השבוע קיבלתי הודעה באינסטוש מאמא של נועה (שם בדוי). היא סיפרה לי שהילדה עומדת לחגוג בת מצווה, שהיא יודעת שיש לי נשמה טובה ושהיא זקוקה לעזרתי כי היא חסרת אונים.
הזדקפתי בכורסא והכנתי את עצמי לקרוא משהו קורע לב. אולי אין להם כסף לחגוג, אולי עושים עליה חרם, אולי היא חולה. העיניים שלי ריצדו במהירות מימין לשמאל, להגיע כבר לעוול הנוראי - לשורה התחתונה.
ובכן, לאמא של נועה אין קשרים למפורסמים, זו הצרה. היא ניסתה להשיגם בכל דרך, אך נכשלה ועכשיו היא מפחדת שלנועה לא יהיו סרטוני מזל טוב כמו לכל החברות. אז היא נתנה לי שמות של סלבס ושלחה אותי להשיג ברכות.
זו לא הפעם הראשונה שהורים מגיעים אלי, חיוורים ובהיסטריה אמיתית, שמא לא ישיגו סרטונים. וואלה, קשה לראות אנשים מבוגרים ומצליחים "יורדים על ארבע" ומתחננים, אבל בעיניהם זוהי משימת חייהם, שתקבע אם הם הורים טובים.
והסלבס? מצלמים ובוכים. כבר אסור להם להגיד לא או להתחמק. זה יהפוך אותם לרעים, לסנובים, במקרים מסוימים לאכזריים. איך הם מעזים לסרב לשמח ילד או אדם חולה? והבקשות נערמות, כי זה הפך לסטנדרט מחייב. עשרות ביום, אולי מאות. הם חוזרים מיום עבודה ובמקום לנוח לרגע ולהקדיש זמן למשפחה הם עבדים של ה"מוסר", של הצפייה.
אבל אם תשאלו אותי, בראש קורבנות תעשיית הסרטונים עומדים הילדים. מגיל אפס מלמדים אותם לרצות דברים מזויפים, ברכה מאדם שלא מכיר או אוהב אותם, שאמרו לו איזה שם לומר רגע לפני ה"פליי", שלא מתרגש מיום ההולדת שלהם, שלא ידע בכלל שהם קיימים. אדם שאמר את אותם דברים לקוניים רק לפני רגע לעוד עשרה אחרים. אדם עייף שאומר "יאללה, בואו נסיים עם זה" כשצריך לצלם שוב כי התבלבלו לו המילים. שמחייך לא מבפנים.
יותר מזה, יש זמר (לא אציין את שמו כי הם ממש לא אשמים במצב שאליו הגענו אליו ולא ראויים לשיימינג), שהכין מראש סט סרטונים עם כל השמות הנפוצים, וכל פעם שמגיעה אליו פניה שולפים את השם המתאים ושולחים. אתם קולטים?
זה לא שאני לא מבינה איזה כיף זה להרגיש שאדם שאתה מעריץ "מדבר אליך", זה לא שאני לא מבקשת סרטונים בעצמי, אבל פתאום זה היכה בי - לא רק שההורים והמפורסמים עבדים של המנהג הזה, אנחנו פשוט משקרים לילדים.
כשיהיו לי ילדים אסביר להם מה עומד מאחורי כל תעשיית הפייק הזו, אסרב לשתף איתה פעולה ואלמד אותם לשאוף ולרדוף אחרי מה שאמיתי. הם בטוח יבינו.
ובטוח ישנאו אותי.