חורף 1939. חבורה של צעירים פולנים יהודים מתנועות נוער ציוניות מגיעים לווילנה, בירת ליטא, לעבור הכשרה בעבודת אדמה. ציונים עם מטרה ברורה: להגיע לישראל ולהקים מדינה. משה גרינברג פוגש אז את נעמי, שהגיעה לתנועה כי "חיפשה קצת עניין". אלכסנדר אליהו לנגזם וישראל יואל צימרינג חולמים על הקמת קיבוץ. הם מתכננים להגיע לישראל ולבנות את הארץ. מופרדים מבני משפחותיהם, מלאי חלומות, לא חוששים מעבודה קשה, הם מחכים לתורם לקבלת הוויזות הנחשקות למדינת היהודים. אבל אז פורצת מלחמת העולם השנייה, וגבולות אירופה נסגרים. ליטא הופכת לאזור של פליטים. אברהם ורבקה זומר מצליחים להימלט עם בתם בת השנה, רותי, ומגיעים לליטא בניסיון להינצל מהנאצים. צבי אופסרחוביץ' משאיר את אשתו שאחה ובנותיו איטה בת ה-4 ודינה בת ה-8 בביאליסטוק שבפולין, ונוסע לליטא כדי לנסות להשיג עבורן ויזות. זרח ורהפטיג, יו"ר תנועת "החלוץ המזרחי" וסגן יו"ר המשרד הארץ ישראלי (ולימים חבר כנסת ושר), יוצא לחפש אחר שגרירים זרים כדי למצוא דרך להציל את היהודים הרבים שמתחילים לזרום לליטא. ורהפטיג בן ה-33 לוקח איתו את אשתו ההרה נעמי, ומתדפק על דלתות הקונסוליות. בדרך לא דרך מגיעים השניים אל הקונסול ההולנדי בקובנה, יאן זווארטנדיק, ואל הקונסול היפני צ'יאונה סוגיהארה, ופונים אליהם בבקשה לא שגרתית - להנפיק עבור היהודים אשרות יציאה מליטא. הקונסול ההולנדי מסכים לאשר שאין צורך בוויזה כדי להגיע לאי קוראסאו שבקריביים, שהיה בשליטה הולנדית. סוגיהארה, בניגוד להוראות ממשלת יפן (בעלת ברית של גרמניה), מסכים להנפיק תעודות מעבר לאי דרך יפן. מסכים, ומתחיל לבצע. * * * חורף 2012, נתניה. שש נשים יושבות סביב השולחן בחצר המוזיאון העירוני. נעמי גרינברג כבר בת 92, מלווה בסייעת ובבתה שרה (69). היא צלולה ומדברת ברהיטות. אהבתה למשה בעלה, שנפטר, עדיין עולה מבין מילותיה. היא מחייכת ומסבירה שהיא מאריכה חיים עבור כל בני משפחתה שלא זכו לכך, ונספו שם בתופת. איטה אפלבאום, בתו של צבי אופסרחוביץ', כבר בת 77. בעת המלחמה עברה עם משפחתה מיפן לארגנטינה, ולפני עשר שנים עלתה לישראל עם בעלה שאול. את העברית הרהוטה שבפיה למדה באולפן בארץ. חוה אפל (59), בתו של ישראל יואל צימרינג, מנהלת היום את המוזיאון העירוני של נתניה. היא מודה שרק אחרי שהחלו לעבוד על פרויקט לזכרו של סוגיהארה הבינה למה בילדותה קראו להם בעיר "יפנצ'יקים": אביה, שנפטר בינתיים, לא הירבה לספר על הדרך הארוכה שעשה כדי להגיע לארץ המובטחת. יהודית דינור (59), בתו של אלכסנדר אליהו לנגזם, גדלה בשכנות לחוה בנתניה. אצלה בבית דווקא הירבו לדבר על הדרך לא דרך שבה הגיע אבא לישראל. רותי זומר נבו (74), התינוקת של אברהם ורבקה, הפכה לאישה יפה. היא התחברה לחבורה במקרה: כשהחלו בעיריית נתניה לעבוד על פרויקט ההנצחה לסוגיהארה, חיפשו מתרגם והגיעו לבנה, דובי, שהתגורר ביפן ודובר את השפה. כשהוא שמע על מושא התרגום שלו, סיפר שגם אמו, סביו וסבתו היו מניצוליו של הקונסול היפני. חבורה די משעשעת של נשים, שקובצה לה יחדיו בנתניה. במהלך השנים הן חגגו עם המשפחות כדי להדגיש את ייחודם - את היותם "יפנצ'יקים". הן מסתכלות על הגלובוס מרחוק, כדי לנסות לתפוס במבט אחד את כל המדינות שבהן עברו עד שהגיעו לארץ המובטחת: מקובנה למוסקבה, לעיר הנמל ולדיווסטוק, ואז לקו-ב?-ה שביפן. שם התחלקו המשפחות - חלק נסעו לארה"ב ולדרום אמריקה, חלק המשיכו למזרח, לשנחאי שבסין, ומשם נסעו דרך סינגפור והודו עד תעלת סואץ. בסוף, כולם הגיעו לנתניה. צ'יאונה ("סמפו") סוגיהארה נולד ביפן בשנת 1900, והחל את דרכו הדיפלומטית בגיל 19. אחרי שעבר כמה תפקידים, התפטר ממשרד החוץ היפני במחאה על האלימות הרבה בכיבוש היפני של סין ב-1935, וחזר ליפן. ב-1938, לאחר שהתחתן, חזר למשרד החוץ, שירת במשרד הדוברות ולאחר מכן נשלח להיות מתרגם לרוסית בפינלנד. ב-1939 נשלח לליטא. כעבור חודשים אחדים, כשבריה"מ כבשה את ליטא, הודיעה לו ממשלתו שהקונסוליה תיסגר בתוך זמן קצר, בלחץ הרוסים. "באותם ימים לא היה אפשר לעבור בבריה"מ בלי ויזה תקפה ליעד הסופי", מספרת חוה. "אבל זרח שמע שיש אי בקריביים, תחת חסותה של הולנד, שאליו לא נדרשו ויזות. בריה"מ הסכימה לאשר לפליטים לעבור בדרך לאי הזה, שהיה כמובן יעד פיקטיבי, אבל בתנאי שיקבלו אשרות מעבר יפניות". ורהפטיג פנה לקונסול וביקש ויזות לאלפי היהודים הצעירים שנמצאים במצור בליטא, אבל ממשלת יפן דחתה את הבקשה. סוגיהארה החליט לפעול על דעת עצמו, והחל להנפיק אשרות מזויפות ליהודים. במשך כמה שבועות, עד עזיבתו את הקונסוליה, הוציאו הוא ואשתו ויזות לכ-6,000 יהודים. כך הציל למעשה את חייהם, וזכה לכינוי "שינדלר היפני". עם סגירת השגרירות בליטא נשלח סוגיהארה לברלין. בסוף המלחמה נעצרו הוא ואשתו בידי הסובייטים, וישבו במעצר כשנה. הוא שב לטוקיו ב-1947, אך פוטר ממשרד החוץ בשל הוויזות שחילק ליהודים. הוא עבד בעבודות כפיים שונות ונקלע לקשיים כלכליים. ב-1960 החל לעבוד בחברה מסחרית ביפן, שבה עבד במשך 16 שנים. סוגיהארה הלך לעולמו בשנת 1986, והותיר אלמנה ושלושה ילדים. בימים אלה, ערב יום השואה הבינלאומי שיצוין מחרתיים, מקדמת עיריית נתניה פרויקט הנצחה לפועלו. "הוא עשה את מה שעשה מטוב ליבו ומאישיותו המדהימה", אומרת רותי. "התמורה שקיבל מממשלת יפן היתה עונש נורא והשפלה. מי שמכיר את היפנים יודע שפגיעה בכבוד היא פגיעה איומה, פגיעה שלא הגיעה לו. אני לא מזלזלת במפעל ההצלה של אוסקר שינדלר, אבל אלו שהוא הציל היו למעשה עובדים שלו, וסוגיהארה הציל אותנו למרות שלא יצא לו מזה כלום. אני חייבת להודות שכואב לי שהוא לא מספיק ידוע, ולא מעלים אותו על נס כמו שמגיע לו". פעילותו של סוגיהארה הונצחה גם ביפן וגם בישראל. ב-1985 העניק לו יד ושם תואר חסיד אומות עולם. שנה לאחר מכן הלך לעולמו. אחרי מותו הכריזה עליו ממשלת יפן כגיבור לאומי, והוא הונצח בעיר קובנה בליטא ברחוב שנקרא על שמו, באנדרטה, במוזיאון ובפארק, שנחנך לפני כ-20 שנה על "גבעת האנושיות", המשקיפה אל העיר. גם בישראל זכה סוגיהארה לכבוד. ביפו נקרא רחוב על שמו, ומדינת ישראל הטביעה מדליה מיוחדת לזכרו. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת 1998 יצא בול שנשא את תמונתו, עם דיוקנאות של ארבעה דיפלומטים נוספים חסידי אומות העולם. בראיון שנערך עימו שנים לאחר המלחמה, ניסה סוגיהארה להסביר מה מביא אדם בתפקיד בכיר במדינה זרה לסייע לכל כך הרבה אנשים שאין לו שום קשר אליהם, ולקחת על עצמו את הסיכון לחייו ולעבודתו. "היו לי קשיים, ושנתי נדדה שני לילות. חשבתי בליבי: אני יכול להנפיק אשרות מעבר בתוקף סמכותי כקונסול. איני יכול לתת לבני האדם הללו למות, בני אדם שבאו אלי לקבל עזרה כשהמוות מרחף מעל ראשיהם. יהיה העונש שאקבל אשר יהיה, ברור לי כי עלי לפעול על פי צו מצפוני". די במבט אחד בחבורת הנשים כדי לחשוב מה היה קורה אילולא סייע. אילולא חשב על איטה אפלבאום התינוקת, על משה גרינברג, שחלם להקים משפחה בישראל עם נעמי, על הילדה רותי זומר, שהיום היא אם גאה בעצמה. הסיפורים רבים, כולם שזורים זה בזה. כולם היו ברגע זה או אחר בליטא, התדפקו על דלתות שגרירות יפן וזכו לתעודות מהקונסול. נעמי גרינברג, שנקראה אז זיסלה שרייר, היתה בת 19. "לא הייתי חברה באף תנועה, אבל חברה שלי היתה בשומר הצעיר", היא נזכרת. "היא הלהיבה אותי שניסע לווילנה עם עוד שני חברים. הסכמתי. לא חשבתי על ישראל, חשבתי על ההרפתקה", היא צוחקת. "חיפשתי מקום שיש בו דתיים, כי באתי ממשפחה דתית. לא היה חשוב לי השיוך הפוליטי, רק שישמרו שבת ושיהיה אוכל כשר. החברה שהיתה איתי סיפרה לי שהיא מכירה יהודי בווילנה, והלכנו אליו. הוא היפנה אותי לבחור ישיבה שהכיר, והראיתי לו המלצות שהיו לי, של רבנים. הוא טפח לי על השכם ואמר: 'בואי'". את בעלה לעתיד, משה, הכירה במקרה, והם הפכו לזוג. היא הלכה עם היהודים הדתיים לפוניבז', והוא, שהיה חילוני, נשאר עם בני התנועה האחרים בווילנה, אבל האהבה פרחה. אחרי כמה שבועות, כשהחלו להגיע לליטא פליטים רבים מרחבי פולין, הם החליטו לעזוב. נעמי קיבלה אשרת מעבר חוקית לארץ ישראל, דרך ויצ"ו, ומשה קיבל אשרה דרך יפן, בזכות סוגיהארה. "את הנסיעה שלנו מימן הג'וינט העולמי, ונתנו לנו דולרים", היא מספרת. "אבל למשה ולחברים שלו, שהיו צריכים להשיג רובלים כדי שיהיה להם איך לשלם על הנסיעה הארוכה ליפן, לא היה מספיק כסף. "התחלנו למכור את כל מה שהיה לנו, וזה הסתכם בערך בבגדים שהיו על גופנו. אני מכרתי את הנעליים שלי, שנראו כמו מגפי סקי, את הצעיף ואת הכובע המחמם שלי, כדי שיהיה למשה כסף להמשיך את המסע. עוד לא היינו נשואים, אבל היה לי ברור שאעזור לו. "כשהגעתי ארצה, הצלחנו לשמור על קשר של מכתבים דרך חברה משותפת שהיתה בפוניבז'. הוא היה כותב לה, היא היתה כותבת לי, ואני הייתי שולחת אליה מכתבים בחזרה. ככה ידעתי שהוא בחיים". כשאני שואלת אם האמינה שתפגוש אותו בישראל, היא עוצמת את עיניה. "מה יכולתי לחשוב אז? חשבתי שכן. הייתי אומרת את זה לאנשים בארץ, והם היו צוחקים עלי". משה הגיע ליפן, לעיר קו-ב-ה, עבר לשנחאי, ומשם לארה"ב. הוא גילח את הזקן, עבד שם תקופה ארוכה, ובסוף הגיע לארץ. "החברה שלי לא שרדה", אומרת נעמי, "אבל אותו זכיתי לפגוש. אחרי כמה חודשים התחתנו ועברנו לגור בנתניה. הקמנו משפחה". רותי זומר נבו מחייכת בצד. הוריה, אברהם ורבקה, הגיעו לליטא עם פרוץ המלחמה, ושמעו שהקונסול מחלק אשרות מעבר. "אבא עמד עבורנו 48 שעות בתור כדי לקבל את התעודה", מספרת רותי. "סבתא עמליה היתה איתנו, וכולנו הצלחנו לעלות על הרכבת למוסקבה. הרכבת עצרה במוסקבה, ואמא וסבתא רצו לרדת איתי כדי לראות את העיר. אבל אבא לא הסכים, ורק סבתא שלי הלכה. הוא הודיע לה שאם הרכבת יוצאת לפני שהיא חוזרת, לא נוכל לחכות לה. היא חזרה מאוחר מדי. מאז לא ראינו אותה יותר". המשפחה הגיעה ליפן. רותי, שהיתה פעוטה, זוכרת שסיפרו לה שהתאכסנו אצל אלמנת הקונסול הפורטוגזי. אחרי שלוש שנים שבהן היו בני המשפחה פליטים, יצאו בדרך לישראל. מהמסע הזה הגיע גם הזיכרון היחיד שלה מהתקופה ההיא. "הקפטן של הספינה שהביאה אותנו לארץ ישראל היה נותן לי סוכרייה על מקל כל בוקר", היא אומרת בחיוך. "עד היום אני מחפשת את הטעם הזה, של הסוכרייה שהוא הביא לי, ולא מוצאת. עוצרת בכל מיני מקומות כדי לקנות סוכרייה על מקל, טועמת, וכשאני מגלה שזה לא הטעם, זורקת". בתחילה חיו בקריית חיים, אחר כך בתל אביב, ולבסוף השתקעו בנתניה. "אבל מעולם לא קראו לנו יפנצ'יקים. תמיד ידעתי מה הסיפור שהביא אותי לישראל, אבל עד שהעלו את סוגיהארה למודעות, לא היה לי ממש קשר לעניין". איטה ידעה תמיד שניצלה בזכות איש יפני, אבל עד היום אינה זוכרת הרבה מאותה תקופה. היא היתה בסך הכל ילדה בת 4 וחצי מביאליסטוק, כשאביה צבי נסע לליטא לקבל עבורן ויזה. היא, אמה ואחותה נותרו בבית. "הוא נסע במיוחד, על עגלה עם סוס, כדי להשיג בשבילנו תעודות מעבר", היא מספרת בהתרגשות. "חיכה שם ולחץ ולא הירפה. אני, אחותי ואמא שלי עברנו ממקום למקום כדי להגיע אליו לליטא. חמישה ימים אחרי שברחנו מביאליסטוק, הנאצים כבשו אותה. במשך שמונה חודשים נדדנו ברגל, או בעזרת סוס ועגלה, וכל הזמן שוטרים וחיילים נאצים ניסו לעצור אותנו. היינו ילדות קטנות, היינו חולות כל הזמן, היו הרבה קשיים. אבל אמא שלי היתה חזקה מאוד ונלחמה עלינו. אחרי שפגשנו את אבא סוף סוף, הוא השיג לנו את התעודות ועם עוד חבר עלינו על הרכבת. אני זוכרת שבאחת התחנות עצרו אותנו השוטרים, וכיוונו נשק לראשי. לא יודעת איך בסוף הם ויתרו". כשהגיעו ליפן, חיכו כמעט שלושה חודשים לספינה כדי לעבור לדרום אמריקה. "ביפן לא היתה הרגשה של מלחמה. החיים היו אחרים. אני לא זוכרת הרבה, אבל אני כן זוכרת את האוכל שלנו, שהיה לחם שחור ומלפפונים, כי אמא היתה דתייה. אני שקלתי בערך 15 ק"ג, וזה היה ממש מעט לילדה בגילי". 71 ימים הם היו בדרך לארגנטינה על אונייה, שאת תמונתה היא נושאת בתיקה עד היום. "היו שם המון יפנים, ורק אנחנו ועוד משפחה יהודית. היינו המשפחה האחרונה שנכנסה לארגנטינה עם תעודות שבהן היה כתוב שאנחנו יהודים. תעודות מזויפות, כמובן, אבל הן לא הסתירו שאנחנו יהודים". שניים מנכדיה של איטה חיים בארץ, וגם בנה עלה לישראל לפני שלוש שנים. שתי בנות נוספות עדיין חיות בארגנטינה. "החלטנו לעבור לנתניה, כי היו לנו חברים כאן. אני לא דיברתי עברית אלא רק צרפתית, יידיש וספרדית, וידעתי שבנתניה יש הרבה צרפתים. אז באנו לכאן ומאוד טוב לנו". רק לפני כחודש, כשפורסמה ההודעה על פרויקט ההנצחה, הבינה איטה שיש בעיר עוד ניצולים מיפן, כמוה. יהודית דינור: "אבא שלי לא הפסיק לדבר על יפן. כמה היא היתה מדהימה ביופייה. ארץ השמש, הקימונו שלבשו שם, הכל היה זוהר, הכל הסתחרר. זו היתה בשבילו תקופה נהדרת. הגיעו לבקר אותם יפנים אוהבי ישראל והביאו להם אוכל וציוד. אבא היה בין הראשונים שנבחרו לעלות על אונייה, שבסוף הדרך הגיעה לארץ ישראל. הוא נסע דרך הודו ותעלת סואץ והגיע לארץ, לבת גלים. הוא נפרד ממשה, שנסע דרך דרום אפריקה. משם הוא עבר לנתניה, כי חברים שלו היו כאן. את אמא שלי הוא פגש בארץ". אבא של חוה, ישראל יואל צימרינג ז"ל, נולד בלודמיר שבפולין. הוא הגיע לליטא במסגרת תנועת השומר הדתי, כחלק מההכשרה לקראת עלייה לארץ, וניצל גם הוא בזכות סוגיהארה. חוה עצמה נולדה בישראל. "בהתחלה לא הבנו מה הקטע הזה עם היפנים", היא צוחקת. "בכל האלבומים המשפחתיים שלנו יש תמונות של יפנים, חברים שלו. היו לו תפילין שעל הכיסוי שלהם היה רקום כיתוב ביפנית, שאחד מחבריו רקם בשבילו. הוא הגיע לישראל ועבר עם כל החברים לנתניה, כדי לעבוד ביהלומים. אחרי שהתחתן והקים משפחה, בערך בגיל 30, הוא למד משפטים, עבד כעורך דין, ואחר כך גם התמנה לשופט". בנו של ד"ר זרח ורהפטיג ז"ל, ד"ר עמנואל ורהפטיג (73), חי היום בכפר אדומים ליד ירושלים. גם הוא ניצל בזכות התעודות של סוגיהארה. "אמא שלי היתה בהריון איתי כשהמלחמה פרצה", הוא אומר. "אבא ואמא היו בכלל בקונגרס הציוני בבאזל, ובניגוד להרבה אחרים שנסעו ישר לישראל, הם החליטו לחזור לפולין כדי לעזור ליהודים אחרים. אבא שלי אפילו שקל להצטרף לצבא הפולני, להילחם נגד הגרמנים, אבל עזב את הרעיון הזה. הוא לקח את אמא שלי על עגלה עם סוס, ונסע איתה לליטא. אני נולדתי בליטא". באמצע שנות ה-90 חזר עמנואל, עם אביו ואחותו, לפולין. הם שיחזרו יחד את המסע הארוך שעשו הוריהם דרך ליטא, רוסיה, יפן וסין, עד שהגיעו לארץ ישראל. "אבא שלי היה בין הראשונים שקיבלו את הוויזות מסוגיהארה, אבל הוא היה מנהיג, ומנהיגים לא בורחים ראשונים. הוא דאג לאחרים קודם. הוא גם היה צריך לשכנע יהודים רבים שהם חייבים לברוח מליטא, כי המלחמה תגיע גם אליהם. לצערי, הוא לא הצליח לשכנע את כולם. אבל הוא הצליח לשכנע את רבני ישיבת מיר להציל את כל התלמידים, ומספרים ששלושה מהם גם עזרו לקונסול היפני לחתום על התעודות. הוא ואמא ברחו מליטא רק אחרי שהבולשת הרוסית התחילה לחפש אותם. "על הרכבת הם היו קבוצה של 11 אנשים. בכל פעם שהרכבת היתה עוצרת כולם היו יוצאים להתאוורר, אבל הוא לא ירד אף פעם כי הוא ידע שמחפשים אותו. אמא שלי הקפידה להדליק נרות בלילות שבת, וזו היתה תופעה יוצאת דופן ברכבת סובייטית. השוטרים הסובייטים, שבאו לבדוק את תעודות המעבר, היו משפשפים את עיניהם כשראו שלקבוצת היהודים הזאת, שבוודאות היו פליטים, יש ניירות כשרים עם חותמות. "עברנו הרבה תלאות עד שהגענו לכאן", ממשיך עמנואל לספר. "ביפן אבי קיבל ויזה לארה"ב, אבל אמא שלי הצליחה להשיג רק ויזה לקנדה, לי ולה. שמונה חודשים היינו בקנדה לבד, בזמן שהוא היה בניו יורק, וניסה עד שהצליח לארגן לנו ויזה. חיינו שם כמה שנים, ואבי היה פעיל מאוד בסיוע ליהודי אירופה. ב-1947 עלינו לארץ ישראל". הקשר של נתניה עם היפנים החל בכלל מעניין אחר. פילנתרופ יפני בשם ריקיהירו מדרמה, מאוהבי ישראל, ביקש להקים בארץ פלנטריום, גן יפני ומרכז מדיטציה. נספח כלכלי יפני לשעבר, שבתו מתגוררת בנתניה, סיפר ליזם שהעיר מאכלסת עולים חדשים רבים. מדרמה הגיע לישראל והתרשם, וציין בפני ראש עיריית נתניה, מרים פיירברג איכר, שהוא רוצה להנציח בה את חסיד אומות העולם סוגיהארה. בעירייה פירסמו "קול קורא" לניצולי סוגיהארה, והופתעו ממספר הפניות. "פתאום גילינו שגרה בעיר קבוצה גדולה של ניצולי 'שינדלר היפני', שאת חלקם אני אפילו מכירה מילדותי בשיכון מזרחי", מספרת פיירברג איכר בהתרגשות. "במשך שלושה ימים תיעד צוות צילום יפני את כל הזיכרונות והחוויות של הניצולים. זה היה מרגש מאוד, ואפילו הגברים היפנים, שנחשבים למאופקים, פרצו בבכי למשמע חלק מהסיפורים". מדרמה החליט להגדיל את תרומתו הכספית לפרויקט, ובעירייה החליטו לקרוא לרחובות הסמוכים לפלנטריום (שנמצא בשלבי הקמה) "סוגיהארה" ו"מדרמה". אחד הניצולים אף ביקש להוסיף מצבה לצד קברו של סוגיהארה, שבה יוסיפו את הוקרת התודה של אלפי היהודים שניצלו בזכותו. לפני כמה שבועות באו לנתניה נכדתו של סוגיהארה ורעיית נכדו, בסיוע עמותת "יד עזרה לישראל", העוזרת לניצולי שואה. "לא יכולנו להודות לו באופן אישי, אז הודינו לבני המשפחה שלו", אומרת ראש העיר, "אין מילים לתאר כמה זה היה מרגש".
הסיפור המופלא של שינדלר היפני
צ'יאונה סוגיהארה היה קונסול יפן בליטא כשפרצה מלחמת העולם השנייה • בשקט בשקט, בניגוד לעמדת ממשלתו, הנפיקו הוא ורעייתו ויזות מעבר ליפן עבור אלפי יהודים • הניצולים הגיעו ארצה בדרך לא דרך, ובאופן מוזר - רבים מהם התיישבו בנתניה • לרגל יום השואה הבינלאומי, שיצוין מחרתיים, מספרים ה"יפנצ'יקים" וילדיהם איך הציל סוגיהארה את חייהם
Load more...