון הבית של בתה ברמת השרון. "גם אם תמכור מנה ב־20 שקל, כמה רווח יישאר לך? כדי למכור הרבה צריך פועלים, וצריך לשלם לפועלים.
"אין לי רמה של חמישה כוכבי מישלן. אני מבשלת טעים ואסתטי ויפה, מכלום אני עושה משהו. בכלל לא האמנתי שאכנס לתוכנית. יש כל כך הרבה צעירים שנוסעים ורואים ויש להם מאכלים אחרים. ולי יש את המאכלים של הבית, את המאכלים של הסבתות.
"אני לא אוהבת לאכול במסעדות. הלכתי פעם למסעדה, ביקשתי רק עגבנייה, בלי כל הסלט שמוכרים איתה. אמרו לי 'אין, אסור לנו לתת לך רק עגבנייה'. אני באתי לאכול, אבל הוא רק רצה למכור. זאת בעיה.
"לכן לא האמנתי שאתקבל, ושזה יתפתח כמו שהתפתח. כל אחד בא ל'מאסטר שף' עם סיפור חיים עצוב - זה בוכה, זה חולה, זה מת, זה יתום. ואני באמת, גם יתומה וגם אלמנה וגם גרושה, אבל אני כבר בת 77, אז על מה יש לי להצטער? היו לי חיים מלאים ותוססים, ביליתי ונסעתי בעולם, ראיתי דברים ועזרתי לאנשים".
"את הבנת מה שצריך". רוחמה ב"מאסטר שף"
רוחמה נולדה באוגוסט 1941 בראשון לציון למשפחה של יוצאי תימן. "סבא שלי היה מאמץ יתומים, ויום אחד מישהו ביקש ממנו לחתן יתום, שהיה בבית סוהר בתימן וברח. אז סבא חיתן אותו עם אמא שלי. אני נולדתי כשהיא היתה בת 16.
"הם בכלל לא התאימו. אמא היתה פייטרית שלא רצתה להתחתן. אישה משכילה שידעה קרוא וכתוב, עבדה בבית חולים ועשתה פעולות במחתרת נגד הבריטים. אבא שלי היה עולה חדש שחשב שהוא עדיין בתימן. הם בכלל לא התאימו מבחינה מנטלית. ובאמת, כשהייתי בת 3 הם התגרשו.
"אמא שלי היתה צריכה לעבוד ולפרנס שתי בנות, ולכן אני ואחותי הקטנה גדלנו אצל סבא וסבתא. זאת היתה משפחה נהדרת. היה לנו מפתח על אדן החלון, ומי שרצה מקום לישון היה לוקח את המפתח באמצע הלילה ונכנס לישון. היינו קמים בבוקר ורואים מישהו ישן בבית. איזה כיף. שמחתי לגדול בבית כזה.
"היינו הולכות לרעות פרות עם סבתא, קצרנו איתה חיטה, ומהקמח היא היתה עושה לחם כל יום. סבא שלי היה שוחט, והיתה לו מכולת. הוא היה הרב של ראשון לציון, ממכובדי העיר, יש אפילו רחוב על שמו, 'הרב שלום סיבהי'. אגב, סבא שלי והסבא של יגאל בשן אחים. גם יזהר כהן הוא בן דוד שני שלי.
"למדתי מסבא שלי לשחוט. יום אחד באה אישה עם התרנגולת שלה, וסבא לא היה, אז שחטתי אותה בעצמי, אבל לא מספיק טוב. התרנגולת התחילה לרוץ ככה בחצר. סבא שלי הגיע, התנצל, אמר לאישה הזאת 'היא עוד ילדה, היא תלמד לשחוט', ונתן לה עוף אחר.
"כשהייתי בת 10, כאבה לו השן, והוא ביקש ממני לעקור לו אותה עם פלייר".
ועקרת?
"בטח. והוא אמר: 'את צריכה להיות רופאת שיניים".
היא זוכרת עד היום איך הנשים יוצאות תימן היו שופכות מים על החיילים האנגלים כשהטילו עוצר ולא נתנו להן לצאת מהבית לעבוד. זוכרת את הקמת המדינה, וגם את היום ההוא בשנת 1955, שבו מצאו נפט בשדה חלץ שבנגב וכולם רקדו ברחובות.
במלחמת השחרור, בהיותה בת 7, נדדה עם אחותה הצעירה אורה לבית דודתן בכפר סבא, בגלל הפגזות על ראשון לציון מכיוון רמלה. אבל כשפגזים החלו ליפול גם על כפר סבא, עלו הילדות על אוטובוס בחזרה לעיר מגוריהן. ליד צומת חולון החל מסוק אויב לירות על האוטובוס שבו נסעו; הן התחבאו מתחת לאוטובוס, עד שהמסוק הופל.
במשך כל השנים שמרו רוחמה ואחותה על קשר עם אביהן. "אחרי הגירושים, אמא שלי היתה לוקחת אותנו לפרדסיה, ואבא היה בא לשם עם חמור ועגלה כדי לאסוף אותנו לבית שלו במושב גאולים. לא היו אז אוטובוסים או רכבות, אפילו לא היה כביש גישה למושב.
"אבא התחתן שוב, ונולדו לו שישה ילדים - אחים נפלאים, אני בקשר איתם. גם אמא שלי התחתנה שוב, עם בחור רומני בשם פרדי, ומהם יש לי עוד שלושה אחים".
• • •
היא גדלה בבית ממוצע. "לא היה חסר אוכל בבית, כי סבא היה שוחט, והיו לנו לול ורפת ופרות וגבינות וחמאה. לא הייתי ילדה רעבה. אבל באותן שנים היה בארץ צנע, ולא יכולת לקנות נקניקים, למשל.
"כשסבתא היתה שוחטת עוף לשבת, היא היתה שומרת את הכבד על הסיר של המרק ואומרת: 'מי שתגיע ראשונה מבית הספר תקבל את הכבד'. ברגע שהיה צלצול, אני, אחותי ושתי הדודות הצעירות שלנו, שהיו בנות גילנו, היינו רצות כמו ב'מירוץ למיליון', מגיעות יחד הביתה, והיא היתה חותכת את הכבד ומחלקת אותו בין ארבעתנו".
כשהיתה בת 12, אמא של רוחמה שלחה אותה ואת אחותה לקיבוץ גשר הזיו שבצפון, בשל טיבו של בית הספר המקומי. כעבור חמש שנים, לאחר שהשלימה את לימודיה, חזרה לבית סבה ועזרה לו בניהול המכולת.
בצבא שירתה כחובשת בחיל האוויר, ולאחר השחרור קיבלה הצעה לנסוע לשווייץ ולעבוד בתור "או־פר" אצל משפחה ישראלית. ב־1964 ארזה מזוודה והפליגה על אונייה לאירופה הנוצצת. שנה וחצי העבירה בז'נבה, בטיפול בילדים.
"חיים תוססים". רוחמה בצעירותה
"בשווייץ פתאום ראיתי כבד בכמויות. שפע מסוג אחר. ישר קניתי לי קילו, הקפצתי על המחבת ואכלתי הכל לבד".
מז'נבה המשיכה לפריז וללונדון, חזרה ארצה והתגייסה למילואים כחובשת במלחמת ששת הימים ("טיפלתי בטייסים פצועים"). אחר כך מצאה משרה בתור כתבנית של שר הבריאות דאז, ישראל ברזילי (זה שעל שמו נקרא בית החולים בעיר מגוריה, אשקלון).
משם נסעה לבלגיה, תחילה כדי לעבוד אצל אותה משפחה שוויצרית שאצלה עבדה, ואחר כך פשוט השתקעה בבריסל. היא הפכה לכוכבת של מועדון "ג'רוזלם אוף גולד", לשם יצאו יהודי בריסל לבלות.
במועדון החלה בקריירת זמרה, הוזמנה לאירועים רבים של הקהילה היהודית וביצעה על הבמה שירים ישראליים של אחרי המלחמה, כשהיא מלוּוה בתזמורת. באותו מועדון גם הכירה את בעלה ז'ילברט, יהודי בלגי, בן לניצולי שואה, שעבד בתחום היהלומים. הוא ראה אותה שרה והתאהב.
את הביקור הראשון שלו בארץ היא מתארת כ"הלם תרבות". "עשינו לו חינה, מסכן (מתפקעת מצחוק). באו איזה ארבעה טנדרים של המשפחה שלי, עם פחים ו'קולולו', והוא קצת נבהל מהאינדיאנים האלה עם החילבה במרק.
"אחרי כמה שבועות הוא התרגל, והתחיל לספוג קצת מהמנטליות הישראלית. אצלי, לעומת זאת, החזרה לארץ קלקלה אותי. פתאום היה לי מוזר לעמוד כאן בתור בלי להידחף".
• • •
אחרי החתונה הם חזרו לבריסל, וב־1969 פתחו שם את "קפה דיזנגוף", קפה־מסעדה שמשך הרבה יהודים וישראלים. "שם התחלתי להכין פלאפלים. בכל יום שישי עשיתי קבלת שבת, ארוחה ב־150 פרנק שכללה קידוש, מרק, מנה עיקרית וקומפוט. כל שבוע היה מלא והיתה אווירה טובה.
"הייתי שרה שם שירים בעברית, עד שיום אחד בא מישהו בחליפה ודרש תמלוגים על השירים. אמרתי לו, 'אבל אלה שירים בעברית, למה שהבלגים ייקחו את הכסף הזה?' כשהבנתי שצריך לשלם על כל שיר שנכתב ב־40 השנים האחרונות, הסברתי לו שאלה בכלל שירים מהתנ"ך שכתב שלמה המלך לפני 3,000 שנה. בסוף הצלחתי לשכנע אותו לבטל את התשלום".
ב־1970 נולד בנה הבכור, גיא. כעבור חמש שנים נולדה הבת קרולין. כשגידול הילדים הקשה על העבודה בבית הקפה, החליטו רוחמה וז'ילברט למכור את העסק, והיא התחילה לעבוד בשוק של בריסל, בבית מלאכה לשמלות שהפעילה חברתה.
"היינו מאוד חרוצות, תופרות שמלות בלילה, ואז מוכרות 70-60 שמלות ביום - את כל המידות, כמו לחמניות".
ב־1978, בחגיגות יום העצמאות ה־30 של מדינת ישראל, התבקשה רוחמה להכין פלאפל ל־4,000 אורחים באירוע של הפדרציה היהודית בבריסל. במשך השבועיים שקדמו לחגיגה היא גלגלה, בעזרת צוות עובדים, 24 אלף כדורי פלאפל והקפיאה אותם. מכאן ועד לעסק למכירת פלאפל הדרך היתה קצרה.
רוחמה שכרה מקום ברחוב צדדי במרכז בריסל, וכעבור יומיים כבר פתחה את העסק שלה.
"הכל אצלי היה טרי". רוחמה בעסק שהקימה בבריסל
"הכל אצלי היה טרי, הייתי ממלאת את הפיתה בכדורים. לא יכולתי לשלם על עובדים, אז בהתחלה אני וז'ילברט היינו עובדים - אני הייתי ישנה ביום ועובדת בלילה, מ־6 בערב עד 5 בבוקר. היו באים המון אנשים שעובדים בלילות. פועלים אחרי יום עבודה בבית חרושת, שוטרים, עיתונאים.
"הבעיה היא שאני הייתי התבלין של הפלאפל, אז הייתי ממש צריכה להיות שם בשביל שהעסק ילך. אנשים באו בשביל החוויה, כי הרי הם לא ידעו בכלל מה זה פלאפל. הקליינטים נתנו לי כוח. תמיד היה תור של אנשים, וכולם קראו לי 'מאדאם פלאפל'. הייתי כמו אמא עבורם, מכינה להם תה עם נענע שהם היו קוראים לו 'תה עם סלט'.
"עשיתי מהפכה בבלגיה. לפניי היו רק המבורגרים וגבינות. אמנם היה אחד שמכר פלאפל באנטוורפן, ואני למעשה פתחתי קצת אחריו, אבל הייתי הראשונה בבריסל. היום כל בלגיה זה שווארמות ופיתות".
• • •
לא רק פלאפל היא מכרה. "נתתי לבלגים לאכול דברים שלא אכלו קודם. תבשילים, דגים, שניצלים, סיגרים, כבד עוף, סופגניות בחנוכה.
"פעם איזו בלגית התעקשה לקבל המבורגר, אז לקחתי את הבשר של הקבב, עשיתי אותו עגול כמו המבורגר ומכרתי לה. הסברתי לה שהפיתה היתה קודם לחמנייה שמעכתי כדי שלא תנזל מהצדדים. כשהיא ביקשה מיונז הלהבתי אותה על 'מיונז מיוחד משומשום' - טחינה. למחרת היא באה שוב, היה לה טעים.
"הייתי מכינה גם עוגות בחושות. שוקולד, אגוזים, גבינה, תפוחי עץ. כולם מתו על העוגות. כשלא כולן נמכרו, לא זרקתי. הייתי עוטפת מנות בצלופן, ולמחרת מוכרת עוגה יבשה עם קפה חינם. ובאמת אנשים היו קונים.
"הייתי אומרת להם, 'תטבלו אותה בקפה כי היא יבשה'. היו מכניסים את העוגה לכוס, לא היה נשאר קפה - היא ספגה הכל. אז כל אחד היה חייב לקנות עוד קפה, כדי לעכל את העוגה. אתה מבין? לא רימיתי אותם: קפה עולה 35 פרנק, עוגה עולה 50. יותר טוב לי למכור את העוגה מאשר את הקפה.
"לידי ברחוב היו דיסקוטקים. קליינטים שיכורים ובחורות שעובדות בלילה היו שולחות נהגי מוניות עם רשימה: ז'קלין רוצה בלי טחינה, ההיא רוצה עם חריף.
"כל הישראלים היו נפגשים אצלי, יושבים וצוחקים. נשים שהגברים שלהן חזרו הביתה בלילה תמיד ידעו שהם בילו אצלי, בגלל הריח של הפלאפל.
"לפעמים היו אנשים שניסו לברוח בלי לשלם, אבל אז הייתי נותנת שריקה חזקה, והמאבטח שעמד בכניסה למועדון הסמוך מייד תפס אותם. גם השוטרים נתנו לי כבוד, כי הייתי בחורה שעובדת לבד בלילה".
שמונה שנים היא הפעילה את העסק, כשסביבה נפתחו עוד ועוד עסקים מתחרים, שניסו למכור את הכדורים המבוקשים במחירים מופחתים.
"יום אחד גיסי בא לבקר אותי. סגרתי את הדלתות והשארתי פתק שאני חוזרת ב־21:30. כשחזרנו, הוא לא האמין: תור של אנשים. אמרו לנו: 'ראינו שאת לא פה, עשינו סיבוב וחזרנו'. ותבין, היו מלא עסקים של פלאפל באותו רחוב, אבל כל מי שניסה לאכול במקום אחר, תמיד חזר אלי.
"מכל אירופה באו לאכול אצלי פלאפל. אנשים ותיירים שאכלו אצלי כשהיו ילדים זוכרים את זה עד היום ושולחים לי לפעמים הודעות בפייסבוק. למשל, מישהי שאבא שלה לקח אותה מפרנקפורט לבריסל רק בשביל הפלאפל שלי".
• • •
לקראת סוף שנות ה־80, נפרדה רוחמה מבעלה, ואחרי שני עשורים באירופה חזרה לישראל עם שני ילדיהם. "ראיתי שלא אגיע איתו לשום מקום. העבודה קלקלה לנו את החיים, לא היו לנו חיי משפחה בכלל. אני הייתי עובדת בלילות וישנה בימים, והוא היה שומר על הילדים, לפעמים עובד איתי, לפעמים עובד במקומות אחרים. איך אומרים, כשיוצא כל המיץ מהתפוז - זורקים את הקליפה.
"אם היה לי בעל אחר, הייתי היום אימפריה שלמה של פלאפל בכל אירופה, כמו מקדונלד'ס. אבל אני בניתי ובעלי היה הורס; הורס תרתי משמע. בן אדם מקסים ונוח, אבל ממש לא אחראי. לא היה שותה, לא היה מעשן, אבל אהב לשחק בקזינו והיה בזבזן גדול. הוא נפטר לפני 13 שנה והיה אבא נהדר, גם אחרי הגירושים".
"אני לא לבד אפילו לרגע". רוחמה הרשדורפר // צילום: אריק סולטן
בתה קרולין (44) חזרה לבלגיה אחרי שירותה הצבאי, התחתנה, ילדה שתי בנות, ואז חזרה לישראל והשתקעה כאן. היום היא מתגוררת ברמת השרון ועובדת במכירות. הבן הבכור גיא (49) חזר לבלגיה בגיל 17, וכיום עובד כשוטר, נשוי ואב לשניים.
אחרי החזרה ארצה למדה רוחמה ניהול משק, וניהלה במשך 13 שנים מכבסה של בית מלון. בהמשך קנתה דירה באשקלון ויצאה לפנסיה.
"בפנסיה התחלתי לחיות ולצאת. נסעתי הרבה לאירופה, גרתי אצל הילדים, טסתי לארה"ב פעמיים למשך חצי שנה כדי לעזור לאחותי, שמתגוררת שם ועובדת בקייטרינג".
עד לאחרונה היא היתה משחקת ברידג' במתנ"ס השכונתי, אבל מספר המשתתפים הצטמצם משבוע לשבוע. "פתאום אחד חלה, אחר מת, ההוא אשתו נפטרה והוא בדיכאון, ולאחר יש אלצהיימר. כמה עברו לבית זקנים, ולאט־לאט כולם נגמרו.
"נשארנו רביעייה. אחרי שבוע מישהו קיבל התקף לב ומת, ואי אפשר לשחק יותר ברידג', כי צריך לפחות ארבעה.
"פעם היה עניין, היום אף אחד לא דופק לי יותר בדלת. ואני אוהבת אנשים, אני צריכה חברה כל הזמן, אחרת זה קשה".
מה עם גבר בחייך?
"מאז הגירושים היה לי דווקא איזה ידיד במשך הרבה שנים. יזיז, ידיד, איך שתקראו לזה. אדם נחמד מאוד, שהיה יוצא איתי, לוקח אותי לחו"ל, בן אדם על רמה. אירופאי. התאימו לו הגינונים שלי. לצערי הוא נפטר לפני שלוש שנים".
• • •
הבת קרולין היא גם זו שרשמה את רוחמה לעונה השמינית של "מאסטר שף" (קשת 12, ימים א', ד', 21:15). השבוע היא כבר הבטיחה את מקומה בין 16 המתמודדים בשלב הנבחרת, ואפילו עברה את המשימה הראשונה.
"במשך שנים, המשפחה המורחבת הפעילה עלי לחץ להשתתף בתוכנית. כל הזמן אמרו לי, 'תלכי ל'מאסטר שף''. הנכדות שלי, האחיינים שלי, אנשים שהתארחו בארוחות שבישלתי. אז השנה כבר לא עמדתי בלחץ.
"לפני האודישן הראשון (שלא מצולם; נ"ו), הנכדה שלי אמרה: 'סבתא, תעשי להם חציל במיץ עגבניות ואת הפיתות שלך וסחוג, ותראי שהשופטים ימותו על זה. קמתי ב־5 בבוקר, לשתי את הבצק של הפיתות, הכנתי את הטחינה, חצילים וכבד קצוץ. הכנתי מנה קטנה, שמתי בעגלה של השוק ונסעתי באוטובוס לאודישן. הבוחן הריח את הפיתה ואמר: 'את הבנת מה שצריך'. אחת הגיעה עם סיר מלא אורז, אחת עם דגים קרים. ועברתי".
יזהר כהן פרסם בחודש שעבר פוסט בפייסבוק, שבו כתב: "רוחמה 'מאדאם פלאפל', שהיא בת דודה שנייה שלי ושל יגאל בשן (כן, אנחנו משפחה), ביקרה אצלי בחנות ונתתי לה עצות מועילות לפופולריות שלה ב'מאסטר שף'. אותי היא לא הפתיעה, כי אני מוקסם ממנה מאז שאני ילד.
"בכל ההופעות הרבות שלי בבלגיה תמיד העליתי אותה לבמה, והיא שיגעה את הקהל. שבוע אחרי הניצחון שלי באירוויזיון הופעתי במופע הגדול שנערך בבריסל לכבוד 30 שנה למדינת ישראל, השמירה היתה חסרת תקדים וכל האזור היה סגור בסגירה ביטחונית הרמטית, רק לרוחמה המשטרה פתחה את המחסומים, והיא הגיעה אלי עד הבמה, דקה לפני שאני עולה להופיע, עם מנה פלאפל ביד. כנראה דאגה שאולי אני רעב, חס וחלילה.
"היא אדם נדיר, שאלוהים מילא באור. האור הזה מופץ בטבעיות לכל מי שפוגש בה וגורם לו חיוך ואושר".
• • •
לקראת סוף הראיון מתקשר אליה אחד מאחיה ומבקש שתבוא להתארח אצלו בסוף השבוע. על הדרך הוא גם מצליח לסחוט ממנה התחייבות להכין פלאפלים לכל המשפחה. "הבת שלו, ענבל, פתחה לי חשבון אינסטגרם לפני חודש. היא מעלה לשם תמונות ישנות בשחור־לבן, בישולים שלי מהמטבח ודברים משעשעים שקורים לי".
את שמחה שחזרת לישראל?
"מאוד. אם לא הייתי חוזרת, לא הייתי מסתדרת. הצלחתי לקנות כאן דירה, הילדים שלי גדלו בארץ. אני לא יודעת אם בבלגיה הייתי מגיעה למצב שבו אני נמצאת היום, גם כלכלית וגם חברתית.
"אני מתארחת הרבה אצל אנשים, הם אוהבים שאני באה. יש לי מפתחות לאיזה שישה בתים של בני משפחה וחברים, מתל אביב עד צור יגאל - ששם בכלל אין מפתח, יש דלת שפותחים עם האצבע, והיא מזהה את האצבע שלי. כולם מזמינים אותי להיות איתם, אז אני לא לבד אפילו לרגע. ואני מאוד מאושרת מהחיים".
nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו