מה צריך להיות אדם כדי להיקלע לסביבת מחבל חמוש, ובמקום לברוח - להתנפל עליו בכיסא, במטרייה, במגש פיצה, בעגלת סופר, בגוף עצמו? מה יש בישראלים הללו, שיקבלו ביום רביעי את "אות מגן ישראל" בטקס חגיגי במסגרת כנס "שורת הדין" השלישי לדיני מלחמה? 14 לוחמים אזרחים יקבלו את האות, שמחולק זו הפעם השנייה, ביניהם כאלה שחירפו נפשם למען הצלת אחרים - ארי פולד, ינאי ויסמן, חיים סמדר והרב אחיעד אטינגר ז"ל - ובני המשפחות שלהם יקבלו את מגן ההוקרה בשמם.
הם נקלעו למקום סכנה. לא לבשו מדים בזמן האירוע. היחיד שיקבל את העיטור על פעולה שעשה במדים הוא בכלל אזרח אמריקני: קצין המשטרה האמריקני טימות'י מאטסון שחתר למגע עם המחבל בבית הכנסת בפיטסבורג, פנסילבניה, נורה כמה פעמים במהלך הקרב, המשיך להילחם במחבל עד הכרעתו - ובכך מנע את המשך מסע הרצח, שגבה חיי 11 גברים ונשים. מאטסון נפצע באורח קשה, ועקב הפציעה יגיעו בני משפחתו לקבל את הפרס בשמו.
בישראל מחולקים עיטורים שונים לאזרחים על אומץ לב שגילו במהלך אירועי טרור: מטעם ראש הממשלה, המשרד לביטחון הפנים, משטרת ישראל; אבל הם אקראיים ואינם מקיפים. בארגון שורת הדין, שנלחם בזירה המשפטית עבור מדינת ישראל ואזרחיה, מנסים לא לשכוח אף אחד. את חיים סמדר ז"ל, מאבטח בסופרמרקט בקריית יובל שנצמד למחבל עם חגורת נפץ ומנע ממנו להיכנס אל הסופר, כשהוא מקפח את חייו ומציל חיים רבים; את א' ו־מ', בני זוג פלשתינים שסייעו להציל חיים בפיגוע ירי באזור הר חברון; את שלומי מדר, שהכניע מחבל באמצעות מגש פיצה גדול מעץ. אלו ואחרים יקבלו את תעודות ההוקרה בטקס הקרוב.
אלופי הדיסקוס
בפיגוע לפני שלוש שנים נפתחה אש רצחנית במתחם שרונה. שני מחבלים הרגו חמישה ופצעו 16. חגי קליין, איש מכירות רמת־גני בן 31, פסע אל עבר אחד המחבלים והיכה אותו באמצעות כיסא. המחבלים הופתעו, שמטו את אחד מכלי הנשק שלהם והחלו לברוח.
חגי, היום בן 34, נכנס אל החדר שבו נערך הראיון ומספר שמכאן הוא ממשיך לתל השומר: הכדור שחצה את גופו, בין הלב לריאות, ממשיך לגבות מחירים. הוא זקוק לטיפול ולהשגחה.
זירת הפיגוע בשרונה ב־2016 // צילום: יהושע יוסף
לידו נמצא עופר ליברמן (59), מנהל החקלאות בקיבוץ ניר עם ותושב הקיבוץ זה ארבעה עשורים. כלי הלחימה האלטרנטיבי שלו הוא הדיסקוס, כלי חקלאי: בכל פעם שמשתוללת שריפה שפרצה בגלל בלוני נפץ ותבערה, ליברמן וחבריו רצים אל השדות, חותרים למגע עם האש והופכים את האדמה באמצעות טרקטור, כדי לתחם את הלהבות ולמנוע מהן להתפשט.
בכיסא שלידו מתיישבת אפרת אטינגר (20), שתקבל עם משפחתה את האות עבור אביה, הרב אחיעד אטינגר ז"ל, שנרצח לאחר שחתר למגע עם מחבל בצומת אריאל. הרב אטינגר סובב את רכבו מנתיב הנסיעה הנגדי כאשר ראה את המחבל יורה באזרחים, ניסה לנטרל את המחבל באמצעות אקדחו, נפגע אנושות, ונפטר בבית החולים לאחר יממה.
זירת הפיגוע באריאל במארס האחרון // צילום: קוקו
מהעבר השני של השולחן מצטרף אלינו רפי בביאן (58), קב"ט המועצה האזורית שדות נגב, איש קיבוץ עלומים, שמייצג את הרבש"צים, הלוחמים בטריקו, שאל כלי ההגנה שלהם התווספו בשנה וחצי האחרונות הגרוריות: מכליות מים קטנות שנגררות אחר ג'יפ הרבש"ץ ונותנות מענה ראשוני בלחימה בדליקות, עד להגעת כוחות ההצלה.
ארבעה ישראלים שעומדים במדרגה אחרת מאיתנו. אני מנהלת איתם שיחה על הקרבה ותעוזה, על הקרב החדש, בכלים לא שגרתיים. ארבעה סיפורים מבין רבים.
"לא צריכים גיבורים מתים"
"סמוך לאירוע זיהו אותי ברחוב, היום כבר פחות", אומר קליין, משווק באון־ליין במקצועו, "כשהשתחררתי מבית החולים לפני שלוש שנים לא ציפיתי שאמשיך לשלם מחיר פיזי כבד כל כך. אני מטופל בתרופה ביולוגית ניסויית, יש לי בעיה בלב בעקבות הפציעה. טראומה נפשית? לא. הייתי אקטיבי, לא חסר אונים".
ביוני 2016, שעת ערב, ישב קליין לארוחת ערב במתחם שרונה עם ספר בידו. האירוע שהוא מתאר באריכות התרחש שניות ספורות. "שמעתי רעש. הרמתי את הראש מהספר. מעבר לזכוכית ראיתי אדם בחליפה שלא מותאמת למקום ולזמן, מי שמכיר את שרונה מרקט מבין שזה יותר מדי אלגנטי. באותו שבוע היה בארה"ב אירוע ירי המוני, כך שכשראיתי אותו מכניס מחסנית לנשק מאולתר, הדבר הראשון שעלה לי בראש זה שהוא משוגע, לא מחבל, ולכן הנחתי שהוא לבד".
עו״ד ניצנה דרשן לייטנר, נשיאת ארגון "שורת הדין" // צילום: יוסי זליגר
קליין קפץ לעברו מתוך המסעדה עם הכיסא שלו. רק בדיעבד התברר לו שחצה בדרך קנה של מחבל שני שהיה שם. "חטפתי כדור מטווח אפס. הרגשתי שנגמר לי האוויר ואז הורדתי עליו את הכיסא ורצתי משם". בשניות שבהן העסיק קליין את שני המחבלים החנוטים בחליפות, הספיקו יושבי המסעדה לברוח מהמקום. אחרי הפיגוע נוצר קשר בין קליין לבין אזרחים שהיו במקום וניצלו, וגם חלק ממשפחות ההרוגים, שביקשו להודות לו.
יכולת להסתתר מאחורי הבר הגבוה או לברוח.
"בדיעבד התברר שלא קראתי נכון את תמונת הקרב. חשבתי שיש לי יתרון טקטי כי הגעתי מגב המחבל, וחשבתי שהוא משוגע שנמצא שם לבד. הסבירות ששני משוגעים יחברו יחד וישיגו נשק היא אפסית. האם הייתי עושה את אותו הדבר אם הייתי יודע שיש שם שני מחבלים? הייתי בוחן את זה יותר בזהירות.
"ידעתי שהוא יכול להסתובב אלי ולירות בי, אבל לא הלכתי לפעולת התאבדות. קיבלתי החלטה בשברירי שנייה. בתקופה מסוימת לא הבנתי את הרעש סביב 'מעשה הגבורה' שלי. ככה חינכו אותנו כחיילים, לחתור למגע. אחד המפקדים שלי בצבא אמר שהחינוך לחתירה למגע היא כשיש נשק מול נשק, ואני לא הייתי חמוש. ושאם לא הייתי חותר - לא היו מאשימים אותי. אבל זה עולם הערכים שעליו גדלתי. כמה זמן אירוע כזה יכול להימשך כשאין מי שמסכל אותו, גם במחיר של סיכון עצמי?"
באופן מקרי, קליין נדרש לשאלה הזאת עוד טרם האירוע: ינאי ויסמן, שנרצח כשנאבק בידיים חשופות במחבל חמוש ב"רמי לוי", יקבל גם הוא את אות מגן ישראל בטקס ביום רביעי. בבית משפחת קליין התעורר דיון על האירוע שבו נרצח ינאי, שנתיים לפני הפיגוע בשרונה. "אמרתי אז לאחותי שאין שאלה, ברור שצריך לעשות מה שאפשר. כשהתעוררתי מההרדמה אחותי אמרה: 'לא ייאמן שבאמת עשית את זה'.
"ברמה הטקטית, יותר הגיוני לרוץ אל המחבל מאשר להתכנס בפינה ולחכות שהוא יבוא אליך", אומר קליין, "ראינו בפיגועים בארה"ב: כשלא מתעמתים עם המחבלים, יש להם זמן להגיע לכל מי שמתחבא. זה מסתיים רק אם מישהו מנטרל אותו".
מאז הפיגוע הוא הולך עם אקדח אישי צמוד. "זה לא אידיאלי להסתער על מחבל חמוש בנשק חם באמצעות כיסא. לא אידיאלי לייצר גיבורים פצועים או מתים".
מחרשות במקום טנקים
כשאני פונה לרפי בביאן, הוא מתעקש שוב ושוב שאינו מקבל את הפרס אלא בשמם של שאר רכזי הביטחון בעוטף עזה שמוקפצים להילחם בשריפות עם גרורי מים, ומגיעים ראשונים למזער את השריפה עד הגעת כוחות גדולים יותר. הוא ועופר ליברמן, כחקלאים אקטיביסטים ששדותיהם ושדות חבריהם נשרפו, פעילים במאבק גם בזירה הבינלאומית: לאחרונה חזרו מהאג, שם הגישו נגד חמאס תביעה בבית הדין הבינלאומי על הצתת שדותיהם.
"הפטנט החדש של בלונים ושריפות יוצר נזק משמעותי יותר מאשר מאה דונם גידולי שדה", אומר ליברמן בכאב, "משפחה עם שלושה ילדים שנוסעת במכונית וחווה שריפה של שדה חיטה, זו פגיעה קשה. ממארס 2018 אנחנו במלחמת התשה. העולם חייב להבין שזו מלחמה נגד אזרחים. מי ששולח בלון עם מטען חבלה לא מחפש לפגוע בחיילי צה"ל, אלא בנשים ובילדים.
"כוח האש חזק מאוד. הדרך היחידה לעצור אותה היא לתחם אותה, לסגור אותה באמצעות דיסקוס שהופך את האדמה. הטרקטור אפוף עשן ולהבות, הצמיגים יכולים להידלק במהירות, האש יכולה לשנות כיוון, תחושה של סכנת חיים אמיתית. את הטנק בשדה הקרב מחליפים היום גם כלים חקלאיים שעליהם דגל ישראל".
שריפה בעוטף עזה. "לא יעיפו אותנו מהבית"
"סופת אש עוצמתית, עם חומר בעירה יבש", מתאר בביאן את שדות החיטה הבוערים, "עצם היציאה לשטחים פתוחים מול רצועת עזה, תחת איום של טילי נ"ט בחלק מהמקומות, היא סיכון. הרבש"צים חשופים לכיוון הרצועה, מתרוצצים בשדות. היה חורף מבורך. שדות החיטה גבוהים. משטר הרוחות אחר הצהריים, עם רוחות ערות, מריץ את האש מימין לשמאל. יש סיכון. בקלות יכולים להיפגע אנשים. ביום חמישי האחרון החניתי את הג'יפ רחוק מהשריפה, אחרי שתי דקות ראיתי שהג'יפ כמעט בוער. הרגשתי את החום. לפני חצי שנה נשרף הג'יפ שלי מבלון תבערה שנחת מתחת לרכב בתוך הקיבוץ והעלה אותו באש בתוך דקות. זה קרה לנגד עיניי ולנגד עיני ילדי עלומים. טראומה".
ואולי יש חוסר אחריות בפרסום כתבה כזו, או מתן אותות כאלה. אנשים שלא יפרשו נכון את המצב וישליכו נפשם מנגד בתוך סיטואציה חסרת סיכוי.
ליברמן: "שאלת ההמשך תהיה 'למה אתם גרים שם, למה אתם לא עוזבים'. דגל ישראל תלוי אצלי בחזית הבית כל השנה. זה הבית שלי. אלחם בכל מי שרוצה להעיף אותי ממנו. שמעתי עכשיו את חגי מדבר וכולי צמרמורת. יש לי ארבע בנות, שלוש מהן היו לוחמות, שתיים מהן מפקדות פלוגה. זה חלק מהחינוך. אנחנו לא גרים בשווייץ. יש מספיק אנשים שלא רוצים אותנו פה ותפקידנו לעשות את המקסימום, לפעמים גם מול דברים שהם מסכני חיים. בחלק מהמקרים אתה לא חושב אלא פועל על אוטומט, ובחלק אחר יודע מה רמת הסיכון - אבל האופציה היא להתחבא בשירותים עד שהמחבל יגיע".
קליין: "אני יוצא ונכנס מבתי חולים כבר שלוש שנים. יש אחריות על הדברים שאנחנו אומרים, אבל כשמגיעים לאירוע צריך לחנך אנשים לעשות את אותו הדבר. אנשים אמרו לי 'אתה אידיוט, לא היינו עושים את זה', אבל הסברתי לסבתא שלי בת ה־80 שאם היא יושבת עם חברות בקפה ומגיע מחבל, שיקיפו אותו וימשכו לו באוזניים, כי בסוף אי אפשר לבחור מטרות, אי אפשר לירות לארבעה כיוונים בו בזמן. אז אחת תיפצע. אבל אם מספיק אנשים יעסיקו את המחבל, בסוף הוא יוכרע. לא צריך להיות חזק או טקטיקן אם אתה מוכן להקריב".
"מעבר לזה, כמדינה וכחברה אנחנו צריכים לעשות הכל כדי לא להגיע לסיטואציה שבה פרטים מקרבנו נדרשים להגיב בצורה כזאת, כדי לא להגיע לדילמה של לחתור למגע עם האויב או לא".
בביאן: "חגי זכה. זכה להיות בסיטואציה בזמן הנכון ולצאת משם בחיים. לא צריך לחפש את הדברים האלה. נפלו לידי מרגמות ורקטות. כשאני יוצא לאירוע בשטח, אשתי אומרת לי: תחשוב על אמא שלך, על הילדים שלך. יש לי שני קטנטנים בבית. אבל אני לא נותן לזה לשתק אותי. אגיע לכל מקום שבו יש רבש"ץ שלי או תושב. אני מקבל את האות בשמם של הרבש"צים שהם חוד החנית של הלחימה".
ליברמן: "גם אני. אני לא צריך את הפרס בשביל עצמי. אני נציג החקלאים בעוטף, שמחזיקים את הגבול במקום שלו, כי במקום שבו תעבור המחרשה, שם יעבור הגבול. בניר עם אמרו ב־48' שמעבדים את האדמה עד התלם האחרון. האות נותן לזה הכרה".
אומץ שאין דומה לו
"אבא עשה את הדבר הנכון", אומרת אפרת אטינגר, בתו של הרב אחיעד שנרצח לפני שלושה חודשים כשניסה לנטרל מחבל חמוש, "זה אבא שלי. הוא הוכיח שהדברים שחינך אותנו עליהם לא היו רק דיבורים. לא באנו לעולם כדי לחיות עבור עצמנו, אלא כחלק ממשהו גדול יותר.
"המשפחה שלי משלמת מחיר כבד מאוד, אבל היתה לאבא אופציה להציל חיים. אם הייתי יודעת שהיה יכול להציל חיי אדם ולא עשה את זה, היה לי קשה יותר מאשר עם העובדה שהוא נרצח. אנחנו לא צריכים אותות ועיטורים כדי לדעת שאבא עשה את הדבר הנכון. האות הזה בעיניי הוא למען החברה".
כשבביאן אומר שאביה הפך לשם נרדף לגיבור, עיניה היפות נוצצות. מאז רצח אביה ילדה אחותה בת, נכדה ראשונה, והיא עצמה התארסה. החתונה, בעזרת ה', בעוד כחודשיים. חסרונו של אבא מוחשי וכבד: "יש לי חור בלב. סבא שלי מצד אבא ילווה אותי לחופה במקומו. אני בטוחה שאבא יהיה שם בנשמתו".
"מדהים לשבת פה יחד", אומר לה חגי קליין, "אני בסך הכל נתקלתי בכיסא, אבל אבא שלך סובב את הרכב לעבר המחבל והגיב באופן על־אנושי מול אדם חמוש".
"אנחנו לא מבקשים לעודד אנשים להגן על חיי אזרחים אחרים או להילחם", מדגישה עו"ד ניצנה דרשן־לייטנר, נשיאת ארגון שורת הדין, המעניק את אותות ההוקרה, "אנחנו רוצים להכיר תודה לאדם על מעשה הרואי ולא לחנך את החברה. אי אפשר לדחוף אדם להקריב את חייו למען הצלת רעהו. זה ההבדל בין הצבא לבין האזרחות.
"הנטייה של האזרחים לא להירתע בזמן שיש סכנה לחפים מפשע היא מאפיין חזק של החברה הישראלית. לישראלים יש אומץ, הם אינם חתים מדבר, לטוב ולרע; קופצים לים כדי להציל טובע, נזעקים להציל נוסע מתוך רכב בוער, או עושים את הדבר הנכון בזמן פיגוע טרור. כחברה, יש לנו במה להתגאות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו