הסרט התיעודי "ארצות מולדת" (HOMELANDS) שווה צפייה. בייחוד בישראל, שבה האליטות פיתחו סגידה לכל תומך טרור, והברית של האדום־ירוק הולכת ומתהדקת. אין בסרט חומר נפץ חדשותי; יש שם הרבה ממה שכולם יודעים על המציאות באירופה, תוך התמקדות בצרפת ובבריטניה.
ערים גדולות באנגליה עברו השתלטות עוינת של מוסלמים. העיתונאית העצמאית קייטי הופקינס חושפת בסרט את ההתרחשות בשטח, בגובה העיניים. "ההשתלטות האסלאמית גרמה לאוכלוסיות המקומיות לחיות בחוסר ביטחון", היא אומרת בסצנה על רקע שכונה בריטית טיפוסית שעברה אסלאמיזציה. "אנשים חיים בפחד במקום שהיה ביתם. זהו תיעוד עצוב של זמננו". הסרט הופק על ידי חברת הפרלמנט האירופי מטעם מפלגתו של נייג'ל פאראג', ג'ניס אטקינסון.
"השפה הראשונה בבתי הספר שלנו כבר איננה אנגלית", קובעת הופקינס. "אנשים מפחדים להגיד את האמת. זו לא שאלה של צבע או גזע". היא טורחת להכניס היסטוריה קצרה של אנשי שם בריטים, שהיו שחורים, מהאיים הקריביים או מאפריקה, סבלו מגזענות אך השתלבו בתרבות הבריטית והפכו לאייקונים. כך גם בני העדה הסיקית - שבניגוד לפקיסטנים הם אינם מוסלמים, ומשתלבים בחברה הבריטית תוך שמירה על זהותם.
לאחר שהיא פורסת את המציאות, מתמקדת הופקינס באסון שפוקד זה שנים את הקהילות היהודיות בבריטניה ובצרפת. לגבי צרפת, לפחות, ניתן לקבוע כי התקשורת הישראלית אכן מכסה על האמת. "המוסלמים מנצחים במערכה השקטה נגד יהודי צרפת, וזה קורה מהר", קובעת הופקינס. התקשורת הישראלית מצליחה להעלים רציחות ספורדיות על רקע של אנטישמיות מוסלמית; ורק אם יש פיגוע גדול שאי אפשר להסתיר, מציינים שאולי המחבל נכנס לסופר או לבית הכנסת או למוזיאון משום שאולי הם מסמלים נוכחות יהודית.
אבל זה לא בטוח. אף אחד לא יודע. תופעה חמורה שבה 14 משפחות יהודיות בפרבר כלשהו בצרפת מקבלות מכתבי איום - "עליכם לעזוב" - לא מעוררת תשומת לב בישראל. זה לא מתאים לפרשנים הנכונים ולעיתון הנכון.
השבוע ביקרו אטקינסון והופקינס בישראל. הן קבעו שורה של הקרנות לסרטן. זהו אחד הסרטים מחממי הלב ביחסו לישראל. המסר העולה ממנו הוא כי בניגוד לצרפתים ולבריטים, שאין להם לאן ללכת, ליהודים יש מולדת. זאת ישראל. שורה של עולים מצרפת, מאנגליה ומדרום אפריקה מציינים כמה טוב להם לחיות בארץ, למרות הקשיים.
אז מדוע שני מקומות מרכזיים ברעננה ובירושלים ביטלו ברגע האחרון את הקרנת הסרט ואת האירוע עם אטקינסון והופקינס? קשה להאמין שבישראל הוטל בתוך שעות חרם על סרט פרו־ציוני מובהק, כאשר שבוע קודם מקבל סרט על לאה צמל, שיש לה הרבה דברים טובים להגיד על טרוריסטים אסלאמים, שטיח אדום? ומה בקשר ללארה אל־קאסם שחדרה לישראל על שטיח אדום שנמתח מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ועד בית המשפט העליון?
בגדול, מדובר באותה ברית בין השמאל לאיסלאמיזם הרדיקלי. ציוץ אחד שלוחץ על טריגר מסוים מערער את ביטחונם של פרנסי ערים. נדב איל העביר בטוויטר כותרת שבה ארגון יהודי דורש מקייטי הופקינס להתנצל על כך שהצטלמה עם מכחיש שואה מסוים. זה צילום מקרי לחלוטין. בהשוואה אליה, נועם חומסקי ונורמן פינקלשטיין נמצאים ממש על הרצף של הכחשת שואה.
הצילום ההוא מיקש אותה, אבל בין זה לבין היותה "מכחישת שואה" רובץ אוקיינוס של שקרים. בסרטה יש לא מעט אזכורים לשואה. לעומת זאת, זריקת הסיסמה הפכה לפטנט פלא לסתימת פיות. כן, אפילו מרכז מנחם בגין סירב להקרין את הסרט.
ג'ניס אטקינסון אמרה לי כי הבינה מתוך שיחה עם אנשי מרכז בגין שהם לא ממש צפו בסרט, אלא קיבלו חוות דעת "מקצועית" כאילו מדובר בסרט עם מסרים קיצוניים. למעשה, מאחורי כל יוזמת ההפחדה נמצא אדם בשם טל עופר, חבר ארגון הגג של יהודי בריטניה, שמצא לו כאן בעלי ברית. הרצל מקוב ממרכז בגין טוען, כי הבקשה להקרנה במרכז הגיעה ב־9 בבוקר ביום שלישי. בגלל התגובות השליליות, הוחלט לבטל אותה. לא היה למרכז בגין זמן לבדוק ממש את הסרט, אלא רק ממה ששמעו, בעיקר לגבי העיתונאית קייטי הופקינס. לא רצו להסתבך.
"אף פעם לא קראו לי אנטישמית, ולא מכחישת שואה", אומרת אטקינסון. "זה קרה לי בפעם הראשונה בישראל. אבל זה לא קשור באמת לישראל. זו פעולה של ברית בין אנשי שמאל בבריטניה עם אנשי שמאל בישראל. ב'הארץ' נאמר שכאילו היתה הסכמה מצדנו לביטול ההקרנה, וזה פשוט לא נכון".
ההקרנה הועברה בתוך חצי שעה לבית אצ"ג, מקום לא פחות מכובד. פלר חסון נחום מעיריית ירושלים אמרה, כי "אנחנו נאלצים להכיל בשם חופש הביטוי שבוע שלם של סרטי נכבה, אבל חופש הביטוי לא חל על סרט כמו זה של הופקינס ואטקינסון". HOMELANDS ראוי שיוקרן באחד מערוצי הטלויזיה בישראל, אולי כאן 11? לשם שינוי, זה לא סרט שמחפש ביערות האפלים שרידים לנאציזם, אלא סרט על אסלאמו־פשיזם אנטישמי, בצהריי היום, בכיכר המרכזית.
חוות החיות
חולדאי סבור שהרצל ונעמי שמר לא מספיק טובים ללימודי דמוקרטיה לילדי תל אביב. שמעתם נכון
לרון חולדאי היה בחולדה חבר, או לפחות מישהו מהסביבה הקרובה, בשם עמוס עוז. האיש הפך לסופר מוצלח, משהו בין פלובר לשולוחוב. ולא רק זאת, אלא שהתגלה ככותב מאמרים חזק ובעל היגיון ברזל. לפחות בסטנדרטים של צבר שצריך להתכתב עם יהודים אמריקנים ליברלים ומערכות עיתונים באירופה.
כבר ב־67' ב"שיח לוחמים", ידע עוז שכל הכותל המערבי לא שווה ציפורן אחת של מיכה, בן הקיבוץ, שנהרג בקרבות על ירושלים. מי יכול היה לחשוב על רעיון כל כך מקורי?
מאחורי התחפושת ההומניסטית האנטי־כיבושיסטית הזו, לא קשה לזהות סוג של התנשאות נרקיסיסטית ומגלומנית. חיי צנחן מילואימניק אחד בעבור הכותל! כאילו אין עם יהודי, ואין עליו איום קיומי. זה הסוג המיוחד של הדמגוגיה השלומניקית שצמח ואף פרח ושגשג מאז מלחמת ששת הימים.
חולדאי, ראש עיריית תל אביב, הוכיח השנה שאינו נופל מחבריו כשמדובר במגלומניה. סוג של תחושת עליונות. אני אביא את משאיות הזבל מהחניון שליד רידינג כדי שיפנו את הרצל עם כל ה"אלטנוילנד" שלו, עם כל הציונות המיושנת שלו, ואכניס במקומו את הבעל־שם־טוב מחולדה קו נטוי רמת אביב, וספרונו "שלום לקנאים". הוא עושה את זה בשם החינוך לביקורתיות, אך למעשה ראש העיר והעירייה שלו דורכים בנעל מסומרת על תודעתם של התלמידים הבוגרים.
"שלום לקנאים" הוא אוסף הקסטות של עמוס עוז, שהוא השמיע לעצמו בערוב ימיו כשהוא לוחץ על הכפתורים השונים. הסיפור האמיתי זה היעדר הצניעות של חולדאי. האמירה הזאת - לי יש הרצל משלי, זה גם לא הרצל, זה הנביא עמוס יחד עם בובר ובן־גוריון ושמעון פרס בצרור אחד. מחר בוודאי יוחלף שמו של רחוב הרצל - המיושן, כמובן - זה שעובר בכיוון מגדל שלום, בשם קצת יותר מודרני, ואנחנו כבר יכולים לנחש מהו.
בכך לא די. ביום השנה ה־70 לצאת ספרו המיתולוגי של ג'ורג' אורוול "1984", מחלקים חולדאי ואנשי החינוך שלו לתלמידי כיתות א' ספר בשם "מתי נדע אם מיכל נבחרה". סוף־סוף ספר על דמוקרטיה, במקום השיגעונות הארץ־ישראליים של נעמי שמר. את ספר השירים העבריים המקובל מחליף ספר של הילה טוב.
"חינוך הוא דבר פוליטי", מכריזה אחת מדוברות עיריית תל אביב. זה חינוך לערכים, ואת התוצאות כבר אפשר לראות בקרב ילדי קליפורניה. הם בורים, לעומת ילדי ישראל שבאמצעות נושאים פשוטים כמו עונות השנה, חי וצומח וחגי ישראל - רוכשים ידע בסיסי. לאחרונה, ראה אור ספר של אריך קסטנר, "עצרת החיות". גם שם יש ניסיון, מוקדם, להנחיל אינדוקטרינציה פרוגרסיבית לילדי המלחמה הקרה: שלום זה טוב, מלחמה זה רע. עולם ללא גבולות. כלומר, גרסה מוקדמת של "אימג'ן" של ג'ון לנון. הבעיה היא עם החיות. הן לא אמיתיות, ועדיף שהילד ילמד על חיות אמיתיות.
דמוקרטיה, כפי שהדבר מקובל על מנחילי הערכים, איננה דבר מופשט. "חשוב שהילדים יבינו לעומק מה זו דמוקרטיה", אומרים בעירייה. סביר מאוד שההבנה הזאת תוליד דור של צעירים פנאטים שהביקורתיות שלהם מסתכמת בכך שאם אתה לא מסכים איתם, אתה חשוך, מסוכן, לא מבין מה זו דמוקרטיה וחשוד בפשיזם.
לעזאזל המהפכה
הסרט על דב חנין מציג אותו כאדם שוחר טוב, שניסה למכור רעיון עוועים באמצעות רפורמות קטנות
הם צחקו ונהנו והכל היה עלאכיפק. שוב הופק סרט תהילה על אחד מחברינו. לפי האווירה הטובה באולם קולנוע לב בתל אביב בזמן ואחרי הקרנת הסרט "החבר דב", אפשר היה לרגע לחשוב, שבחוץ הכל טוב. הבמאי ברק הימן השרה רוח נפלאה של צחוקים, כאילו בחוץ לא משתולל קץ הדמוקרטיה; שאין אפלה ברחובותיה של עיר.
פה מקרינים סרט על אחד הפוליטיקאים הקיצונים בישראל, אבל מה קורה בחוץ? האם כל מצב הרוח לא משדר לחברים שפסו העוולות, נגמר האי־צדק, ומירי רגב, ביבי נתניהו, מיקי זהר וסמוטריץ' - כן, סמוטריץ'! - כבר אינם? נפל שלטון האימים של הפשיזם במחוזותינו, שככה צוהלים?
מי שצופה ב"החבר דב" עלול להבין כי כדאי להציגו לעיני העולם // צילום: דודי ועקנין
מי שצופה בסרט "החבר דב" יכול בסופו לומר לעצמו, שזה אחד מסרטי התעמולה הטובים שניתן להציג לעיני העולם הצודק, המביט בעיניים ביקורתיות על המדינה המדכאת והבלתי צודקת ששמה ישראל. שכן עולה ממנו שישראל היא מדינה חופשית, רחמנא ליצלן. הנה, החבר דב נע לו ממוקד של משבר סוציאלי או פוליטי אחד למוקד שני ושלישי; מפינוי תושבי ג'מוסין לטובת מגדלי יוקרה בתל אביב, דרך פינוי אום אל־חיראן ועד מפעל מגבות בערד.
הרקע של צילומי הסרט משדר מסר הפוך מכוונתו הראשונית. ישראל שקטה, נראית יחסית טוב. אנשים מוחים כאוות נפשם. למען הדיוק, באום חיראן נהרגו שני אנשים, וחבר כנסת נפצע. לפני תחילת ההקרנה לקחתי פופקורן אחד מהסל הענק שרכש איימן עודה בכניסה.
חנין עצמו עומד בסרט מול כנסת ריקה ומקריא את שמותיהם של 51 אזרחים ערבים, שלדבריו נהרגו בידי כוחות הביטחון. מתי? זהו, במשך כ־18 שנים, מאז שנת 2000. זה הרבה? בהתחשב בכך שהוא מונה בתוכם גם את ה־13 שנהרגו בתחילת האינתיפאדה השנייה, כאשר המשטרה פתחה את הצירים החסומים לצפון, אפשר להניח שגם שמותיהם של המחבלים מהר הבית לא נפקדו מהרשימה. אולי גם הרוצח מרחוב דיזנגוף. ועוד מחבלים.
בהשוואה לשנה רגילה באמריקה, או צרפת, לא נעים להגיד: זה לא נתון מרשים. זה מראה שכוחות הביטחון יחסית מאופקים ושרמת האלימות בקרב ערביי ישראל, למרות הכל, היא יחסית נמוכה.
אבל מה עם הסיפור שלא סופר בסרט? דב חנין, אחרי הכל, הוא קומוניסט. אבל בסרט אין דבר על קומוניזם. החבר דב מציג קומוניזם עם פני אנוש; צעירה ערבייה לאומנית מאשימה אותו שהוא מתחנף ליהודים. הוא מלקק ליהודים בזמן שדרושה מהפכה. זהו תפקידו של דב חנין, שאותה צעירה אינה מבינה. הרי קומוניזם הוא מעין רעיון של מדינת משטרה טוטליטרית־טרוריסטית. איך מוכרים רעיון עוועים כזה לציבור שוחר טוב?
כאן נכנס הח"כ לשעבר חנין, שלדעתי התאהב ברעיון שאפשר לשפר את החברה הקיימת ולהביא צדק וטוב לעולם על ידי רפורמות קטנות, ולעזאזל המהפכה שכמה קנאים ממשיכים להאמין בה. הוא אדם שאפשר להאמין לו ואפשר להאמין בו. הוא מוכן להיראות בהפגנה גם ליד איילת שקד. גרונו נחנק עד דמעות כשהוא לא עומד בציפיות של קבוצת דיירים מנושלים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו