זה קורה לי ברגעים הכי יומיומיים שיש. בתור לקופות. מסביב למתקני משחקים בפארק עם הילדים. ליד קערות הסלטים בפלאפל. מישהו פתאום מצביע עלי ואומר למישהו, "תיזהר, הוא עוד יכתוב עליך".
לפעמים הוא פשוט קופץ עלי מהחנות שלו, מהספסל, מהמונית ושואל בנימוס מזרח־תיכוני, "נו, מתי תכתוב עלינו?" וזה לגמרי מובן לי. "כבר כתבת על המפתחות של האופנוע שנפלו לבור הניקוז בשפת הכביש, ועל איך זה לקחת חמישה ילדים למסעדת סושי - אתה רואה שאני עוקב - אז למה שלא תכתוב עלינו?"
והתגובות האלה גורמות לי להבין איכשהו שאני כבר די הרבה זמן בעסק הזה של הכתיבה, למרות שלתחושתי, אני רק בתחילת ההתמודדות עם ה־7 שקיבלתי בבגרות בחיבור.
• • •
הכל התחיל די פשוט. ככה סתם, לא בשביל משהו, פנה אלי פעם חבר ושאל אותי למה בעצם אני לא כותב. עם חלוף הזמן אני יכול להגיד שהשאלה היתה במקומה.
הייתי כבר בן 30 ועוד קצת, ועדיין לא היה לי מקום עבודה סביר וקבוע. היו רבע משרה עלובה באוניברסיטה וטוסטוס יד שלישית. מדי פעם נתתי שיעורים פרטיים או השתתפתי באיזה תיאטרון רחוב. לא משהו שאפשר להתפרנס ממנו.
הילכתי בעולם כמו צועני חסר פרוטה או דאגות. כולם אמרו לי שאני חמוד. או מוכשר. אבל כשהצעתי למישהי לצאת איתי, שמעתי תשובות מחפצנות כל כך, שאני מתבייש לצטט.
השאלה הבאה היתה: "תגיד, אם היתה לך פינה באיזה עיתון, על מה היית כותב?", די מהר עניתי: "אני חושב שביקורת בתי כנסת", ושבועיים או שלושה לאחר מכן התחלתי כבר לכתוב באופן קבוע במקומון הירושלמי "כל העיר".
זה לא שיפר את מצבי הכלכלי, חלילה, אבל חיי השתנו - כמו שאמרו פעם - קומפלט. מאז ועד היום, 25 שנה (למען ה'!) כמעט ללא חופשות, יש יום בשבוע שבו אני מושיב את עצמי, מכין שתיים או שלוש כוסות קפה, כותב טור של 700 עד 1,000 מילה, מתקן אותו, מתעצבן עליו, מראה לאשתי ושולח אותו לעיתון. אחרי שאני עובר עם העורכת על השאלות שיש לה ומתקן איפה שצריך, אני מתחיל לחשוב על הנושא לטור הבא. ברוכים הבאים לחיים שלי.
עובדה היסטורית היא שהמדינה הזאת הוקמה על ידי כותבי טורים. הרצל היה פובליציסט וכך גם ז'בוטינסקי ואחרים. גם בן־גוריון עסק הרבה בכתיבה.
ממזר אחד אמר פעם שאת המדינה הזאת הקימו עיתונאים, והם גם אלה שיחריבו אותה. זה משפט אלגנטי מכדי שנתחיל להתווכח איתו. מה שמציק לי בכל העניין הזה הוא שמי שמכיר את חייו של כותב הטורים, מבין שהמדינה הזאת הוקמה על ידי אנשים בעייתיים.
כשאתה מתחייב לשלוח טור שבועי, וכשמצפים ממך למספר מסוים של מילים כדי שאפשר יהיה לסגור את הגיליון - אתה יודע שבסופו של דבר, החיים האלה יהפכו אותך לאחד מהשניים: או לאדם חרדתי, שמסתובב בעולם כשחרב הדדליין מרחפת מעל ראשו, או לשלפן מפוקפק חסר גבולות או אחריות, שאם אין לו נושא או רעיון טוב לכתבה, הוא כבר ימציא משהו. תסמכו עליו. לא בדיוק סוג האנשים שאתם רוצים שיקימו לכם מדינה.
עם זאת, כשאני מתבונן ביומיום הישראלי, בלחץ, בעצבים, בפרצי היצירתיות, בהומור, בכאב הראש, בצריכת הקפה, בחגיגת הפאסיב־אגרסיב של "נשמה, אתה לא יודע עם מי אתה מתעסק. כפרה אחי, אני אפרק אותך", באופן שבו הפרטי הופך לציבורי ולהפך, אני לגמרי מזהה שיש כאן עבודה של כותבי טורים.
• • •
את החרדה כולנו מכירים היטב. כבר מיומי הראשון על המקלדת - ואני מדבר על מחשב ישן עם נטייה קשה להיתקע, מקלדת שרק מחפשת ללכת מכות, מסך צפוף וממש לא דק, אותיות ירקרקות - כרסמה בי הדאגה מה יקרה אם בוקר אחד אקום בלי נושא או בדל רעיון.
זהו חשש מטופש לחלוטין. אנחנו לא חיים בניו זילנד, ברוך ה'. אין כאן רגע של שעמום או נחת או עונת מלפפונים. אם בזירה הלאומית לא קורה שום דבר, אז בחיים הפרטיים כבר יצוץ משהו. השמש תקפא הרבה לפני שאצלנו ייגמרו הדרמות.
חוץ מזה, בהתחלה לא היתה שום סכנה להתייבשות הבאר. בשש השנים הראשונות כעיתונאי עסקתי בשליחות שאני בעצמי המצאתי, ולא היו לי מתחרים. כתבתי פחות או יותר על 300 בתי כנסת, דיווחתי על מוזרויות ופלאות שמצאתי בשפע, הענקתי ציונים לחזנים, הסתכסכתי עם גבאים, ויכולתי להמשיך כך לנצח.
העניין הוא שכמו עם סרטים ומסעדות, גם בעולם בתי הכנסת זה לא נגמר אף פעם. כל הזמן צצים חדשים. מלבד ההתרחבות הטבעית, ליהודים יש נטייה פתולוגית להתפצל. כך שכל קבוצת מתפללים היא פוטנציאל לשתיים־שלוש קהילות (מסוכסכות) בעתיד הקרוב! אבל גם אחרי שיצאתי מהתחום הבטוח, אני יכול להודיע כאן חגיגית שהבעיה האמיתית היא לא על מה נכתוב בשבוע הבא, אלא אם החיים האלה יספיקו לכל מה שיש לכתוב ולספר עליו.
• • •
כשהתחלתי לכתוב, עדיין הייתי צריך להגיע למערכת פיזית עם הטקסט - מודפס או בכתב יד - ולהעביר אותו למחלקת ההקלדה של העיתון. מאוחר יותר התרחשה מהפכת הפקס ויכולנו פשוט לשלוח את הטקסט במחיר מופקע מכל סניף דואר או דלפק קבלה של בית מלון.
היום, העיתונות עדיין לא מתה לגמרי, אבל הפקס הוא פריט נוסטלגיה ומקצוע ההקלדה הוא זיכרון עמום. כולנו יכולים לכתוב ולשלוח בשנייה אחת ומכל מקום, אבל ניאנדרתליים כמוני עדיין מרגישים צורך לוודא שהאימייל הגיע. מדובר בהרגל פתטי שמסגיר את הגיל שלך והוא לא שונה בהרבה מאלה שמקרבים את הסמארטפון לעין ימין, כי הם רוצים לצלם.
מה שלא השתנה עם הזמן הוא חוסר היכולת שלך לדעת אם מישהו בכלל טרח לקרוא מה שכתבת. מדובר בבעיה די מטרידה, ואין באמת מה לעשות לגביה. חוץ מאשר השמחה הקטנה ההיא בלב כשמישהו בתור לפיצוחים מתבונן בך ותוהה אם יש מצב שהוא עצמו, ו־200 גרם הפיסטוקים שהוא קנה, וההערה הקורעת שהוא זרק לילד - שבסך הכל רצה פקאן מסוכר - ייכנסו לטור של יום שישי הקרוב. ויש מצב.
כי כמו בתיאוריות של הרפואה ההוליסטית, כל נקודה בכף הרגל עשויה להיות מראה מדויקת של משהו גדול הרבה יותר. אז בפעם הבאה שניפגש, קצת זהירות חברים.
(איור: GettyImages)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו